משבר משרתי הקבע: תוצאת שבירה של שלוש בריתות

משבר משרתי הקבע איננו בראש ובראשונה משבר שכר, ואף לא משבר תנאים. הוא משבר פיקודי־מקצועי פנים צה"לי – אך לא פחות מכך משבר בברית שבין המדינה למשרתיה. עזיבתם של קציני שדה צעירים - בעיקר מן החילות המתמרנים-מסתערים – שמהם צומח "מוח הצבא": המצביאים וממלאי התפקידים האג״מיים מדרג החטיבה ועד למטכ״ל – איננה תופעה שולית. היא פגיעה בשורש היכולת להכריע ולנצח בעתיד ולכן פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל.

אם הברית הפיקודית נשחקה מבפנים, הרי שהברית של המדינה עם המשרת נשחקה מבחוץ.

שש הסיבות המרכזיות למשבר

1. עומס מבצעי ללא אופק הכרעה 

מאז 7 באוקטובר מתנהל מאמץ לחימה מתמשך ורב־חזיתי. אך לחימה שאיננה מובילה להכרעת האויב ולהכנעתו בתנאינו – ולא משנות כרגע הסיבות – שוחקת לא רק את הגוף אלא גם את התודעה. קצין צעיר מוכן לשלם מחיר כבד אם הוא חש שהוא שותף למהלך מכריע; אך כאשר המאמץ נתפס כהתשה אינסופית, המוטיבציה נשחקת.

מקימי המדינה היו ערים היטב לסכנה שבהיקלעות למלחמות התשה ושחיקה ארוכות ומייגעות. משום כך נבנה צה״ל מראשיתו כצבא הכרעה – צבא שתפקידו להכניע את האויב במהירות יחסית, כדי לאפשר לדרג המדיני להכתיב תנאים שיבטיחו רגיעה ארוכה ככל האפשר בין סבבי הלחימה. ההיגיון היה פשוט: מדינה קטנה חייבת לשלוט במשך המלחמה, בעיתויה ובעלותה – או שתישחק. הלקח ממלחמת ההתשה בתעלה ומהלחימה בקו הסגול בדרום לבנון היה ברור: שחיקה איננה תחליף להכרעה.

המעבר מדוקטרינת הכרעה לדוקטרינת הרתעה בשחיקה, ולהיגיון של הכלה ו"ניהול סבבים", יצר מציאות שבה העומס המבצעי הפך למובנה. בעבר, צה"ל ניהל מלחמות התשה ברצף ובפרק זמן קצר בסימולטניות בכמה חזיתות (בתעלה, בבקעה, בעמק הירדן, ברמה"ג ובגבול לבנון), אך כיום העומס אינו עוד חריג זמני אלא מציאות שמצטיירת כקבועה. במובן זה, העומס המתמשך הוא במידה רבה הריבית דריבית על 7 באוקטובר ועל הסבת צה"ל ממכריע למרתיע – הסבה שגרמה את האסון.

2. תחושת עוול מקצועי כלפי הדרג הטקטי 

תחקירי המלחמה התמקדו בעיקר בקרבות הטקטיים ולא בשאלות האסטרטגיות והאופרטיביות. כאשר הדרג הטקטי חש כי הוא נחקר עד דק בעוד הדרג שקבע את התפיסה שבגללה התרחש האסון – תפיסה שבגינה נקלע הדרג הטקטי בלתי מוכן למציאות מבצעית בלתי אפשרית – איננו עומד לביקורת מקבילה, נשחקת תחושת היושרה המערכתית. צבא שאיננו מתחקר את עצמו בכל הדרגים, מקטן ועד גדול, שוחק את אמון מפקדיו הצעירים ביושרתה של המערכת.

3. פיחות במעמד המפקד 

ריבוי רגולציה ובקרה, חדירה גוברת של הפרקליטות הצבאית אל תחום התחקיר המבצעי ושיח ציבורי חשדני – החלישו את מעמד המפקד והפכו אותו ממנהיג תחבולן, המזהה הזדמנויות להכרעת האויב והכנעתו, ל"מנהל סיכונים". כאשר אחריות איננה מלוּוה בסמכות ובגיבוי, נשחק גם הייעוד. מפקד שאינו חש כי המערכת עומדת מאחוריו כאשר הוא נדרש להכרעות מורכבות תחת סיכון, יתקשה לראות בשירותו שליחות ארוכת טווח.

