עולם כמנהגו נוהג? - הכשרת מצביאות צה"ל אחרי 7 באוקטובר

ה־7 באוקטובר ונספחיו אינם, כפי שנתפס עדיין בדיון הציבורי, בראש ובראשונה כשל מודיעיני. גם לא — בעיקרם — כשל קברניטי־מדיני. הם היו, לפני הכול ומעבר לכול, כשל מקצועי־מצביאותי בלתי נתפס בעומקו ובהיקפו. לא תקלה באיסוף מידע, אלא קריסה של תפיסת מלחמה; לא החמצת התרעה, אלא שחיקה ארוכת־שנים של תורת ההכרעה.

במשך שנים החליף צה״ל בהדרגה את דוקטרינת ההכרעה — זו שנועדה להסיר איומים באמצעות תמרון, הכרעה והכנעה — בדוקטרינת הרתעה מרחוק, ירי מנגד והורדת “מכות קשות וכואבות”. צבא שתכליתו הייתה לשלול מן האויב את יכולתו לפעול, הסתפק בשלילת רצונו. צבא שתורתו נבנתה על יוזמה, דבקות במטרה ותמרון מכריע, התרגל להישען על התרעה ולהסתפק בתגובה.

כאשר התברר שהאויב איננו מתרשם מן ההרתעה ואיננו פועל לפי ההיגיון שייחסנו לו — קרסה לא רק מערכת ההגנה בגבול, אלא תפיסה שלמה.

אם זהו אופי הכשל — מצביאותי ודוקטרינרי — הרי שהתיקון חייב להתחיל בהכשרת המצביאים.

הידיעה כי צה״ל החל בהשתלמות לקצינים בדרגת תת־אלוף היא, על כן, בשורה מעודדת. עצם ההכרה בצורך לעסוק בהכשרת הדרג הבכיר בשדה הקרב — צעד נכון הוא. אולם אליה וקוץ בה.

ראשית, הקורס מתקיים בטרם הופק ופורסם - ולו גם פנימית - תחקיר המלחמה ברמה האסטרטגית והאופרטיבית. ללא תחקיר רשמי, מקצועי ומחייב — אין אבחון מוסכם של שורש הכשל; אין קביעה ברורה מה היה שגוי בתפיסה; ואין עקרונות מתוקנים שעליהם ניתן לבנות הכשרה חדשה.

הכשרת מצביאים בטרם נקבעה האמת המקצועית בדבר מה שאירע — דומה לבניית קומה נוספת על יסודות שלא נבדקו. השאלה המתבקשת פשוטה: כיצד ניתן לעצב דור פיקוד חדש, כאשר טרם הובהר מה היה פגום בהכשרת דורות קודמים?

שנית, מן המידע הגלוי עולה כי הקורס מתנהל במתכונת של הדרכה שיתופית־עצמית. לכאורה — פתיחות, למידה הדדית, שיח. אלא שצבא איננו סדנה להחלפת חוויות, ותורת לחימה איננה תוצר של דיון פתוח בלבד. היא נשענת על תחקיר מקצועי, על ניתוח קרבות, על עקרונות מחייבים ועל היררכיה ברורה של סמכות מקצועית.

בהיעדר תחקיר מחייב ובהיעדר תורה מתוקנת, קיים סיכון ממשי שהקורס יהפוך לזירה של שעתוק תפיסות ישנות, או לגיבוש מסקנות חדשות שאינן מבוססות די הצורך. “קונצנזוס פנימי” איננו תחליף לאמת מקצועית.

שלישית, ואולי העיקר: מומחים לאמנות המלחמה ההכרעתית — אותם מעטים ששימרו את דוקטרינת ההכרעה המקורית של צה״ל — אינם שותפים, ככל הידוע, לעיצוב הקורס ולהעברתו. חלקם הורחקו מן המערכת; אחרים נדחקו לקרן זווית. מנגד, נוכחותם של מדריכי דור תורת ההרתעה ותורת המערכה “החדשה” — אותה תפיסה שבמסגרתה הוכשרו מצביאי צה״ל לקראת הכשל הגדול בתולדותיו — נמשכת.

אם לא לכך מכוונת האמירה “עולם כמנהגו נוהג” — אז למה?

אין מדובר בוויכוח אישי או דורִי. זהו ויכוח מקצועי על מהותה של המצביאות: האם צה״ל מבקש לשוב ולהיות צבא מכריע, המסיר איומים מן היסוד ומפקדיו מוכשרים לכך — או להמשיך ולהישען על ההכשרה המצביאית שנועדה להכיל סיכונים ולנהלם.

הרמטכ״ל זמיר נהג נכון כאשר הקים מחדש, מיד עם כניסתו לתפקיד, את מה״ד. נוכח העומס המבצעי והאסטרטגי חסר התקדים המוטל עליו, אין לצפות ממנו לרדת לפרטי הפרטים של שיקום המצביאות. זהו ייעודו של מה״ד והעומד בראשו וכך נהגו ראשיו בעבר.

כאן מצוי רגע המבחן האמיתי: האם מה״ד יסתפק בניהול קורסים — או שייטול לידיו את האחריות לתחקור המלחמה ברמתה האופרטיבית והאסטרטגית, להכרעה בשאלת שורש הכשל ולעיצוב מחודש של תורת הלחימה ואופן הטמעתה במצביאי צה"ל?

התשובה חייבת להיות מעשית וברורה.

ראשית, יש לשתף בעיצוב ההכשרה ובהעברת תכניה מומחים לאמנות המלחמה, לדוקטרינת ההכרעה המקורית של צה״ל ולהיסטוריה וללקחי מלחמותיו — מן המעטים שנותרו בתוך המערכת ואינם נקראים להוביל, ואם ידרש גם מחוצה לה. צבא שאיבד את זיכרונו המקצועי ואת רציפות תורתו — מאבד את עתידו.

שנית, יש לבנות מחדש את קורס התת־אלופים על בסיס תחקיר מקצועי עמוק — גם אם חפוז ועדיין לא רשמי ומחייב — הכולל ניתוח עומק של הכשלים האסטרטגיים והאופרטיביים של המלחמה. אין להמתין לפרוצדורה כדי להתחיל בעבודה מקצועית. תורה איננה נוצרת מן הדיון; היא נוצרת מן התחקור וההכרעה בשאלת האמת המקצועית.

שלישית, יש להקים מחדש — כמסגרת דגל — את הקורס לפיקוד ולמטה כללי, בשילוב המלט״ק ותוכנית ארז, כמרכז העצבים של המצביאות הישראלית. לא עוד מסלול השתלמות טכני, אלא מוסד שמטרתו להפוך את המצביאות למוח הצבא ולמקור עוצמה לאומי ממדרגה ראשונה.

ה־7 באוקטובר לא היה תאונה. הוא היה תוצאה של תהליך ארוך שבו נשחקה תורת ההכרעה והומרה בתפיסה של הכלת איומים וניהולם המתמשך.

תהליך ההמרה החל עם סגירת התוכנית לשדרוג המצביאות ההכרעתית, שהוקמה כלקח ממלחמות 1973 ו־1982. קורס התת־אלופים יכול להיות תחילתו של תיקון למעשה הבלתי נתפס הזה — אך זאת רק אם יושתת על אבחון אמיץ, על השבת הרציפות המקצועית ועל הבנה שייעודו להניח את היסודות לבנייה מחדש של ספינת הדגל המצביאותית.

אחרת, גם כאן, עולם כמנהגו נוהג.