מלכודת ההכלה: כך הוסבה מדיניות ההגנה הלאומית מהסרת איומים להכלתם

 מבוא

הרתעה יכולה לנהל איום — אך רק הכרעה יכולה להסירו. קריאת קטעי הפרוטוקולים שהועברו למבקר המדינה חושפת אמת מטרידה: המדינה חדלה לראות בניצחון המבוסס על הכרעת האויב והכנעתו בתנאינו אופציה הכרחית, והחלה להסתגל לחיים בצל האיום. על מלכודת ההכלה והחובה לשוב ולהיות צבא הכרעה.

מקריאת קטעי הפרוטוקולים שהוגשו למבקר המדינה עולה לכאורה תמונה ברורה: הדרג הצבאי הסתייג מפעולות עצימות נגד חמאס שעלולות היו להוביל להסלמה רחבה ואפילו למלחמה, בעוד הדרג המדיני הצטייר נחוש יותר להפעלת כוח. מן החומרים עולה כי לפחות שלושה רמטכ"לים התנגדו ליוזמות התקפיות מחשש להידרדרות למלחמה.

המציאות הייתה מורכבת בהרבה.

השאלה איננה רק מדוע הסתייג הדרג הצבאי ממלחמה בעיתוי נתון, אלא מהו ההיגיון האסטרטגי שעמד בבסיס הסתייגות זו. על פי "השילוש הבולט" והפעולה לאורו בישראל במאה הקודמת, מאיש הצבא מצופה להיות נכון להכרעה — לא מי שמסתגל לאיום, אלא מי שמכין עצמו להסרתו ונמצא בכוננות מבצעית גבוהה לכך. בהסתגלותו לאיום אין איש הצבא מרסן את המדיניות; הוא מצמצם מראש את מרחב בחירתה.

מכאן מתבהרת אפשרות מטרידה יותר: הסתייגות הדרג הצבאי לא נבעה בהכרח מזהירות מקצועית, אלא מהפנמה עמוקה של תפיסה שלפיה ניתן לייצב את הסביבה הביטחונית באמצעות הרתעה, אש מנגד וטכנולוגיות מתקדמות — להשפיע על רצון האויב להילחם מבלי לשלול ממנו את יכולתו לעשות כן. ואולי חמור מכך: לאחר סדרה של כישלונות צורבים לשנות את רצון האויב — שראשיתם במלחמת לבנון השנייה — ייתכן כי בעומק התודעה המצביאותית התגבשה הכרה בכישלונה של דוקטרינת ההרתעה. בהיעדרה של יכולת הכרעה, ייתכן שהתפתח גם חשש ממשי כי תגובות עצימות מדי כלפי האויב יגררו את ישראל למלחמה — אולי אף ארוכה מצוק איתן — שאין כלל ודאות שתנצח בה.

השבר הדוקטרינרי: מצבא הכרעה לצבא הרתעה

כדי להבין כיצד התהפכו היוצרות במערכת הלאומית ונוצר צורך לדרבן את מי שהיו בעבר סמל לנחישות התקפית, יש לשוב לשנת 2006 — מועד הסבתו הרשמית של צה"ל מצבא הכרעה, שנועד להכריע ולהכניע את האויב באמצעות השמדת כוחותיו, מלאה או חלקית, בשטחיו, לצבא הרתעה שתכליתו שינוי רצון האויב להילחם באמצעות הפחדתו והטלת מחיר כבד עליו, בעיקר באמצעות אש מנגד מדויקת ורבת עוצמה.

מהפכה זו לא הייתה מושגית בלבד. היא לוותה בהסטת משאבים מן התמרון היבשתי, בצמצום משקלו היחסי ובשחיקה הדרגתית של כשירותו למערכה מכריעה. בהדרגה נשחקה לא רק היכולת המבצעית, אלא גם עצם אופציית ההכרעה בתודעת מקבלי ההחלטות. כך הלכה והצטמצמה יכולתה של ישראל לפעול לאור מדיניות ההגנה הלאומית המקורית — הסרת איומים בעודם באיבם בשטח האויב — מדיניות שהוצגה כבר בראשית ימיה של ישראל כתנאי לקיומה של מדינה חסרת עומק אסטרטגי.

שני שלבי שחיקת מדיניות הסרת האיומים

השלב הראשון — עד שנת 2016

האיום המרכזי על ישראל התבטא, מלבד פיגועי טרור בתחומה, בירי מנגד ובהתשה מתמשכת של יישובי הגבול, לצד פגיעות תקופתיות בשגרת החיים של העורף האזרחי העמוק יותר. הייתה זו מציאות קשה, אך לא איום קיומי. מערכי מיגון פסיביים ואקטיביים, בצירוף פעולות תגמול מחזוריות בירי מנגד ופשיטות קצרות, אפשרו למדינה להגביל את האש ולתחום אותה. בתנאים אלה נתפסה מדיניות ההכלה — במפורש או במשתמע — כחלופה סבירה למחירה של מלחמת הכרעה.

