הכפפת מרכז דדו למה״ד – צו מקצועי מתבקש

מרכז דדו איננו גוף אקדמי ואיננו מועדון רעיוני. הוא חלק מן המנגנון שבאמצעותו נקבעת תורת הלחימה של צה״ל. לפיכך, השאלה איננה היכן ימוקם ארגונית, אלא האם בצה״ל נשמרת ההבחנה החיונית בין מי שקובע תורה — גורם ההדרכה — לבין מי שמחויב לפעול לאורה, גם אם היה שותף ליוזמתה — הגורם המבצעי. מי שאמור לאזן בין הגורמים ולתכלל את עבודתם הוא ראש אג״ם — פונקציה שצה״ל ביטל. בהיעדר גורם מתכלל זה, וכאשר ההבחנה מיטשטשת, מתרופפת גם היכולת להכריע. כתבתו של יניב קובוביץ׳ ב״הארץ״ הבוקר מדגישה את המחלוקת סביב המהלך, אך מחמיצה את העיקרון הזה — שהוא לב הבעיה.

מרכז דדו הוקם בשנת 1989, במקביל להשקת תוכנית “ברק”, שנועדה לשפר באופן מרחיק לכת את רמת המצביאות בצה״ל. ייעודו המקורי היה ברור: גוף הדרכתי־מחקרי התומך בהעמקת דוקטרינת ההכרעה בצה״ל, כחלק ממאמץ שיטתי להטמעת תורה מחייבת ולהכשרת מפקדים בכירים לאורה — כדי לטייב בצה״ל את מקצוע המצביאות.

באופן שעד היום לא הובהר במלואו, בשנת 1994 נסגרה תוכנית ברק. מרכז דדו, שנועד לתמוך בדוקטרינת ההכרעה, הפך לבית יוצר של דוקטרינת ההרתעה ותפיסת “המערכה” החדשה — תפיסה שיושמה לראשונה במלחמת לבנון השנייה.

אותה מלחמה, שנוהלה לראשונה על־ידי ראש אגף המבצעים ולא על־ידי ראש אגף המטה הכללי — אג״ם — כפי שהיה במלחמות העבר, סימנה כישלון חסר תקדים: לראשונה בתולדות צה״ל הסתיימה מערכה ללא הכרעה, ללא הכנעה וללא ניצחון ברור על האויב. ועדות החקירה שהוקמו לאחריה קבעו כי הכישלון נבע, בין היתר, מן התורה שהופצה בצבא באותן שנים. שתי הוועדות הנחו את צה״ל לגנוז את התפיסה שנכשלה, לשוב ולאמץ את דוקטרינת ההכרעה, לסגור את מרכז דדו ולהמשיך את המאמץ לשיפור המצביאות — בין השאר באמצעות חידוש תוכנית ברק.

הנחיות אלה לא מולאו.

מרכז דדו המשיך לפעול, להפיץ את תוצריו בקורסים למפקדים בכירים ולפרסם במשך שנים ארוכות מאמרים שתכניהם מתנגשים בעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים, ורחוקים מתורות צה״ל המחייבות — תורות שמעמדן, כפי שנקבע על־ידי מחלקת ההדרכה ואושר על־ידי הפיקוד העליון הצבאי והמדיני, הוא כדין מדינה.

הרמטכ״ל נהג נכון כשהקים מחדש את מחלקת ההדרכה במתכונת מטכ״לית והכפיף אליה את מרכז דדו. זהו תיקון מבני מתבקש. אולם האתגר האמיתי עמוק יותר: צה״ל התרוקן בהדרגה ממומחים לאמנות המלחמה ההכרעתית, ממחזיקי הידע התורתי ומנושאי הזיכרון של תחקירי ולקחי מלחמותיו.

מן הכתבה ב״הארץ״ מצטייר צה״ל כמי ש“מתבשל במיץ של עצמו” — בלשון חכמים: חבוש המנסה להתיר את עצמו. מעגל התורפה המקצועית של המצביאות חייב להישבר. אם לא יישבר כעת — כפי שהנחו הוועדות כבר ב־2007 והדבר לא בוצע — לא יוכל צה״ל לשוב ולהיות צבא מכריע ומכניע, המספק ניצחונות מהירים, חד־משמעיים ובלתי ניתנים לערעור.

בלית ברירה — לא כעונש אלא כהכרח מקצועי — ייאלץ צה״ל לעשות את שעשו צבאות אחרים שנכשלו עקב דוקטרינת לחימה שגויה: להרחיק מתחומיו את מומחי התוכן שהביאו עלינו כישלונות ואסונות, ובעיקר את אנשי האקדמיה בצבא ומחוצה לו שכמומחים לאמנות המלחמה היו אמורים לזהות את משמעות הסבתו של צה״ל ממכריע למרתיע — ולא גילו לא את התבונה ולא את האומץ המקצועי לעצור אותה.

