שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

מבצע קורנס — שמה של פעולת התגמול בקַסֵיימָה נגד הפדאיון המצרי ב־30 באוגוסט 1956 — הוא, לפי דיווחים מארצות הברית, גם שמו של המבצע האמריקני שנועד לשבור את הקיפאון שנוצר מול איראן. ייתכן שהשם Operation Sledgehammer – "מבצע קורנס" — איננו מקרי. בשנת 1942, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, פיתחו האמריקנים תוכנית פלישה ראשונה לחופי אירופה הכבושה. גם היא נקראה Operation Sledgehammer. זה היה ניסיון רציני להקים חזית שנייה שתכריע את גרמניה הנאצית: נחיתה מהירה בצרפת, כיבוש נמלים והכנה לפריצה גדולה. התוכנית לא יצאה לפועל. הכוחות לא היו מוכנים, הבריטים התנגדו, והאמריקנים בחרו בסופו של דבר ב-Operation Torch בצפון אפריקה. Sledgehammer נשאר בגדר תוכנית מגירה – הגרסה הראשונית של מה שהפך שנתיים מאוחר יותר ל-Operation Overlord: הפלישה לנורמנדי, המבצע המכריע של מלחמת העולם השנייה. ייתכן שהמתכננים האמריקנים של 2026 מודעים היטב למשמעות ההיסטורית של השם. אם כך, יש מקום לתקווה – כי הם בחרו בשם שמסמל, כבר מ-1942, את הרצון להכרעה מהירה וישירה. ההשוואה איננה בין המשטרים עצמם, אלא בין שתי תפיסות מלחמה: מלחמ...

עמדת היועצת המשפטית לממשלה בעניין מינויו של האלוף רומן גופמן מעוררת שאלה עקרונית החורגת בהרבה מן המועמד הספציפי. לפי נוסח עמדת היועצת המשפטית לממשלה, כפי שפורסם בתקשורת, בחרה היועצת לבחון את הפרשה גם במישור הערכי־מוסרי באמצעות המונח “פגם בטוהר המידות”. בכך הועבר הדיון מן המישור המשפטי־הטכני אל המישור הערכי־מוסרי. אלא שמרגע שהדיון הועבר למישור זה, מתעוררת שאלה יסודית: לפי איזה מוסר נבחנת התנהגותו של מפקד בארגון ביטחוני? טוהר מידות איננו מושג מופשט ואחיד. הוא נגזר מתכלית הארגון ומאופי המשמעת שעליה הוא מבוסס. גם בארגון אזרחי וגם בארגון צבאי־ביטחוני קיימת חובה למשמעת ארגונית. אולם המשמעת מורכבת למעשה משני מרכיבים שונים: עצם הציות — ואופן הציות. בארגון אזרחי, הציות הוא בדרך כלל ציות מינהלי־פורמלי: ביצוע ההוראה או הנוהל ככתבם וכלשונם, תוך צמצום שיקול הדעת האישי של המבצע. הדגש הוא על שקיפות, אחידות, הימנעות מחריגה מן הסמכות והצפת כל פעולה חריגה לדרג הממונה. ככלל, העובד איננו אמור להחליט אם נכון למלא את ההוראה, לשנותה או לחרוג ממנה, אלא לבצע אותה במסגרת ברורה וקבועה. לעומת זאת, בארגוני צב...

מצבאות הכרעה לצבאות גריעה זוהי אולי השאלה האסטרטגית החמה ביותר הבוקר: כיצד ייתכן שלאחר ריכוז סד״כ מערבי עצום ופגיעות חסרות תקדים ביכולותיה של איראן — עדיין אין סימנים ברורים לכניעה איראנית לתנאי ארצות הברית. כדי להבין זאת, צריך לחזור שלושה עשורים לאחור — אל המהפכה הרעיונית ששינתה בהדרגה את צה״ל ואת הצבא האמריקני מצבאות הכרעה לצבאות גריעה. במשך כמעט מאתיים שנה התבססה המחשבה הצבאית המערבית על הנחת יסוד פשוטה: מלחמה נועדה להכריע. כך היה אצל נפוליאון. כך אצל קלאוזביץ. כך גם אצל ז׳ומיני. ולמעשה — כך פעלו כמעט כל צבאות המערב עד סוף המאה ה־20. היו הבדלים חשובים בין שתי האסכולות המרכזיות שהתפתחו לאחר מלחמות נפוליאון: קלאוזביץ העניק למלחמה מסגרת פילוסופית־מדינית; ז׳ומיני העניק לה מסגרת טכנית־הנדסית. אבל שתיהן חתרו לאותה מטרה: זיהוי מבנה האויב, איתור מרכז הכובד שלו, ריכוז מאמץ לעבר נכסיו החיוניים — והכרעתו במהירות כדי להפוך ניצחון צבאי לניצחון מדיני. במילים פשוטות: המלחמה נועדה להפיל את העץ — לא לקצץ עלים וענפים. ואז הופיעה “מכונת המלחמה” בשנות ה־90, על רקע האינתיפאדה והמאבק בטרור הפלסטיני, צמ...

אם אתם מחפשים פתרון פוליטי לקרע החברתי בדמוקרטיה האמריקנית והישראלית — אתם פותרים את הבעיה הלא נכונה. הקרע אינו פוליטי. הוא ציביליזציוני. ולא ייפתר לפני שיובן. תקציר מנהלים בבסיס הקרע הציביליזציוני עומד מאבק בין שתי תפיסות חירות מנוגדות: חירות הכפופה לאמת שמעל האדם — כמו זו שממנה נהנה מהנדס שמתחשב בחוק הכבידה כדי שהגשר לא יתמוטט — לבין חירות הכפופה לאדם עצמו, שבה האדם הופך לאל שקובע את האמת. התפיסה השנייה, שזולגת כיום עמוק לתוך הדמוקרטיות המערביות, מפרקת את העוגנים המשותפים, הופכת אמת לאינסוף נרטיבים, ומפרקת יחד עם התבונה עצמה גם את החברה. ההרס והפרוק הזה מזמינים טוטליטריות חדשה שתמלא את הריק ואנטישמיות ישנה שתצדיק את הטוטליטריות. השאלה שתכריע את עתידנו אינה ימין או שמאל — שחלוקים בפרשנותם של ערכים נתונים, אך חרף המחלוקות, בגלל שהערכים משותפים, נמנעת התפרקות — אלא איזו חירות נבחר: חירות שמכפיפה את האדם לאמת אובייקטיבית — או חירות שבה האדם הוא האל של עצמו. מי שרוצה להבין את השבר האמיתי, את אובדן האהדה הקונצנזואלית לישראל בקונגרס (נייר לקמוס חד וברור לשבר הציוויליזציוני), את הקושי ליצור...