שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

השתהותם של האמריקנים מתקיפה באיראן, תוך המשך צבירת סד"כ מסיבי בזירה, אינה תופעה יוצאת דופן אלא ביטוי של מסורת אסטרטגית. ארצות־הברית, כמעצמה גלובלית, ניהלה לאורך עשרות שנים את מלחמותיה מתוך יתרון מבני ייחודי: היכולת לקבוע את לוחות הזמנים של המערכה. מסורת הלחימה האמריקנית נשענת על ריכוז עוצמה, בניית עליונות כמותית ואיכותית מובהקת, והכנות מדוקדקות הכוללות תרגול על מודל; רק לאחר מכן היא עוברת למתקפה. האמריקנים אינם ממהרים להילחם; הם ממהרים להתכונן – משום שהם יכולים להרשות לעצמם זאת. מאחורי דפוס פעולה זה עומדת דוקטרינת לחימה ברורה – הפרשנות שהעניק ז'ומיני לגאוניותו של נפוליאון. על פי תפיסה זו, הניצחון הוא תוצר של עליונות חומרית: במספר הכוחות, באמצעי הלחימה, בלוגיסטיקה ובאיכות האש. תקיפה לפני השגת עליונות כזו איננה רק מסוכנת – היא, במונחי הדוקטרינה, בלתי לגיטימית מקצועית. ההנחה היא שהיריב, משהבין כי אין לו סיכוי לנצח ואף לא יכולת לשרוד, ייכנע לתנאים שתכתיב ארצות־הברית. דוקטרינת ההכרעה הישראלית, עד להסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, הייתה שונה מהותית. היא לא התבססה על הכחדה מקסימלית...