שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

המתקפה המשולבת של ישראל וארצות הברית על אתרי הגרעין באיראן הייתה פעולה מרשימה, מבריקה בביצועה ונועזת בהיקפה. אולם, כדי שמהלך כזה יירשם כהצלחה אסטרטגית בת־קיימא, נדרש לו המשך. בחינה מקצועית של המציאות מעלה חשש: ייתכן שהמהלך הצבאי שהחל כהתקפה מכרעת – אם לא יושלם בבידוד אפקטיבי של אתרי הגרעין ייהפך בדיעבד לפשיטה מוגבלת בלבד שניצחון בה הוא לעולם ארעי ונדיף. התקפה ופשיטה פשיטה – גם כשהיא מדויקת ונועזת – נועדה לפגיעה נקודתית ולהתנתקות מהשטח, בלי כוונה לשלול מהאויב את היכולת לשוב ולשקם את עצמו. מתקפה - התקפה, לעומתה, מבקשת למנוע את שיקום האיום, ומשלבת פגיעה, טיהור, בידוד והיערכות להמשך שליטה בשטח המותקף כדי לשלול מהמותקף לשוב אליו. במבחן ההיסטוריה, פעולות תגמול מבריקות  – כמו מבצע "כנרת" או "רביב" – ייזכרו כפשיטות אמיצות אך לא כהתקפות משנות מציאות. גם בזירה העזתית, לאחר 7 באוקטובר, מה שאמור היה להיות מתקפת נגד אופרטיבית מכריעה ומכניעה התברר כסדרת פשיטות אקראיות שלא נבעו מתחבולה שנועדה לשלול את שליטתו של חמאס בשטח ולמנוע את שובו אליו ולכן המלחמה ברצועה עדיין נמשכת. ...

על התערבותו החריגה של טראמפ במשפט נתניהו המאמר הזה נכתב על רקע התערבותו החריגה והבוטה של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אשר דרש בפומבי לבטל את משפטו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. מדובר באירוע חסר תקדים ביחסי ישראל–ארה"ב: נשיא ארצות הברית, בעלת בריתה הקרובה של ישראל, אינו מסתפק בגיבוי כללי, אלא יוצא בקמפיין גלוי, תקיף ומתוזמר, שבו הוא תוקף את מערכת המשפט הישראלית, רומז לעיכוב אפשרי בסיוע הביטחוני, וטוען כי עצם קיום המשפט פוגע באינטרסים הביטחוניים והמדיניים של שתי המדינות. קל – ואף מתבקש – להתרעם על ההתערבות, וקל באותה מידה להיזכר בדבש שטראמפ הציע לישראל בשנות כהונתו: העברת השגרירות לירושלים, הסכמי אברהם, תמיכה ביטחונית עמוקה, וגיבוי מדיני חסר תקדים. אך דווקא בעוקץ הזה – בהתערבות הבוטה, המקוממת והחריגה – יש ברכה, למי שמביט בה בעין מפוכחת. עוקץ שהוא גם ברכה: החזרת המטוסים דוגמה בולטת לכך היא החלטתו של טראמפ, בשיא המתיחות מול איראן, לדרוש מישראל לעצור תקיפה שכבר הייתה באוויר, ולהחזיר 52 מטוסי קרב. טראמפ בחר, בניגוד לרפלקס הישראלי המוכר של תגובה צבאית מיידית, לעצור את היד. הוא...

כישלון ה־7 באוקטובר: פרי חשיבה סובייקטיבית והזנחת המציאות אסון ה־7 באוקטובר לא היה אירוע חולף או כשל טקטי חד־פעמי; הוא נבע משורה ארוכה של החלטות בצה"ל, שהושתתו על חשיבה סובייקטיבית עמוקה שהתעלמה מעקרונות יסוד אובייקטיביים באמנות המלחמה. דוקטרינת ההכרעה הצבאית, השואפת לשלול מהאויב את יכולתו הפיזית ללחימה – עובדה אובייקטיבית ומוחשית – הוחלפה בדוקטרינת "הרתעה". הרתעה זו התבססה על ההנחה המופרכת, כי ניתן לגרום לאויב לשנות את רצונו האינהרנטי להילחם רק באמצעות גרימת נזק כואב מרחוק ובאמצעות טכנולוגיה מתקדמת – מבלי להכריעו בשטח או לפרק את יכולותיו באופן ממשי. גישה זו, שנשענה על השערות סובייקטיביות באשר לרצונו של האויב, ולא על יכולותיו האובייקטיביות, טמנה בחובה את זרעי הכישלון. יתרה מכך, צה"ל ביסס את הגנת גבולותיו על הערכת כוונות האויב – פרקטיקה סובייקטיבית מובהקת, הנשענת על סברות, פרשנויות ואף משאלות לב – במקום על עובדות מוצקות ויכולות מוכחות. הנחה נוספת, פטליסטית כמעט, הייתה ההנחה בדבר קבלת התרעה מודיעינית מספקת שתאפשר היערכות מבעוד מועד. זאת על אף שרצף בלתי נגמר של כ...

