שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

חלק ב - המשך למאמר "רם עמנואל קולוניאליסט?" תקציר ישראל משקיעה משאבים גדולים במערכה התודעתית, אך עושה זאת מתוך תפיסה הגנתית שמטרתה לבלום שחיקה, לשמר תמיכה ולהפריך טענות. גישה זו יכולה להשיג הצלחות נקודתיות, אך אינה מסוגלת כשלעצמה לייצר הישג אסטרטגי. המערכה התודעתית חייבת לעבור ממגננה למתקפה: לא עוד "הסברה" שמבקשת לשמר תמיכה קיימת, אלא מתקפת רעיונות שמבקשת לשנות את מאזן הרעיונות והלגיטימציה במערב. המאמר מצביע על איום עמוק: סינרגיה בין זרמים ווקיסטיים־רדיקליים במערב לבין תנועות אסלאמיסטיות וג'יהאדיסטיות, הפועלים — מסיבות שונות ומתוך תפיסות עולם מנוגדות — להחלשת יסודות הסדר המערבי. ישראל אינה ניצבת מול קמפיין אנטי־ישראלי בלבד, אלא מול תופעה רחבה המערערת את מושג החירות ואת הסדר המוסרי שעליהם נשענת הציוויליזציה המערבית. המשימה האסטרטגית של ישראל היא למסגר מחדש את המערכה: להפוך את האיום על ישראל מאיום הנתפס כבעיה ישראלית לאיום המובן כאיום על המערב כולו; לחשוף את הסתירה הפנימית בהתכנסות הווקיסטית־ג'יהאדיסטית; ולהציג את מאבקה של ישראל כחלק ממאבק רחב על עתידה של ציוו...

מי שהיה שותף בכיר למדיניות שהותירה אחריה הרס במזרח התיכון, טלטלה באירופה וגלי הדף באמריקה, מגיע לישראל כדי להטיף לה כיצד להבין את שכניה. תקציר בביקורו בישראל הזהיר רם עמנואל כי מדיניות ממשלת נתניהו מסכנת את עתידה של ישראל ואת יחסיה עם ארצות הברית. לביקורתו יש שותפים רבים בישראל, אך עמנואל אינו רק מבקר מן החוץ: כראש סגל הבית הלבן של ברק אובמה הוא היה שותף בכיר לממשל שניסה לעצב את המזרח התיכון על פי הנחות היסוד של הליברליזם המערבי — ושמדיניותו הותירה אחריה שורה של כישלונות קשים. המאמר טוען כי בבסיס תפיסתו של עמנואל עומד סוג חדש של קולוניאליזם תרבותי. לא קולוניאליזם המבקש לכבוש עמים, אלא כזה המתקשה להאמין שהאחר באמת אחר. מתוך תפיסה פרוגרסיבית המפרקת זהויות של לאום, דת, מסורת וזיכרון היסטורי, הוא מניח שגם חברות אחרות יוותרו בסופו של דבר על זהויותיהן ועל מאבקיהן אם יוצעו להן דמוקרטיה, רווחה ושגשוג כלכלי. הניסיון במצרים, בלוב, באיראן ובזירה הפלסטינית מלמד אחרת. זהויות לאומיות, דתיות ואידיאולוגיות אינן נעלמות מול תמריצים כלכליים, והניסיון להנדס חברות מבחוץ עלול להסתיים בהתפרקות מדינות, בעקיר...

אירופה מביטה מזרחה אל רוסיה, אך ייתכן שאיום אסטרטגי חמור מתפתח דווקא מדרום־מזרח. חיזוקה של טורקיה בידי ארצות הברית עלול להתברר כהאכלת התנין — בתקווה שאירופה תהיה האחרונה להיטרף. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה הפכה רוסיה, בצדק, למוקד החשיבה הביטחונית האירופית. מדינות היבשת מגדילות תקציבי ביטחון, משקמות צבאות שנשחקו במשך עשרות שנים ומתכוננות לאפשרות של עימות במזרח. אולם באותו זמן, בשוליה הדרום־מזרחיים של אירופה, הולכת ומתחזקת מעצמה אחרת: טורקיה. בניגוד לרוסיה, שכוחות היבשה שלה נשחקו במלחמה ממושכת, טורקיה נהנית מאוכלוסייה גדולה, מפוטנציאל גיוס רחב, מצבא היבשה הגדול בנאט"ו באירופה, מתעשייה ביטחונית המתפתחת במהירות, מניסיון מבצעי עשיר וממיקום גיאוגרפי המקנה לה השפעה על הבלקן, הים השחור, הים האגאי ומזרח הים התיכון. והיא אינה מדינה מרוחקת. לטורקיה מחלוקות עמוקות ומתמשכות עם יוון וקפריסין — שתיהן חברות באיחוד האירופי. במקביל, היא מחזיקה מנופי לחץ והשפעה משמעותיים על מדיניות האיחוד: הסדר ההגירה עם האיחוד האירופי משנת 2016, שסוגיית יישומו שימשה בעבר מנוף במשא ומתן מול ברלין ובריסל; מיקומה כשער...

שתי המהפכות הדמוקרטיות הגדולות של העת החדשה נאבקות מחדש על בכורתן. תוצאת המאבק תקבע לא רק את דמותה של אמריקה, אלא גם את ערכי הסדר העולמי שהיא עיצבה. באירוע חגיגי מאין כמותו — ערב חגיגות 250 שנה לעצמאות ארצות הברית — בחר הנשיא דונלד טראמפ להכניס אל החגיגה אזהרה חריפה. במקום להסתפק בזיקוקים, בדגלים ובדברי הלל להישגיה של ארצות הברית, הוא הזהיר מפני התחדשותו של האיום הקומוניסטי והפרוגרסיבי הרדיקלי בתוך החברה האמריקנית עצמה. טראמפ הגדיר את הקומוניזם כאיום קיומי על החירות האמריקנית וכאיום הגדול ביותר שנשקף לארצו. מדוע להטיל עננה כה כבדה על חגיגת יום הולדתה ה־250 של ארצות הברית? דווקא ההפרעה הזאת לחגיגה היא שהעניקה לנאום את חשיבותו. טראמפ לא ביקש רק להזכיר לאמריקנים את הישגיהם; הוא ביקש להזהיר אותם מפני האפשרות שהמדינה החוגגת 250 שנות עצמאות תמשיך להתקיים מבחינה מוסדית, אך תחדל להיות אמריקה מבחינה ערכית. כיום פועלים במערב שני כוחות מנוגדים לכאורה, שעשויים להוביל לאותה תוצאה היסטורית: המפרק הפרוגרסיבי יוצר ריק מוסרי, לאומי וציוויליזציוני, ואילו הממלא הג'יהאדיסטי נכנס אל הריק וממלא אותו...