השופטים העבריים של תש״ח — הליברלים של תשפ״ז
תגובה למאמר של העיתונאי אור בסוק על ספרו החדש של מנחם מאוטנר, איך הגענו לכאן: מחשבות על מצבה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל . הפער בין בג״ץ של תש״ח לבג״ץ של מלחמת עזה אינו רק פער בין פורמליזם לשיקול דעת ערכי. זהו פער בין שתי תרבויות משפטיות. מאמרו החשוב של אור בסוק פותח בשני רגעים בתולדות בית המשפט העליון. ב־1949 הורה בג״ץ לשחרר עציר, משום שלא היה מנגנון שיאפשר לו להשמיע את התנגדותו למעצר. בעתירות שהוגשו במהלך מלחמת עזה, לעומת זאת, שוחררו עצירים סמוך לדיון, והעתירות נמחקו; במקרים אחרים הכחיש הצבא במשך חודשים שאנשים מוחזקים בידיו, ובהמשך התברר שמתו במעצר. בסוק מסביר את הפער באמצעות המעבר מן הפורמליזם המשפטי של ראשית המדינה אל פסיקה ערכית, שהעניקה לשופטים מרחב הכרעה רחב. אבל השאלה העמוקה יותר היא מאיזו תרבות משפטית ומוסרית שאבו השופטים את אמת המידה שלהם. כדי להבין את תפקידו של בית המשפט במהפכה הליברלית, כדאי לקרוא גם את ספרו הקודם של מאוטנר, הליברליזם בישראל . על גב הספר נכתב כי המשפטנים הפכו החל משנות השבעים של המאה העשרים לסוכנים מרכזיים בהטמעת הליברליזם, וכי „המשפט הישראלי הפך זירה חשוב...