שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

יש רגעים בהיסטוריה שבהם המציאות מתהפכת באחת. מה שנתפס כהַרְפַּתְקָה מיותרת הופך למהלך מחייב; מה שנראה כבידוד מדיני מתגלה כהובלה; ומי שנחשב כמעכב – מוצא עצמו בחזית. זהו רגע ה"ונהפוך הוא". בימים הראשונים למערכה נגד איראן נשמעו קולות אזהרה רבים. מדינות אירופה, ובראשן הממלכה המאוחדת וצרפת, קראו לבלום את ההסלמה ולחתור להפסקה מיידית. גם במרחב הסוני המתון רווחה הסתייגות מן העיתוי ומהסיכון. אך ככל שהתבהר עומק האיום – וככל שהסתבר שמדובר במהלך מכוון לשיתוק תשתיות כוח ולא במחווה סמלית – החלה תזוזה שקטה אך משמעותית. הדינמיקה האזורית נחשפת במלוא מורכבותה: מדינות המפרץ ובראשן ערב הסעודית, שלא מיהרו לתמוך במהלך להסרת האיום האיראני, מוצאות עצמן כעת ניצבות מול אותה מציאות מאיימת. איראן איננה עוד "בעיה ישראלית"; היא מוקד כוח החותר תחת יציבות אזורית רחבה. כאשר איום הופך מוחשי – האינטרסים מתיישרים. גם באירופה מתרחש שינוי. הקריאות לבלום אינן נעלמות, אך במקביל מתגברים צעדים מעשיים לחיזוק נוכחות ולהעברת אמצעי לחימה לאזור. לא מתוך אהדה למלחמה – אלא מתוך הבנה שמאזן הכוחות איננו מושג באמצעות...

משבר משרתי הקבע איננו בראש ובראשונה משבר שכר, ואף לא משבר תנאים. הוא משבר פיקודי־מקצועי פנים צה"לי – אך לא פחות מכך משבר בברית שבין המדינה למשרתיה. עזיבתם של קציני שדה צעירים - בעיקר מן החילות המתמרנים-מסתערים – שמהם צומח "מוח הצבא": המצביאים וממלאי התפקידים האג״מיים מדרג החטיבה ועד למטכ״ל – איננה תופעה שולית. היא פגיעה בשורש היכולת להכריע ולנצח בעתיד ולכן פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. אם הברית הפיקודית נשחקה מבפנים, הרי שהברית של המדינה עם המשרת נשחקה מבחוץ. שש הסיבות המרכזיות למשבר 1. עומס מבצעי ללא אופק הכרעה   מאז 7 באוקטובר מתנהל מאמץ לחימה מתמשך ורב־חזיתי. אך לחימה שאיננה מובילה להכרעת האויב ולהכנעתו בתנאינו – ולא משנות כרגע הסיבות – שוחקת לא רק את הגוף אלא גם את התודעה. קצין צעיר מוכן לשלם מחיר כבד אם הוא חש שהוא שותף למהלך מכריע; אך כאשר המאמץ נתפס כהתשה אינסופית, המוטיבציה נשחקת. מקימי המדינה היו ערים היטב לסכנה שבהיקלעות למלחמות התשה ושחיקה ארוכות ומייגעות. משום כך נבנה צה״ל מראשיתו כצבא הכרעה – צבא שתפקידו להכניע את האויב במהירות יחסית, כדי לאפשר לדרג המדיני ...

               תגובה למאמרו של תומר פרסיקו לרגל 130 שנה ל"מדינת היהודים" במאמרו במוסף "ספרות ותרבות" של ידיעות אחרונות (20 בפברואר 2026) ובבלוג "לולאת האל", לרגל 130 שנה ל"מדינת היהודים", מציג תומר פרסיקו את הרצל כמי שחילץ את היהדות מהגדרתה כדת בלבד והעמיד אותה על יסודה הלאומי. הוא מדגיש את מהלכו המדיני־דיפלומטי של הרצל: הפיכת "שאלת היהודים" לשאלה בינלאומית ועיגונה במשפט הציבורי. הקריאה הזאת מדויקת — אך חלקית. המהפכה שקדמה למדינה לציונות המדינית של הרצל קדמה מהפכה אחרת, עמוקה יותר: המהפכה התרבותית של ציוני מזרח אירופה . באודסה, בוורשה ובווילנה לא ביקשו תחילה מדינה, אלא תחייה ושימור התרבות היהודית. אחד העם וחבריו ביקשו למצות מתוך היהדות את היסוד המוסרי־תרבותי שקדם למסגרת הדתית ועליו היא נבנתה.  במאמרים כמו "עבדות בתוך חירות" ו"לא זה הדרך", הזהיר אחד העם מפני אימוץ צורות פוליטיות מודרניות ללא תשתית רוחנית פנימית. מאחר והיה ער גם לאתגר הפוליטי שבהקמת מדינה יהודית בארץ, סבר כי מרכז רוחני לאומי אפילו קודם למדינה. הרצל פת...

