אסון ה־7 באוקטובר: כשל מצביאותי מובהק — לא כשל מודיעיני

מבוא

שנתיים וחצי לאחר אסון ה־7 באוקטובר טרם פורסם לציבור תחקיר מלחמה ברמה האסטרטגית מטעם צה"ל. בהיעדר הסבר מקצועי סמכותי, מתמלא החלל הציבורי שנוצר בפרשנויות המייחסות את האירוע לכשל מודיעיני במניעת ההפתעה — ולעיתים אף בהשערות החורגות מן המישור המקצועי.

הפתעה במלחמה איננה תופעה חריגה. היא אפשרות יסוד שכל תפיסת הגנה מקצועית חייבת להביאה בחשבון. משום כך, כאשר הפתעה מתפתחת לקריסה מערכתית — אין ההסבר נעוץ בעצם ההפתעה, אלא בתפיסת ההגנה שקרסה.

עקרון האבטחה, מן היסודות המכוננים של אמנות המלחמה, מטיל איסור מקצועי על בניית תפיסת הגנה התלויה בהתרעה מודיעינית מצבית מוקדמת ובסיבור הגיון האויב, כוונותיו ומצבו התודעתי. מכאן שהשאלה המרכזית איננה מדוע לא ניתנה התרעה וישראל הופתעה, אלא כיצד היא איבדה את היכולת למנוע את הכרעתה משהופתעה.

הדיון שלהלן איננו תחקיר מוסדי הנשען על חומר מסווג, אלא ניתוח אסטרטגי המבוסס על מקורות גלויים, על תורות המלחמה ועל התפתחות הדוקטרינה של צה"ל. מטרתו איננה לקבוע אחריות אישית אלא לבחון את יסודות תפיסת ההגנה שעליהם נשען ביטחונה של ישראל.

תפיסת ההגנה שנולדה ממלחמת העצמאות

אחד ממרכיביה המרכזיים של מדיניות הביטחון הלאומי הוא מדיניות ההגנה — האופן שבו בונה המדינה את עוצמתה הצבאית ומפעילה אותה. בישראל קיבלה מדיניות זו תוכן ברור לאחר מלחמת העצמאות, מתוך ההכרה כי מלחמה נוספת על אדמת המדינה עלולה לגבות מחיר כבד מנשוא ולכן היא בלתי נסבלת.

ב־20 ביוני 1950 ניסח דוד בן־גוריון מדיניות שהפכה לאבן יסוד בתפיסת הביטחון הישראלית: ישראל לא תנהל עוד מלחמות להגנת קיומה בשטחה, אלא תעביר את המלחמה לשטח האויב.

לא הייתה זו הכרזה רטורית בלבד, אלא מסקנה אסטרטגית שנבעה ממגבלותיה הקבועות של ישראל — ובראשן היעדר עומק טריטוריאלי.

לשם מימוש מדיניות זו גיבש המטכ"ל תפיסה אסטרטגית שנשענה על הנחות מחמירות במיוחד: אין להניח שהאויב מורתע; אין להסתמך על התרעה מודיעינית מוקדמת; קו ההגנה עלול להיפרץ; והצד המגן עלול להיות מופתע מעיתוי המתקפה ומיקומה.

הנחות אלו היו למעשה תרגום אופרטיבי של עקרון האבטחה: יש לבנות כוח המסוגל להסיר איומים מראש כדי למנוע ככל האפשר אי־ודאות והפתעה.

צבא הכרעה — לא צבא התרעה

מן ההנחות הללו נגזרה אסטרטגיה אופנסיבית־דפנסיבית שעיקרה הסרת איומים בעודם באיבם — אם במלחמת מנע ואם במתקפה מקדימה. מתקפה מקדימה הנשענת על התרעה מודיעינית — נתפסה כמסוכנת יותר, שכן התרעה כזו איננה מובטחת. בהתאם לכך נבנה צה"ל כצבא הכרעה יבשתי, המוחזק במוכנות מבצעית ובכוננות מתמדת לניצול הזדמנויות להסרה מהירה של איומים במלחמת מנע או במתקפה מקדימה.

גישה זו עמדה ביסוד שורה של מהלכים אסטרטגיים להסרת איומים: ממבצע קדש, מלחמת ששת הימים, דרך השמדת הכור העיראקי, ועד מבצע שלום הגליל, חומת מגן והשמדת הכור הסורי.

כאשר האיום חזר — אך התפיסה השתנתה

במאה ה־21 ניצבה ישראל מול איום מתחדש: שילוב של אש מנגד להתשת העורף האזרחי, הקרוב והעמוק, עם כוחות אויב מתמרנים רגליים ורכובים שנועדו לחדור לשטחה ולכבוש יישובים. האיום שבגללו נבנה צה"ל מלכתחילה כצבא הכרעה שב אל מרכז הבמה.

דווקא אז התחולל שינוי עמוק.

שינוי זה לא הוכרז מעולם רשמית, אך בפועל, לאחר שנים אחדות של שינוי הדוקטרינה שלו ברמת המערכה, בספטמבר 2006 הוסב צה"ל רשמית מצבא מכריע לצבא מרתיע: הדרג המתמרן צומצם, ואילו האש והמודיעין — בעיקר בירי מנגד — הפכו למאמץ המרכזי, לא לשם הכרעה והכנעת האויב בעומק שטחיו כתוצאה משלילת יכולותיו להילחם, אלא לשם השפעה משטחינו על רצונו להילחם.

