שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

עקרונות המלחמה מבטיחים שהחלטות צבאיות תהיינה סיכון מקצועי מחושב ולא הימור. כאשר צבא מתנער מהם, הוא אינו מאבד רק את יכולת ההכרעה. הוא מאבד את המצפן המקצועי שמאפשר לתקן טעויות בתוך ממלכת אי־הוודאות הנקראת מלחמה . בעקבות פרסום ספריהם החדשים של ארז תדמור ("מרד הגנרלים") ושל עמוס הראל ("06:29"), ששניהם עוסקים בליל 7 באוקטובר, מתעורר מחדש הדיון הציבורי בשאלת יחסי האמון בין הדרג הצבאי לדרג המדיני ובמחדלי המערכת כולה. ספרו של ארז תדמור חושף פרטים על חוסר האמון ששרר בין חלקים במערכת הביטחון לבין הדרג המדיני. ספרו של עמוס הראל, לעומת זאת, מציג תיאור מפורט ומקיף של השעות הדרמטיות ושל קריסת הקונספציה. שני התחקירים ראויים להערכה על היסודיות. עם זאת, גם אם כל פרטיהם מדויקים, ספק אם בכך נמצא ההסבר המלא לאסון ונספחיו מאז 2023. השאלה אינה רק מי לא העביר מה למי בשעות שלפני האסון, אלא מדוע מערכת הביטחון כולה – על כל רבדיה – לא הייתה ערוכה כראוי מלכתחילה. כדי להבין מדוע, צריך להתחיל במקום אחר לגמרי. מתח בין הדרג המדיני לדרג הצבאי אינו תקלה ההיסטוריה הישראלית מלמדת כי מתח ואפילו עוינות...

מה קורה כאשר מעצמה מעבירה את גורלו של העם היהודי לידי מי שאינם מכירים בזכותו להתקיים במולדתו? כאשר ארצות הברית מחליטה להקים מנגנון בינלאומי לאבטחת יציבות בגבול לבנון, ומעניקה בו מקום לאיראן ולקטאר – אך לא לישראל – קשה שלא להיזכר ברגע טראגי אחר בתולדות העם היהודי והציונות. ב־1939, כשעוד ניתן היה להציל רבים מיהודי אירופה, פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי "ספר מקדונלד". המסמך הגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל ל־75,000 נפש בלבד, והיתנה כל עלייה נוספת בהסכמת הערבים . כך העבירה בריטניה את גורלו של המפעל הלאומי היהודי לידי מי שהתנגדו לעצם קיומו ונלחמו בו למימוש רצונם. שני האירועים שונים מאוד. האחד עסק בעם שטרם זכה לריבונות. השני – במדינה ריבונית וחזקה. אך בשניהם עולה אותה שאלה עקרונית: מה קורה כאשר מעצמה מעבירה את גורלו של העם היהודי (או את ביטחונו) לידי מי שאינם מכירים בזכותו להתקיים במולדתו? זו אינה הפעם הראשונה. במאתיים השנים האחרונות חזר הדפוס שוב ושוב: מצרפת של נפוליאון, דרך בריטניה של צ'רצ'יל, לצרפת של דה־גול – ואולי כעת גם בארצות הברית של טראמפ. מנפוליאון ועד דרייפו...

        מאמר תגובה למאמרו המכונן של פרופ' קובי מיכאל "לנשום עמוק": https://www.misgavins.org/michael-take-a-deep-breath / הדיון שעדיין לא החל על תכליתה של המלחמה כאשר נשאל ראש ממשלת סין לשעבר, ג'ואו אנלאי, מהי לדעתו השפעתה של המהפכה הצרפתית, השיב: "מוקדם מדי לומר". ייתכן שהסיפור אינו אמיתי. ייתכן שהתכוון בכלל למהומות הסטודנטים בפריז בשנת 1968. כך או כך, התשובה הפכה לאחת האנקדוטות המפורסמות בתולדות החשיבה המדינית. מאמרו החשוב של פרופ' קובי מיכאל, "לנשום עמוק", מאמץ במידה רבה גישה דומה ביחס למלחמת איראן. הוא מזהיר מפני מסקנות נמהרות ומציע להמתין בטרם נקבע אם מדובר בהצלחה או בכישלון אסטרטגי. במובן מסוים הוא בוודאי צודק. ייתכן שיידרשו שנים כדי להבין את מלוא השפעתה של המלחמה על תוכנית הגרעין האיראנית, על מאזן הכוחות במזרח התיכון ועל מעמדה של ארצות הברית באזור. גם ניצחון צבאי מובהק עלול להתברר בדיעבד כחרב פיפיות. נפוליאון הביס שוב ושוב את המדינות הגרמניות והשליט את צרפת על אירופה. אלא שאחד מפירות הלוואי של ניצחונותיו היה דווקא התעוררות הל...

