שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

אנחנו כתבנו את הספר. אתם שרפתם את הספרייה. אתמול, 31 במאי 2026, פנה שר החוץ הצרפתי ז'אן-נואל בארו למועצת הביטחון בדרישה שישראל תפסיק לאלתר את פעולותיה בלבנון. "שום דבר לא מצדיק את המשך הפעולות הצבאיות", אמר נשיא צרפת מקרון. והיום צרפת הלכה צעד נוסף: עמנואל מקרון הודיע כי ישראל לא תורשה להשתתף רשמית בתערוכת הנשק היוקרתית EUROSATORY בפריז, ולא תקים ביתן לאומי. באותן שעות ממש חיזבאללה המשיך לירות טילים על אזרחי ישראל: הלילה — לעבר טבריה. אתמול — ירי על נהריה. מטחים גם על צפת, כרמיאל והגליל המערבי. עשרות אלפי ישראלים חיים כבר שנים תחת אש. ילדים גדלים בממ"דים. וצרפת, במקום לגנות את הטרור, מחרימה את יכולת ההגנה העצמית של ישראל. צרפת אינה שופטת תמימה צרפת היא האם הרוחנית של הרלטיביזם המוסרי המודרני. הכול התחיל במהפכה של 1789. היעקובינים ורובספייר המציאו "טרור בשם המידה הטובה". משם זרמו הבונפרטיזם, הסוציאליזם המהפכני, הקומוניזם, ואחר כך הפוסטמודרניזם של פוקו, דרידה וליוטאר — שהכריזו כי אין אמת אובייקטיבית, רק נרטיבים ויחסי כוח. מתוך אותה תפיסה צמחו הגלובליזם והרב-...

כמו לפני מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל נמצאת כעת ב"תקופת המתנה" לאומית. כמו אז, גם ההמתנה הנוכחית ארוכה ורוויית מתח, הנגרם מאי־ודאות ביטחונית מטרידה ומדאיגה. בזירה האזורית, ההמתנה היא לתוצאות המשא ומתן המשונה שארה"ב מנהלת עם איראן. תוצאותיו עשויות להשפיע הן על הישגי מלחמתן של ארה"ב וישראל באיראן, והן על יכולתה של ישראל להיחלץ מהבוץ שבו שקעה בזירת המלחמה בחיזבאללה. "ההמתנה" היא הזדמנות להרהר במלחמה הארוכה בתולדותיה שישראל מנהלת מאז אסון 7 באוקטובר, ולהשוות את המציאות הלאומית הנוכחית למציאות היסטורית אחרת — אמנם שונה לחלוטין, אך בעלת קווי דמיון מטרידים. שני האסונות הלאומיים הגדולים ביותר של העם היהודי בעת המודרנית — השואה ואסון 7 באוקטובר — אינם רק אירועים של רצח המוני, הפתעה וחוסר אונים. בשניהם התרחש דבר עמוק יותר: האסון נחזה מראש, נהגתה מדיניות למניעתו, אך היא נזנחה בהדרגה. לא מתוך טעות טכנית, אלא מתוך שינוי רעיוני, תרבותי וארגוני עמוק שנמשך על פני פרק זמן דורי. במובן זה, שני האסונות הם אסונות ציביליזציוניים־דוריים. הם מעידים לא רק על כישלון צבאי או מדיני, ...

מבצע קורנס — שמה של פעולת התגמול בקַסֵיימָה נגד הפדאיון המצרי ב־30 באוגוסט 1956 — הוא, לפי דיווחים מארצות הברית, גם שמו של המבצע האמריקני שנועד לשבור את הקיפאון שנוצר מול איראן. ייתכן שהשם Operation Sledgehammer – "מבצע קורנס" — איננו מקרי. בשנת 1942, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, פיתחו האמריקנים תוכנית פלישה ראשונה לחופי אירופה הכבושה. גם היא נקראה Operation Sledgehammer. זה היה ניסיון רציני להקים חזית שנייה שתכריע את גרמניה הנאצית: נחיתה מהירה בצרפת, כיבוש נמלים והכנה לפריצה גדולה. התוכנית לא יצאה לפועל. הכוחות לא היו מוכנים, הבריטים התנגדו, והאמריקנים בחרו בסופו של דבר ב-Operation Torch בצפון אפריקה. Sledgehammer נשאר בגדר תוכנית מגירה – הגרסה הראשונית של מה שהפך שנתיים מאוחר יותר ל-Operation Overlord: הפלישה לנורמנדי, המבצע המכריע של מלחמת העולם השנייה. ייתכן שהמתכננים האמריקנים של 2026 מודעים היטב למשמעות ההיסטורית של השם. אם כך, יש מקום לתקווה – כי הם בחרו בשם שמסמל, כבר מ-1942, את הרצון להכרעה מהירה וישירה. ההשוואה איננה בין המשטרים עצמם, אלא בין שתי תפיסות מלחמה: מלחמ...