במקביל, יש להשיב למרכזי ההכשרה וההדרכה את אותם מומחים לאמנות המלחמה שנדחקו לשוליים או הורחקו מצה״ל משום שהפריעו למהלך ההסבה. זהו “חוץ” שאיננו זר לצה״ל — אלא חלק מן הזיכרון המקצועי שלו. החזרת נושאי הידע הללו איננה נוסטלגיה; היא תנאי לשיקום מקצוע המצביאות.

במערכת מקצועית, מומחיות איננה תואר קבוע אלא אחריות מתחדשת. כאשר דוקטרינה קורסת במבחן המערכה — גם מעמד מומחיה חייב להיבחן מחדש. אין סיבה להנציח סמכות תורתית רק משום שהייתה כביכול כזו בעבר.

אולם אין מדובר בחזרה טכנית לעבר. המהלך הנדרש הוא סינרגיה דוקטרינרית: יציקת עקרונות ההכרעה וההכנעה הקלאסיים אל תוך המעטפת הטכנולוגית המדהימה של ימינו.

האתגר המקצועי של צה״ל כיום הוא לרתום את הבינה המלאכותית, את יכולות התקיפה הכירורגיות ואת העליונות המודיעינית — לא כדי “לנהל סבבים” או להנחית מכות קשות וכואבות כחלק ממדיניות שחיקה — אלא כדי להשיג הכרעה מהירה ומכרעת. עלינו להפסיק להשתמש בטכנולוגיית עתיד כדי לשמר תפיסות עולם של הישרדות והכלה, ולהתחיל להשתמש בה כדי להחזיר את היוזמה ההתקפית לידינו ולהבטיח ניצחון ברור, חד־משמעי ובלתי ניתן לערעור.

ואולם, עליונות מודיעינית ואש מנגד אינן מענה כאשר האויב בוחר להעלים את שדה הקרב — מן הקרקע אל מתחתיה. אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני צה״ל הוא פיתוח מענה משולב — מודיעיני, טכנולוגי ותמרוני — לתופעת העתקת המערכה אל המרחב התת־קרקעי. הכרעה במאה ה־21 איננה רק שליטה באוויר ובספקטרום האלקטרומגנטי; היא מחייבת גם שליטה בקרקע ובתת־הקרקע. צבא שאיננו מחזיר לידיו את השליטה בשדה הקרב — מעל פני הקרקע ומתחתיה  — ימצא עצמו שוב מגיב לתכתיבי האויב במקום לכפות עליו את תנאי הסיום.

לא ברור עדיין מי יעמוד בראש מרכז דדו לאחר הכפפתו למה״ד. אולם דבר אחד ברור לחלוטין: לא יעלה על הדעת להעמיד בראש גוף שתכליתו לסייע בתיקון מקצועי מהיר ויסודי קצין בכיר — יהיה אשר יהיה — שהיה שותף לעיצוב הצבא שהגיע ל־7 באוקטובר. תיקון דוקטרינרי מחייב הנהגה מקצועית שאינה מזוהה עם התפיסה שנכשלה. זה איננו עניין אישי ואף לא עונשי; זהו עיקרון בסיסי בכל רפורמה צבאית לאחר כשל מערכתי.

מי שנשאו באחריות תורתית, ארגונית, הדרכתית ומבצעית לעיצוב הכוח, לבניינו ולהפעלתו בשנים שקדמו לאסון — אם יש להם מצפון מקצועי — אמורים להבין זאת ולמנוע מעצמם, ובעיקר מצה״ל ומהרמטכ״ל, מבוכה נוספת. עם זאת, אין מדובר בגזירת גורל אישית. בכירים ראויים שמגלים אומץ להכיר בכך שהופלו בפח מקצועי, ומוכנים להשלים ידע שנחסך מהם - אמנות ואומנות המצביאות ההכרעתית  — אין כל סיבה שישוחררו מצה״ל, בעיקר אחרי הנסיון המבצעי הרב שנצבר מאז 7 באוקטובר - במקום לסייע בשיקומו. שיקום המצביאות איננו טיהור אנשים, אלא השבת המקצוע למקומו הראוי.

המהלך הנדרש כעת איננו סמלי. הוא מחייב החזרת שלטון התורה למקומה, חידוש תוכנית שיטתית לשיפור המצביאות והעמדת מומחי אמנות המלחמה במרכז ההכשרה הבכירה. זהו המאמץ שנגדע באמצע שנות התשעים — וחובה להשיבו כעת.

הכפפת מרכז דדו למה״ד היא צעד שני בכיוון הנכון — לאחר הצעד הראשון, הקמתו מחדש של מה״ד. אך ללא שינוי עמוק בהרכב האנושי ובתשתית הידע, הצעד יישאר מבני בלבד — ולא יהפוך, כפי שמתחייב בדחיפות, לתיקון תוכני של ממש.

אם ברצוננו בצבא מכריע, עלינו לשבור את המעגל כעת — ולא להמתין לכישלון הבא שיאלץ ועדת חקירה נוספת לשוב ולומר את שכבר נאמר — ולא בוצע.