אלא שלאחר מלחמת לבנון השנייה הלך והתברר כי צה"ל איננו כשיר לממש מלחמת הכרעה רחבת היקף להסרת איומים כבמאה הקודמת. לקח זה עלה מן הביקורת הציבורית וממסקנות ועדות הבדיקה והחקירה שקמו בעקבות המלחמה, אשר הדגישו את חיוניות שיקומו של הכוח היבשתי המתמרן והחזרת צה"ל ליכולת הכרעה. ואולם בפועל לא חזר צה"ל להיות צבא מכריע, ואומצה מדיניות של הכלה — לא רק כהעדפה תפיסתית, אלא גם כברירת מחדל שנגזרה מהיעדר מרכיב יבשתי המסוגל להסיר איומים באמצעות הכרעה והכנעה של האויב על ידי כיבוש מהיר של שטחיו. בהיעדרה של בנייה מחדש של אופציית ההכרעה היבשתית, התבססה בהדרגה מציאות של ניהול איום מתמשך — ומציאות זו, גם אם לא עוצבה כהחלטה מפורשת, נהפכה הלכה למעשה למדיניות.

השלב השני — משנת 2016 ואילך

בגבולותיה של ישראל החל לשוב איום ישן שנדמה היה כי עבר מן העולם: איום התמרון וכיבוש יישובים בידי כוחות קרקעיים ניידים. איום זה שינה מן היסוד את טיב הסיכון. ירי מנגד ניתן להכלה ולספיגה באמצעות מיגון פסיבי ואקטיבי; חדירה קרקעית וכיבוש יישובים אינם בני הכלה. למדינה חסרת עומק אופרטיבי — ולעיתים אף טקטי — אין מרחב לספיגת מתקפת פתע מסוג זה.

רק על רקע המציאות ארוכת השנים הזאת, שקורבנותיה היו יישובי הפריפריה, ניתן להבין את מסמך טיוטת תפיסת הביטחון שיוחס לראש הממשלה ושנכתב לאחר מבצע צוק איתן, מבצע חגורה שחורה, מבצע שומר החומות ומבצע מגן וחץ — כמה מן המבצעים הצבאיים ברצועת עזה שהסתיימו ללא הכרעה ברורה. אף שלא פורסם רשמית, עולה מקטעיו שפורסמו ב"הארץ" (ליס, 24 באוגוסט 2023) השלמה עם מציאות של עימותים המתנהלים בעיקר באמצעות ירי מנגד ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים — עימותים שאינם מוכרעים באמצעות הסרת האיומים כתוצאה מהכרעת האויב והכנעתו בשטחו.

בתוך כך נרמזת במסמך תפנית רעיונית בעלת משמעות מרחיקת לכת: לראשונה בתולדות המדינה מוזכרת האפשרות של פינוי יישובים כאמצעי למניעת כיבושם. אין מדובר באמצעי טקטי בלבד, אלא בסימן לשינוי עמוק בהיגיון ההגנה — מעבר מן השאיפה להרחיק את המלחמה מן היישובים אל הסתגלות לאפשרות שהמלחמה תגיע עד אליהם.

תפיסה זו נשענת על ההנחה כי התרעה מודיעינית תינתן בזמן ותאפשר את פינוי האוכלוסייה — הנחה שמעצבי מדיניות ההגנה הלאומית שללו מראש, מתוך ההכרה כי התרעה עלולה שלא להינתן או שלא להינתן במועד. הנחה זו אף מתנגשת חזיתית עם מציאות שבה האויב התבסס בקביעות על הקרקע ומתחתיה, לעיתים במרחק של מטרים ספורים מבתי היישובים. בתנאים כאלה, פרק הזמן שבין התרעה לבין מימוש האיום עלול להצטמצם עד כדי איון מוחלט של היכולת לפעול.

הישענות על פינוי כמרכיב בתפיסת ההגנה איננה מבטאת רק זהירות; היא משקפת נכונות להשלים עם מצב שבו קו ההגנה הראשון עובר בתוך המרחב האזרחי עצמו. תוצאה זו חורגת מן ההיגיון שעליו הושתתה תפיסת ההגנה הלאומית הישראלית, עליה הכריז בן־גוריון בכנסת ב־20 ביוני 1950: מדינה חסרת עומק אינה יכולה לבסס את הגנתה על הנחה שתספיק לפנות את אזרחיה — עליה למנוע מראש את היווצרות האיום בקרבת גבולותיה. 

