אין שליחות בלי ייחודיות

               תגובה למאמרו של תומר פרסיקו לרגל 130 שנה ל"מדינת היהודים"

במאמרו במוסף "ספרות ותרבות" של ידיעות אחרונות (20 בפברואר 2026) ובבלוג "לולאת האל", לרגל 130 שנה ל"מדינת היהודים", מציג תומר פרסיקו את הרצל כמי שחילץ את היהדות מהגדרתה כדת בלבד והעמיד אותה על יסודה הלאומי. הוא מדגיש את מהלכו המדיני־דיפלומטי של הרצל: הפיכת "שאלת היהודים" לשאלה בינלאומית ועיגונה במשפט הציבורי. הקריאה הזאת מדויקת — אך חלקית.

המהפכה שקדמה למדינה

לציונות המדינית של הרצל קדמה מהפכה אחרת, עמוקה יותר: המהפכה התרבותית של ציוני מזרח אירופה. באודסה, בוורשה ובווילנה לא ביקשו תחילה מדינה, אלא תחייה ושימור התרבות היהודית. אחד העם וחבריו ביקשו למצות מתוך היהדות את היסוד המוסרי־תרבותי שקדם למסגרת הדתית ועליו היא נבנתה. 

במאמרים כמו "עבדות בתוך חירות" ו"לא זה הדרך", הזהיר אחד העם מפני אימוץ צורות פוליטיות מודרניות ללא תשתית רוחנית פנימית. מאחר והיה ער גם לאתגר הפוליטי שבהקמת מדינה יהודית בארץ, סבר כי מרכז רוחני לאומי אפילו קודם למדינה. הרצל פתר בעיה מדינית; אחד העם ביקש לפתור בעיה ציביליזציונית.

החידוש היהודי: ריבונות כפופה למוסר

היהדות איננה רק תרבות ודת ואיננה רק לאום במובנו האירופי. היא הביאה לעולם לפני 4000 שנה חידוש חברתי היסטורי: מסגרת לאומית ריבונית המתקיימת בגבולות טריטוריאליים מוגדרים, שבה גם הריבון כפוף לחוק מוסרי. בעולם של רודנות, אימפריות ושבטים הופיעה תודעת אומה בעלת חוק ושוויון בפני החוק, זיכרון היסטורי וייעוד.

לאומיות זו לא הייתה לאומנית. היא לא תבעה את ביטול לאומיותם של עמים אחרים. קורבנות חג הסוכות המוקדשים לשבעים אומות העולם מעידים שהאוניברסליות אינה ביטול לאומיות עמים אחרים אלא תנאי לה. ייחוד איננו עליונות — הוא אחריות.

ברית חובות מול אמנת זכויות

בסיום מאמרו כותב פרסיקו כי עלינו "לזנוח את הנבחרוּת אבל לשמר את השליחות". אך שליחות אינה מתקיימת בחלל ריק. אם הנבחרוּת נזנחת — לא במובן של דחיית עליונות אתנית, אלא במובן של ויתור על אחריות מוסרית ייחודית — מה מזין את השליחות? מה נותר לשווק לעולם? זכויות אדם כלליות? חירות אישית? סובלנות? כל אלה חשובים, אך אינם בשורה יהודית ייחודית; בהשפעתה ומאוחר יותר בהשפעת ההלניזם הם כבר בליבת השיח הליברלי המערבי.

ייחודה של היהדות לא היה בהמצאת הזכות, אלא בעיגונה במוסר סדור של חובות שמימושן יוצר זכויות בעלות כיסוי; לא בחוזה בין יחידים לאבטחת זכויות כבאמנה החברתית הליברלית, אלא בברית חובות אחאית-עמית היסטורית של אחריות הדדית. כאן טמון ייעודה ההיסטורי של ישראל וייחודה: לא להצטרף למאמץ "להציל את הליברליזם מעצמו", אלא ככוונת מקימיה, למנוע את המשבר שמוליד קריאה זו באמצעות העמדת ערכי מוסר החובות האוניברסאלי שלה לעולם - השלמה הכרחית לאמנת הזכויות חסרת הכיסוי - במוסר חובות אוניברסאלי סדור. זו שליחותה וזה יחודה של ישראל.

צדקה מתחילה מבית

אך צדקה מתחילה מבית. לישראל אין מה לשווק אם אינה נאמנה לערכי מקימיה — אותם ערכי מוסר הנביאים המעוגנים במגילת העצמאות ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לא פרשנות ליברלית צרה של זכויות מנותקות, אלא אותה רוח אחד־העמית, ביאליקית ובן־גוריונית שראתה במדינה ביטוי לתרבות מוסרית יהודית, לא הלכתית אך גם לא ריקה מתוכן.

אם החינוך מתרוקן מתרבות ומורשת מחשש להדתה; אם התרבות היהודית - המכנה המשותף - המחבר אדוקים בקיום מצוות הדת וחופשים מקיומן נשחקת; ואם המשפט מתנתק מן העושר ההיסטורי של הדין העברי ואימוץ שיח הזכויות נעשה ללא תשתית חובות — אין מדובר בעדכון מודרני אלא בניתוק מן המקור. במצב כזה אין לישראל שליחות לייצא; עליה לשוב ולבנות את יסודה.

סיכום: נבחרות כחובה יתרה

אין שליחות בלי ייחודיות. ואין ייחודיות בלי אחריות פנימית למימושה. הנבחרוּת איננה תביעה לזכות יתר או להכרה בעליונות גזעית, אלא קבלה של חובה יתרה — החובה לעגן חירות וזכויות בתוך מוסר מחייב, ולהוות דוגמה לאימוצו בידי עמים אחרים מתוך בחירה חופשית. לוותר על הנבחרוּת הלאומית פירושו לוותר על האחריות הלאומית; וללא אחריות — השליחות מתרוקנת מתוכנה.