עמדת היועצת המשפטית לממשלה בעניין מינויו של האלוף רומן גופמן מעוררת שאלה עקרונית החורגת בהרבה מן המועמד הספציפי. לפי נוסח עמדת היועצת המשפטית לממשלה, כפי שפורסם בתקשורת, בחרה היועצת לבחון את הפרשה גם במישור הערכי־מוסרי באמצעות המונח “פגם בטוהר המידות”. בכך הועבר הדיון מן המישור המשפטי־הטכני אל המישור הערכי־מוסרי. אלא שמרגע שהדיון הועבר למישור זה, מתעוררת שאלה יסודית: לפי איזה מוסר נבחנת התנהגותו של מפקד בארגון ביטחוני? טוהר מידות איננו מושג מופשט ואחיד. הוא נגזר מתכלית הארגון ומאופי המשמעת שעליה הוא מבוסס. גם בארגון אזרחי וגם בארגון צבאי־ביטחוני קיימת חובה למשמעת ארגונית. אולם המשמעת מורכבת למעשה משני מרכיבים שונים: עצם הציות — ואופן הציות. בארגון אזרחי, הציות הוא בדרך כלל ציות מינהלי־פורמלי: ביצוע ההוראה או הנוהל ככתבם וכלשונם, תוך צמצום שיקול הדעת האישי של המבצע. הדגש הוא על שקיפות, אחידות, הימנעות מחריגה מן הסמכות והצפת כל פעולה חריגה לדרג הממונה. ככלל, העובד איננו אמור להחליט אם נכון למלא את ההוראה, לשנותה או לחרוג ממנה, אלא לבצע אותה במסגרת ברורה וקבועה. לעומת זאת, בארגוני צב...

מצבאות הכרעה לצבאות גריעה זוהי אולי השאלה האסטרטגית החמה ביותר הבוקר: כיצד ייתכן שלאחר ריכוז סד״כ מערבי עצום ופגיעות חסרות תקדים ביכולותיה של איראן — עדיין אין סימנים ברורים לכניעה איראנית לתנאי ארצות הברית. כדי להבין זאת, צריך לחזור שלושה עשורים לאחור — אל המהפכה הרעיונית ששינתה בהדרגה את צה״ל ואת הצבא האמריקני מצבאות הכרעה לצבאות גריעה. במשך כמעט מאתיים שנה התבססה המחשבה הצבאית המערבית על הנחת יסוד פשוטה: מלחמה נועדה להכריע. כך היה אצל נפוליאון. כך אצל קלאוזביץ. כך גם אצל ז׳ומיני. ולמעשה — כך פעלו כמעט כל צבאות המערב עד סוף המאה ה־20. היו הבדלים חשובים בין שתי האסכולות המרכזיות שהתפתחו לאחר מלחמות נפוליאון: קלאוזביץ העניק למלחמה מסגרת פילוסופית־מדינית; ז׳ומיני העניק לה מסגרת טכנית־הנדסית. אבל שתיהן חתרו לאותה מטרה: זיהוי מבנה האויב, איתור מרכז הכובד שלו, ריכוז מאמץ לעבר נכסיו החיוניים — והכרעתו במהירות כדי להפוך ניצחון צבאי לניצחון מדיני. במילים פשוטות: המלחמה נועדה להפיל את העץ — לא לקצץ עלים וענפים. ואז הופיעה “מכונת המלחמה” בשנות ה־90, על רקע האינתיפאדה והמאבק בטרור הפלסטיני, צמ...