עיקרי התוכנית הרעיון: ניתוק מוחלט בין האוכלוסייה האזרחית לבין שלטון חמאס. השיטה:  חילוץ האזרחים משטחים בשליטת חמאס לנקודות חלוקת הסיוע ההומניטרי והפיכתם ל מקלטים הומניטריים ארעיים, תחת אחריות צה"ל. הדרג המדיני יפעל לחילוץ האזרחים למעברה הומניטרית מחוץ לרצועה - הגירה מבחירה למדינה אחרת, במטרה לשקמם באופן ראשוני. לאחר הכרעת חמאס – להשיב את הבוחרים להישאר בה - לרצועה מטוהרת ממנהרותיה, משוקמת, ראויה למגורי אדם. עיקרי התוכנית המדינית: ראה פוסט מ־25 ביוני 2025 https://www.hananshai.com/2025/06/blog-post_69.html ניתוח חוקי של התוכנית דיני המלחמה והמשפט ההומניטרי הבינלאומי המשפט ההומניטרי הבינלאומי – ובפרט אמנת ז'נבה הרביעית – מחייב להגן על אוכלוסייה אזרחית באזורי עימות, להימנע מפגיעה מכוונת באזרחים, ולהבטיח גישה לסיוע הומניטרי חיוני. החוק אוסר על פינוי כפוי של אוכלוסייה אזרחית, למעט כאשר הפינוי נדרש משום סכנה ממשית לחיי האזרחים עצמם או בשל צרכים צבאיים מחייבים . גם אז, הפינוי חייב להיות זמני, להתבצע בתנאים אנושיים, ולהבטיח את השבת האוכלוסייה לביתה בהקדם האפשרי. בהקשר ...

רקע הניצחון האסטרטגי על איראן והפסקת האש שהושגה בזירה הצפונית, לצד האסון הכבד בנפילת שבעה לוחמי צה"ל ברצועה, ממחישים את הצורך הדחוף ביציאה מהקופסה כדי להשיב לישראל שליטה אסטרטגית מלאה בכלל זירות המלחמה ולגבש לשם כך חזון חדש לסיום הלחימה ברצועת עזה. הציבור בישראל התרגל לראות בחמאס את האיום המרכזי מרצועת עזה, אך האיום האמיתי הוא מערך המנהרות התת־קרקעי – "הפארדו של איראן" – שמאפשר לחמאס לשרוד, להכות ולהרתיע. כל עוד המנהרות קיימות, לא ניתן להבטיח ביטחון לישראל או עתיד אזרחי לעזה. המנהור – מרכז הכובד של חמאס מאפיין וייטנאם (קו צ'י) עזה אורך כולל כ־250 ק"מ באזור קו צ'י; רשת כוללת רחבה יותר 560–720 ק"מ (הערכות עדכניות), אלפי פירים עומק ממטרים בודדים ועד 45 מטר 20–70 מטר, לעיתים אף יותר רוחב וגובה לעיתים זחילה בלבד (כ־0.9 מטר) כ־2 מטר גובה, רוחב כמטר; לעיתים רחבות יותר מבנה מבוכים עם חדרי פיקוד, מחסני...

                                                       ישראל והאזור אחרי המערכה באיראן פתיחה על רקע ויכוח מתהווה בשאלה האם ישראל ניצחה במערכה נגד איראן – חיוני לבחון את המציאות לאור עקרונותיה וערכיה האוניברסליים של אמנות המלחמה. במלחמה — כל מלחמה — ישנן שתי מטרות: מדיניות וצבאיות הנגזרות מהן. השגת המטרות הצבאיות נועדה לקדם את השגת המטרות המדיניות, אך השגת הצבאיות איננה ערובה לניצחון בשדה המערכה הדיפלומטי לשם המרת המטרות הצבאיות בהשגת המטרות המדיניות. במערכה בין ישראל לאיראן, המטרה המדינית שישראל הציבה לעצמה הייתה ברורה: הסרת שני האיומים הקיומיים המידיים עליה — האיום הגרעיני, והאיום של ירי טילים בליסטיים מסיביים על העורף - איום אשר הלך והצטבר במהירות כדי להגיע לארסנל של כ־20,000 טילים. מן המטרה המדינית נגזרו גם שני יעדים צבאיים ברורים לצה"ל: השמדת תשתית הגרעין האיראנית, והשמדת מערכי הירי הבליסטיים המאיימים. בעוד שבמבחן שדה הקרב הצליחה ישרא...

בבוקר כניסתה לתוקף של הפסקת האש, לאחר המערכה ששברה את איראן צבאית, נדרש לעבור מיד לשלב הבא – התרבותי־ערכי – כדי להשלים את שבירת המעגל שאִפשר את עלייתה של איראן כמעצמת טרור אזורית ועולמית. כפי שמתחייב מעקרון מלחמה מומנטום – רציפות והמשכיות – יש למנף את תנופת הניצחון ולהמשיך במהלך. אסור לאפשר לכוחות שהובסו בשדה הקרב לשוב ולשגשג בגלל תקלה חמורה בזירה הרעיונית. איראן לא צמחה בחלל ריק. במשך שנים היא פעלה באין מפריע, תחת חיפוי של יציבות מדומה במזרח התיכון ובמערכת הבינלאומית. כך הצליחה להקים רשתות טרור חמושות, להשקיע בהתמדה בפיתוח יכולת גרעינית צבאית, ולהתכונן בגלוי להשמדת ישראל. הקרקע לכך לא הייתה רק גאו־פוליטית – אלא תרבותית: איראן שגשגה בתוך מעגל היסטורי עמוק, שמקורותיו נעוצים בהכרזת זכויות האדם מ־1948. ההכרזה נולדה כלקח מוטעה ממלחמת העולם השנייה – שלפיו השואה התאפשרה משום שהנאצים לא כיבדו זכויות אדם. אך הלקח העמוק יותר היה צריך להיות הפוך: הכרזת "מות האלוהים" היא שאִפשרה לנאצים להתנער מחובות האדם ולפעול ללא מגבלות מוסר כדי למחוק את העם שהביא לעולם את אימת הבריונות - מוסר ח...