שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

הפרסום על האזהרה שמסר, לפי הדיווח, נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד לראש הממשלה בנימין נתניהו לפני 7 באוקטובר מזמין כמעט מאליו השוואה לאזהרה אחרת, שנמסרה חמישים שנה קודם לכן: אזהרתו של המלך חוסיין לגולדה מאיר ב־25 בספטמבר 1973. בשני המקרים מנהיג של מדינה ערבית מסר ישירות לראש ממשלת ישראל מידע על סכנת מלחמה. בשני המקרים עמדה ישראל ערב הפתעה אסטרטגית קשה. וכאן מסתיים הדמיון ומתחילה השאלה המקצועית. כמו בשני הפוסטים הקודמים, נקבל לצורך הדיון את הטענות שפורסמו בפרשת בן זאיד כמות שהן — אף שהן הוכחשו — ונבחן אותן לא במבחן הפוליטי אלא במבחן תורת הפיקוד. השאלה אינה רק אם ראש הממשלה „האמין” למנהיג הזר, ואף לא אם היה עליו להפוך בעצמו את דבריו להתרעה מודיעינית. השאלה היא: כיצד צריכה התרעה המגיעה לדרג המדיני להתגלגל אל הדרג המקצועי — ומהי אחריותו של כל דרג בתהליך? חוסיין מזהיר את גולדה ב־25 בספטמבר 1973 נפגשה גולדה מאיר בחשאי עם המלך חוסיין במתקן של המוסד. חוסיין מסר לה מידע על היערכות הצבא הסורי בעמדות זינוק להתקפה. לשאלתה אם סוריה עשויה לצאת למלחמה לבדה, השיב בשלילה וקשר את האפשרות הסורית למצרי...

פרסומיהם האחרונים של גילי כהן ועמוס הראל הם הסיבה לכתיבת מאמר זה. זהו מאמר המשך לפוסט מאתמול (6 ספטמבר 26), שבחן את הנחיית ראש הממשלה לראשי מערכת הביטחון ב־1 באוקטובר 2023 לסייע למהלך המדיני מול סעודיה באמצעות „פעילות ביטחונית אפקטיבית ושקולה”. שם התברר כי עצם ההנחיה אינה חורגת מחלוקת האחריות התקינה בין הדרגים: הדרג המדיני רשאי ואף חייב להגדיר תכלית ואילוצים; הדרג הצבאי חייב לתרגם אותם לתוכנית המאפשרת לממש את המדיניות בלי להפקיר את הגנת המדינה. הפרסומים הנוכחיים מפנים את המבט אל בוקר 7 באוקטובר ואל פרקי הזמן שחלפו בין קבלת הידיעות הראשונות, הגעת ראש הממשלה לקריה והמפגש עם הרמטכ״ל. הקו הפרשני העולה מהם הוא שפרק הזמן הממושך עד לפגישה הישירה בין ראש הממשלה לרמטכ״ל מעיד על נתק ממוקד בניהול המלחמה ועל תפקוד לקוי של הדרג המדיני בשעות הקריטיות הראשונות. זו טענה הראויה לבדיקה. ראש הממשלה עודכן על המתקפה ב־06:29. המפגש הישיר עם הרמטכ״ל התקיים, לפי אחד הפרסומים, בסביבות 09:45; לפי לוח הזמנים שפרסמה לשכת ראש הממשלה, הערכת המצב הרחבה החלה ב־09:55. כלומר, חלפו יותר משלוש שעות. אבל מה באמת מוכיחות ש...