4. שחיקת הברית הפיקודית והחלפת החונכות במנגנון הערכה חיצוני 

החתימה לקבע לא הייתה עסקה תעסוקתית אלא ברית פיקודית. המפקד לא רק החתים לשרות קבע – הוא טיפח, דחף וקידם; והקצין נשא אל הקרב מחויבות אישית להצדיק את האמון שהושקע בו. כך נוצר חוזה של אמון הדדי, שממנו נגזרה אחריות כפולה – למפקד ולמשימה. תופעת ה"סוס" – מפקד הרותם את השפעתו לקידום הקצינים הראויים – הייתה מנגנון המשכיות מקצועית. העברת מרכז הכובד בהערכת ההתאמה והקידום למנגנוני הערכה חיצוניים החלישה את רצף החונכות. ספק אם מצביאים כפאטון, וינגייט ושרון היו מצטיינים בהכרח בוועדת הערכה פסיכולוגית בת יומיים. גדולתם התבררה בתהליך ארוך של חיכוך, כישלון, למידה והעזה – תחת עינם הבוחנת של מפקדים שידעו היטב גם את תורפותיהם, ואף על פי כן נתנו בהם אמון. את המצביאים הגדולים לא יצרו ועדות הערכה ופורומים של מינויים – אלא מלחמות ומפקדים שהאמינו בהם.

5. שחיקת הברית של המדינה עם המשרת 

הברית בין המדינה למשרת הקבע נשענה על שני יסודות ברורים: קביעות ארוכה ככל האפשר, ופנסיה ייחודית כהכרה בסיכון החיים המתמשך. בן־גוריון עמד על כך בדיון מיוחד בשנת 1957, כשהגדיר את היחס הייחודי הנדרש למשרת הקבע:

"צריך להבטיח כי ינותק הקשר בין שכר צבא הקבע לזה של עובדי המדינה... לא מפני שאני נגד שוויון, אלא מתוך שוויון... [ממשרתי קבע] נתבעים דברים שלא נתבעים מעובד מדינה... [משרת קבע] נתבע לעשות דברים שיכול לא לשוב מהם חיים."

עבור בן-גוריון, הביטחון הכלכלי והיציבות התעסוקתית לא היו "הטבות", אלא תנאי הכרחי למיצוי הפוטנציאל של הפיקוד:

"הכרחי שענין שירות בצבא יהיה יעוד חיים, רק אז אדם יתן את המובחר שיש בתוכו. ויעוד חיים זה יעוד לכל החיים."

המעבר מן הפנסיה התקציבית להסדרים אחרים, יחד עם אי־ודאות תעסוקתית גוברת (מודל "השערים" והפיטורים המוקדמים), ערער את אחד מעמודי התווך של הברית הזאת. כאשר המדינה הופכת את ה"ייעוד לכל החיים" למסלול זמני ושברירי, היא מאבדת את היכולת לקבל מהקצין את "המובחר שיש בתוכו". נוצר פער ערכי בלתי נסבל בין הדרישה הטוטאלית לבין התמורה הארעית. החזרת הפנסיה התקציבית היא התיקון הגדול הראשון שהמדינה יכולה לבצע כדי לשקם את הברית ולתקן את הטריוויאליזציה שנעשתה באחריותה לשרות הקבע.

6. התחרות על הכישרון הצעיר 

ישראל של היום איננה ישראל של 1967. הבחור הצעיר המוכשר גדל בתוך מציאות של הצלחות אדירות בהייטק, ברפואה ובאקדמיה. הצבא אינו יכול להתחרות על התנאים – אך הוא יכול להציע מה שאף תחום אחר אינו מסוגל: תחושת משמעות ושייכות לדבר גדול מן האדם עצמו.