המכנה המשותף בין הדרגים

בסופו של דבר, קריאת קטעי הפרוטוקולים שהועברו למבקר עלולה להותיר רושם של פער חד בין דרג מדיני אקטיביסט לבין דרג צבאי פאסיבי. אלא שעיון רחב יותר מלמד כי הבחנה זו מטעה במידת מה.

גם אותה אקטיביות מדינית לא חרגה מגבולותיה של מדיניות ההכלה. היא התבטאה בעיקר בנכונות להגביר את עוצמת המכות ולהרחיב את פעולות הענישה כדי לשפר את אפקט ההרתעה — אך לא בהחלטה עקרונית לשוב אל מדיניות ההגנה של הסרת האיומים באמצעות הכרעת האויב והכנעתו מעבר לגדר, בשטחו, ולא בהנחיה לצה"ל להיערך מחדש ליישומה באמצעות הסבתו בחזרה לצבא הכרעה.

בכך נחשף מכנה משותף עמוק יותר בין הדרגים: לא מחלוקת על עצם הפרדיגמה, אלא ויכוח על דרגת הכוח שיש להפעיל בתוכה. האקטיביות והפסיביות גם יחד התקיימו בתוך אותה מסגרת מושגית — מסגרת שראתה בהכלת האיום ובניהולו חלופה מעשית להסרתו.

מצביאות כפרופסיה ולא רק כסמכות

במציאות זו — בעיקר לאחר שהתבררה עוצמת האיום בגבול הצפוני וכעולה ממסמך "חומות יריחו" גם בגבול הרצועה — היה מצופה מן המצביאות לזהות את הפער הבלתי נסבל שנפער בין אופיו המשתנה של האיום לבין המענה הבלתי מקצועי שניתן לו, ולהעמיד בפני הדרג המדיני חלופה מקצועית ברורה. מצביאות, בניגוד למדינאות, איננה רק סמכות — היא פרופסיה. ייעודה איננו להסתגל למציאות אסטרטגית בעייתית, אלא להתריע מפניה ולהבטיח כי בידי המדינה יעמדו הכלים לשנותה במלחמת מנע יזומה כאשר תיווצר הזדמנות נאותה.

כאשר השתהות מדינית עלולה — מנקודת מבט מקצועית — לסכן את ביטחון המדינה, מצופה מן המצביאות להעמיד בפני הדרג המדיני הערכת מצב נחרצת, גם במחיר יצירת מתח - ואפילו מתח חריף מאד - בין הדרגים.

המסורת הביטחונית של ישראל מלמדת כי מתח כזה איננו חריג. כך היה ערב קדש; כך היה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים; ברוח דומה התגבשה גם תפיסת הפעולה שהובילה ליציאתה של ישראל למלחמת לבנון הראשונה — מתוך ההכרה כי איום מתמשך בגבולה הצפוני של המדינה אינו יכול להיוותר ללא מענה; וכך גם בדיונים שקדמו לתקיפת הכור בעיראק ולתקיפת הכור בסוריה.

במקרים אלה לא ביקשה המצביאות להחליף את הדרג המדיני, אלא למנוע מצב שבו יידרש להכריע לאחר שכבר אבדו חלופות טובות יותר, או שמחיר ההכרעה יהיה בלתי נסבל.

סיכום: מלכודת ההימנעות

כאשר הצבא חדל להכין את המדינה להכרעה — המדינאי, אשר על פי נוסחת "השילוש הבולט" חובתו הראשונה היא למנוע מלחמה, חדל בהדרגה לראות בה אפשרות ממשית; ובמובן זה, תיאורטית, הוא אף יכול לרחוץ בניקיון כפיו. מדינאי איננו נוטה לבחור במלחמה כאשר צבאו איננו מציג אותה כאפשרות בת־מימוש. בהיעדרה של אופציית הכרעה אמינה ובהיעדר לחץ מצד הצבא להכריע, נדחף ההיגיון המדיני כמעט מאליו להימנעות מהסרת האיומים — מהלך המחייב עימות רחב.

מדינה יכולה לבחור להימנע מהכרעה; היא מסתכנת כאשר חדלה לראות בה אופציה הכרחית, ולכן גם חסרה יכולת אמיתית לממשה כאשר יידרש הדבר. שכן בסופו של דבר, הרתעה יכולה לנהל איום — אך רק הכרעה יכולה להסירו. על ריבונות אין מדיניות של הכלה.

טיפוח של המצביאות כפרופסיה עצמאית ונחרצת, המסוגלת להציב בפני הדרג המדיני חלופות אסטרטגיות ברורות גם במחיר מתח, הוא צו שעה לאומי דחוף.