פרסומה של גילי כהן ב״כאן״, לצד פרסום מקביל של עמוס הראל ב״הארץ״, מוסיף מידע חשוב לבחינת אסון 7 באוקטובר. לפי הדיווח, בישיבה עם צמרת מערכת הביטחון ב־1 באוקטובר אמר ראש הממשלה: ״ישראל עומדת בעת הזו בפני הזדמנות לקידום שלום היסטורי עם סעודיה. ישנם מדינות וארגונים ששואפים לטרפד זאת. נדרשים להילחם בניסיונות אלה ולסכלם — כדי לא לפספס את ההזדמנות ההיסטורית שלפנינו.״ עוד אמר כי: ״יש להקפיד על רמת פעלתנות ביטחונית אפקטיבית ושקולה ביחס לפעולות אויבינו.״ מאמר זה אינו תחקיר מלחמה ואינו מבקש לקבוע ממצאים אישיים על יסוד פרסומים עיתונאיים. הוא בוחן שאלה תורתית: מהי חובתה של מערכת הביטחון כאשר הדרג המדיני מגדיר יעד מדיני חיוני, מזהה איום עליו ומורה לסכלו בפעלתנות ביטחונית אפקטיבית ושקולה. יעד מדיני מחייב רשת ביטחון הסכם ישראלי־סעודי, בחסות אמריקנית, היה עשוי לחזק מאוד את מעמדה האזורי של סעודיה ולבסס סדר אזורי המנוגד לאינטרס האיראני. איראן, השואפת להוביל סדר אזורי חלופי באמצעות ציר ושלוחים, הייתה צפויה לראות במהלך איום על מעמדה. כבר לפני 7 באוקטובר יצאו מטהרן התנגדויות חריפות לנורמליזציה. לאחר המתקפה ב...

אחרי מלחמת יום הכיפורים התקבעה בתודעה הציבורית התפיסה כי הפתעת 1973 הייתה בראש ובראשונה מחדל מודיעיני. כמעט שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר הולכת ומתקבעת תפיסה דומה גם ביחס אליו: האסון נגרם משום שהמודיעין לא פירש נכון את המידע ולא התריע בזמן. כך שוב מופנה הזרקור אל החוליה האחרונה בשרשרת הכשל, בעוד המחדל שקדם לה — בניית הגנה שלא הייתה מסוגלת למנוע הכרעה בלי התרעה ולכן בהפתעה — נדחק לשוליים. מתחקירו של איתי אילנאי, ״המרוץ לקלון״, שפורסם ב״ישראל היום״, עולה כי רבים בצה״ל ממתינים להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אחד המרואיינים מסביר: ״רוב הקצינים בצה״ל יהיו שמחים כשתוקם ועדת חקירה. יש קבוצה מאוד קטנה של קצינים שתהיה בסכנה, בעיקר אנשי מודיעין, אבל עבור רוב הבכירים ועדת חקירה היא הזדמנות אדירה לנקות את שמם.״ אם אכן זו התפיסה הרווחת, הרי שכמעט שלוש שנים לאחר אסון 7 באוקטובר אבחון הכשל העיקרי שחולל אותו עדיין אינו מוכר לקצונה הבכירה — ואם נערך תחקיר מקצועי שזיהה אותו, מסקנותיו לא הוטמעו. בלי קשר לשאלה אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית — עניין בעל חשיבות ציבורית ופוליטית ראשונה במעלה, אך לאו דווקא צבאית מיידית — ה...

English translation following the Hebrew article ישראל אינה מכורה למלחמה. רשלנותן ארוכת השנים של הנהגות הצבא והמדינה ושל שומרי הסף הציבוריים — ובהם מכוני המחקר לביטחון והתקשורת הצבאית — כפתה עליה מלחמת התשה מתמשכת ויקרה, והפכה את צבא המילואים לצבא קבע שני. הסכמים מדיניים הכרוכים בוויתור על נכסים צבאיים אינם תחליף לצה״ל חזק, אלא מחייבים את העצמתו. במאמרו „לא עושים חשבון: ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון”, שפורסם ב״הארץ״ ב־1 בספטמבר, מתריע עפר שלח מפני התנפחות תקציב הביטחון לכמעט 190 מיליארד שקלים — פי שלושה מתקציבו לפני שלוש שנים. הוא מצביע על גיוס המילואים המתמשך, על הפעילות היקרה בכמה זירות שאינן נסגרות ועל קבלת החלטות בניין כוח במאות מיליארדים, בטרם הפיק צה״ל לקחים מן המלחמה וגיבש תפיסה חדשה. בכך הוא צודק. מלחמת התשה ממושכת יקרה מאוד. היא צורכת בלי הרף כוח אדם, ימי מילואים, חימוש, תחזוקה, חלפים ושעות טיסה — ואף על פי כן אינה מסירה את האיומים ואינה סוגרת את הזירות. אלא שמכאן עובר שלח מן האבחנה הנכונה להסבר מופרך. לדבריו, בעידוד הדרג המדיני ובשל הטראומה של 7 באוקטובר, מקי...