"הביטחון במדינה מחייב את המעולים והנאמנים ביותר מתוך הנוער, העולים על חבריהם מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, שיתנדבו לשירות קבע לצבא־הגנה לישראל, ויראו בעבודה זו שליחות חלוצית עליונה. ונחוץ שגם העם וגם הממשלה יראו את עבודתם באור זה." (דוד בן-גוריון)

זה בדיוק מה שנפגע אנושות ב-7 באוקטובר: החוזה הבלתי כתוב שבו הלוחם מפקיד את חייו בידי המדינה, מתוך אמון שהקרבתו תופעל רק מתוך שיקול מקצועי ענייני ומוסר לחימה החותר להכרעה. האסון חשף פער בין הדרישה להקרבה טוטאלית בדרג הטקטי, לבין כשלים מקצועיים בתפיסה האסטרטגית בדרגים הגבוהים. במציאות שנוצרה, הגבורה וההקרבה מצד המשרתים הצעירים נדרשו כדי לגשר על פערים במוכנות ובכוננות המבצעית. פגיעה זו באמון המקצועי היא שורש המשבר.

התיקון הנדרש: שיקום הברית והמשמעות

החזרת הפנסיה התקציבית היא כאמור התיקון הגדול הראשון והמיידי שהמדינה יכולה וצריכה לבצע כדי לשקם את הברית עם משרתיה. זהו מסר ברור: המדינה מכירה בייחוד השירות הצבאי, באחריותו ובסיכון המתמשך הכרוך בו. בכך היא גם מודה שאסון 7 באוקטובר איננו תולדה של כשלים צבאיים בלבד, ולוקחת אחריות על חלקה בשחיקת מעמד שירות הקבע - מעמד שהממשלה קבעה והכתיבה לצה"ל.

אך תיקון הברית הכלכלית לבדו אינו מספיק. לשם כך על הצבא לשוב ולהיות צבא הכרעה – צבא שההקרבה בו משרתת תכלית ברורה, ולא נגררת לשחיקה אינסופית.

סיכום: שיקום שלוש הבריתות

משבר משרתי הקבע הוא משבר בשלוש בריתות שנשברו במקביל: הברית בין הדרג האסטרטגי לטקטי; הברית בין המפקד לפקודיו; והברית בין המדינה למשרתיה. שיקום הצבא מחייב שיקום שלושתן. את הברית השלישית – זו שבידי המדינה – ניתן להתחיל לתקן כבר מחר בבוקר דרך עיגון הביטחון הסוציאלי והתעסוקתי הייחודי שקבע בן גוריון – לא הטבת תנאים סוציאליים, אלא מעשה מובהק של שיקום ציוני.

בהכתיבו לצה"ל עם הקמת המדינה את מדיניות ההגנה הלאומית של הסרה יזומה של איומים מחוץ לגדר במלחמת מנע, את דוקטרינת ההכרעה כדי לממשה ובהתאמה לה את בניית צה"ל כצבא הכרעה יבשתית – הכתיב הדרג המדיני לצה"ל גם תפיסת שירות קבע ארוכת שירות והפיצוי ההולם בשכר ובפנסיה למשרתיו. כהשלמה לתהליך המתנהל כיום במרץ להסבתו של צה"ל בחזרה לצבא הכרעה, חיוני שהדרג המדיני ינחה את צה"ל להסב גם את צבא הקבע כדי להקנות לו את זהותו המקורית, ובעיקר יעמיד לרשותו את המשאבים הדרושים לשם כך.

מדינה שדורשת ממפקדיה לשוב להכריע ולהכניע את האויב בתנאיה – מהר ככל האפשר – כדי לנצחו צבאית ומדינית כאחד, חייבת להשקיע בהם עוד בטרם תשקיע באמצעי הלחימה שאותם יידרשו להפעיל. שכן כדברי בן-גוריון:

"לא הטנק ולא המטוס עושים את המלחמה – אלא האדם המשתמש בהם ומפעיל אותם. וכאדם הלוחם מכריע לא כוח השרירים ולא חריצות טכנית – אם כי אלה חשובים למדי – אלא רוחו."