ועדות וינוגרד ושומרון, שהוקמו בעקבות מלחמת לבנון השנייה, עמדו על סכנותיה של תפיסה זו ותורת המערכה החדשה והנחו את צה"ל לשוב לדוקטרינת ההכרעה והמערכה המקורית ולחזק מחדש את הדרג המתמרן. אולם המלצות אלו לא מומשו, וצה"ל לא שב להיות צבא הכרעה ודוקטרינת המערכה החדשה הוטמעה בקורסי הפיקוד הבכיר עד ערב 7 באוקטובר.

כך נשמט בהדרגה הבסיס האופרטיבי של תפיסת ההגנה המקורית. צה"ל איבד את היכולת להסיר איומים מראש מחוץ לגדר, בשל היעדר עומק אופרטיבי וטקטי להכיל מתקפת פתע בתוך הגדר ואף להכריע את האויב בשטחיו במהירות לאחר תקיפתה של ישראל: אובדן בו זמני של שלוש שכבות ההגנה על המדינה. ויותר מכך, צה"ל לא רק איבד את היכולת שהייתה לו במאה הקודמת לנצח את האויב באמצעות הכרעתו והכנעתו בשטחיו, אלא גם לשלוט במשך המלחמה ובעיתוי סיומה — מה שכפה על ישראל מלחמות התשה ושחיקה ארוכות ועקרות מהישגים צבאיים מכריעים הניתנים לתרגום להישגים מדיניים מכריעים.

ערב הקריסה

ערב ה־7 באוקטובר נשענה ההגנה בפועל על שתי הנחות שראשוני מעצבי תפיסת הביטחון הזהירו מפניהן: שהאויב מורתע, ושהמודיעין יתריע.

המודיעין אכן כשל במתן התרעה מצבית — התרעה שלעולם אין לבנות עליה כתנאי להפעלת תפיסת הגנה. אולם מן המידע הגלוי עולה כי הוא לא כשל בהצגת המודיעין הבסיסי על אודות יכולות האויב ודרכי הפעולה האפשריות שלו. מידע זה, כפי שמשתקף בין היתר מן התוכנית המכונה "חומות יריחו", היה אמור להניע חשיבה מצביאותית להסרת האיום מבעוד מועד — או למצער לעיבוי קבוע ומשמעותי של הגנת הגבולות והישובים מפני מתקפת פתע אפשרית של עוצבותיו המתמרנות של האויב.

לפיכך אין לייחס למודיעין את עצם התרחשותו של האסון. שגיאתו המקצועית הייתה בהתחייבותו לספק התרעה מצבית בזמן תגובה רלוונטי — התחייבות שעליה הזהירו כבר ראשוני מעצבי תפיסת הביטחון של ישראל וכל ראשי אמ"ן נכשלו לממשה ובספקו, בניגוד לתורה הצבאית, הערכות - בפועל ניחוש - על הגיון האויב, כוונותיו ומצבו התודעתי. האחריות לכשל נותרת אפוא בראש ובראשונה ברמה הדוקטרינרית וברמת המצביאים שהשעינו את הגנת המדינה על קבלת התרעה מודיעינית שכמעט וודאי שלא תינתן ועל "הערכות" מודיעין שאסור לתת להן משקל.

ב-7 באוקטובר בניגוד ל־1973, לא עמד עוד לרשות ישראל עומק אסטרטגי שיאפשר הכלת מתקפת פתע. ובה בעת, ניוון הכוח המתמרן שלל ממנה גם את היכולת להסיר את האיום לאחר שהותקפה.

ישראל מצאה עצמה אפוא ללא יכולת מנע, ללא עומק הגנתי וללא כושר הכרעה מהיר אוחר — מצב שלא נעלם מעיני אויביה. ייתכן שהם הבינו כי מתקפת פתע עשויה להכריע את ישראל עוד בטרם הבינה זאת היא עצמה.

סכום

שלושה מחדלים חברו אפוא ב-7 באוקטובר יחדיו:

• החלפת מדיניות הרחקת המלחמה לשטחי האויב בהכלתה בפועל בשטחינו;

• הסבת צבא ההכרעה לצבא הרתעה;

• והיעדר פיקוח אזרחי מספק על מילוי הנחיות וועדות החקירה של מלחמת לבנון השנייה להסבת צה"ל בחזרה למכריע.

תפיסת ההגנה המקורית של ישראל נשענה על הנחות מחמירות — שאין להניח שצה"ל מרתיע, שאין להסתמך על קבלת התרעה, ושבהיעדר עומק אסטרטגי יש להסיר איומים מחוץ לגדר או להעביר את המלחמה במהירות לשטח האויב. הנחות אלו לא הופרכו; הן אוששו פעם אחר פעם בתולדות מלחמות ישראל.

אסון ה־7 באוקטובר והמלחמה שלאחריו הוכיחו מחדש את רלוונטיות תפיסת ההגנה הזו ואת חיוניות חידודה — בראש ובראשונה לסיכול מוקדם של סיכונים בטרם יהפכו לאיומים, ובכך לחסוך את הצורך בהסרתם לאחר שהתממשו.

אסון ה־7 באוקטובר לא היה אפוא בהסתמך על מידע גלוי תקלה מודיעינית שניתן היה למנוע — אלא תוצאה כמעט הכרחית של כשל מקצועי־מצביאותי עמוק ורב־שנים, שנבע מנטישת תפיסת ההגנה שעליה נשען ביטחונה של ישראל מאז הקמתה, ושלא זוהה ולא תוקן ביוזמת הדרג ההנהגתי. 

תיקונו של כשל לאומי זה מחייב עתה מיקוד מחודש בבניין מצביאות מקצועית — כתנאי יסוד להשבת ביטחונה של ישראל.