במשך שנים הפכה הטענה כי "בעידן המודרני אין עוד ניצחונות מוחלטים" לאחת מהנחות היסוד של החשיבה האסטרטגית המערבית. מלחמות אינן מוכרעות, כך סברו — לכל היותר ניתן להרתיע, לגרוע, לשחוק, להכיל איומים או לנהל סיכונים. מושגים כמו הכרעה, הכנעה וניצחון מוחלט נתפסו כשרידים אנכרוניסטיים של עולם ישן. מלחמת איראן הפריכה את ההנחה הזו מן היסוד. ניצחון מוחלט אינו השמדה טוטלית של צבא היריב או חורבן מלא של מדינתו. כך לא הוגדר ניצחון גם אצל גדולי המצביאים בהיסטוריה: אלכסנדר הגדול לא השמיד את הצבא הפרסי בגאוגמלה. נפוליאון לא מחק את צבאות אוסטריה באוסטרליץ. שרון כיתר את הארמיה המצרית השלישית ולא השמידה. שוורצקופף לא חיסל את כל הכוחות העיראקיים ב־1991. בכל המקרים הללו הושגה תוצאה אחת מכרעת: היריב איבד את יכולתו לכפות את רצונו, ונכפה עליו רצונו של המנצח. זו ההכרעה. זו ההכנעה. זו מהותו של ניצחון מוחלט. המערב נלחם כדי לגרוע. איראן נלחמה כדי להכריע המערב אימץ תפיסה שונה. הוא התמקד בגריעת יכולות, חיסול מפקדים ומנהיגים, לחץ כלכלי והפגנת עליונות טכנולוגית. ההנחה הייתה ששילוב של מכות כואבות ומתמשכות יוביל א...

          ארה"ב שלא ניהלה באיראן מלחמת הכרעה, מצאה עצמה מוכרעת ולכן שבויה בתנאיה של איראן.    "אנחנו מנוצלים בידי משטר שמשקר, רוצח ומפעיל טרור לאורך היסטוריה של עשורים, וכעת אנו עומדים להעניק לו פרס על כך." כך הזהיר הגנרל בדימוס ג'ק קין, סגן הרמטכ"ל לשעבר של צבא ארצות הברית ואחד המפקדים המעוטרים והמוערכים בדורו — כולל עיטור החירות שהוענק לו על ידי הנשיא טראמפ — בעקבות מזכר ההבנות שנחתם בין וושינגטון לטהרן. דבריו ראויים לתשומת לב מיוחדת דווקא משום שאינם באים ממתנגד למדיניות האמריקנית כלפי איראן. קין היה במשך שנים מן התומכים הבולטים בקו תקיף כלפי המשטר בטהרן. כאשר אדם כזה מתריע מפני הסכם המעניק לאיראן הישגים אסטרטגיים למרות המלחמה שנוהלה נגדה, ראוי לעצור ולשאול כיצד הגיעה המעצמה החזקה בעולם לנקודה זו. אזהרתו של קין בולטת במיוחד לנוכח עמדתו של הסנטור לינדזי  גרהאם . במשך שנים היה גרהאם מן הקולות התקיפים ביותר בוושינגטון נגד כל הסכם עם איראן שאינו מביא לפירוק ממשי של יכולותיה האסטרטגיות. הוא תמך במדיניות לחץ מקסימלי, התנגד לפשרות והזהיר שוב ושוב מפני ...