הניצחון המוחלט בעימות מול איראן שליחו של הנשיא, סטיב וויטקופ, ציטט את הנשיא באומרו כי הוא "מאוכזב מכך שאיראן לא הורתעה". מאחורי הניסוח המדוד מסתתרת אולי — ובצדק — תמיהה עמוקה יותר: אם הופעל לחץ כלכלי כבד, ובמסגרת דיפלומטיית ספינות התותחים הוצגה עוצמה צבאית בלתי רגילה — מדוע הם לא נכנעו עד כה? והאם מלחמה ללא מהלך קרקעי מכניע יכולה בכלל להניב לאמריקנים הכרעה והכנעה — ובכך ניצחון — בעימות עם איראן? השאלה הזו איננה הערת אגב. היא קו פרשת מים. ההרתעה האמריקנית הניחה — כפי שהניחה גם ההרתעה הישראלית ערב 7 באוקטובר — שהצד השני מחשב עלות מול תועלת כפי שאנחנו מחשבים. כאשר היריב פועל לפי היגיון שונה — דתי, אידאולוגי, או כזה הסובל מעיוות בהערכת הסיכון — ההרתעה נכשלת לא משום שהכוח חסר, אלא משום שהיריב נקרא באופן שגוי. כאשר ההנחה על רציונליות משותפת קורסת, גם ההרתעה קורסת עמה. מרגע זה ואילך, השאלה איננה עוד כיצד להרתיע — אלא כיצד להכריע ולהכניע את האויב בתנאינו, על מנת להשיג ניצחון מוחלט. יעד המלחמה ומבחן ה"ניצחון המוחלט" מלחמות נמדדות לא בעוצמת המהלכים הפותחים אלא במצב הסיו...

ה־7 באוקטובר ונספחיו אינם, כפי שנתפס עדיין בדיון הציבורי, בראש ובראשונה כשל מודיעיני. גם לא — בעיקרם — כשל קברניטי־מדיני. הם היו, לפני הכול ומעבר לכול, כשל מקצועי־מצביאותי בלתי נתפס בעומקו ובהיקפו. לא תקלה באיסוף מידע, אלא קריסה של תפיסת מלחמה; לא החמצת התרעה, אלא שחיקה ארוכת־שנים של תורת ההכרעה. במשך שנים החליף צה״ל בהדרגה את דוקטרינת ההכרעה — זו שנועדה להסיר איומים באמצעות תמרון, הכרעה והכנעה — בדוקטרינת הרתעה מרחוק, ירי מנגד והורדת “מכות קשות וכואבות”. צבא שתכליתו הייתה לשלול מן האויב את יכולתו לפעול, הסתפק בשלילת רצונו. צבא שתורתו נבנתה על יוזמה, דבקות במטרה ותמרון מכריע, התרגל להישען על התרעה ולהסתפק בתגובה. כאשר התברר שהאויב איננו מתרשם מן ההרתעה ואיננו פועל לפי ההיגיון שייחסנו לו — קרסה לא רק מערכת ההגנה בגבול, אלא תפיסה שלמה. אם זהו אופי הכשל — מצביאותי ודוקטרינרי — הרי שהתיקון חייב להתחיל בהכשרת המצביאים. הידיעה כי צה״ל החל בהשתלמות לקצינים בדרגת תת־אלוף היא, על כן, בשורה מעודדת. עצם ההכרה בצורך לעסוק בהכשרת הדרג הבכיר בשדה הקרב — צעד נכון הוא. אולם אליה וקוץ בה. ראשית, הק...

מרכז דדו איננו גוף אקדמי ואיננו מועדון רעיוני. הוא חלק מן המנגנון שבאמצעותו נקבעת תורת הלחימה של צה״ל. לפיכך, השאלה איננה היכן ימוקם ארגונית, אלא האם בצה״ל נשמרת ההבחנה החיונית בין מי שקובע תורה — גורם ההדרכה — לבין מי שמחויב לפעול לאורה, גם אם היה שותף ליוזמתה — הגורם המבצעי. מי שאמור לאזן בין הגורמים ולתכלל את עבודתם הוא ראש אג״ם — פונקציה שצה״ל ביטל. בהיעדר גורם מתכלל זה, וכאשר ההבחנה מיטשטשת, מתרופפת גם היכולת להכריע. כתבתו של יניב קובוביץ׳ ב״הארץ״ הבוקר מדגישה את המחלוקת סביב המהלך, אך מחמיצה את העיקרון הזה — שהוא לב הבעיה. מרכז דדו הוקם בשנת 1989, במקביל להשקת תוכנית “ברק”, שנועדה לשפר באופן מרחיק לכת את רמת המצביאות בצה״ל. ייעודו המקורי היה ברור: גוף הדרכתי־מחקרי התומך בהעמקת דוקטרינת ההכרעה בצה״ל, כחלק ממאמץ שיטתי להטמעת תורה מחייבת ולהכשרת מפקדים בכירים לאורה — כדי לטייב בצה״ל את מקצוע המצביאות. באופן שעד היום לא הובהר במלואו, בשנת 1994 נסגרה תוכנית ברק. מרכז דדו, שנועד לתמוך בדוקטרינת ההכרעה, הפך לבית יוצר של דוקטרינת ההרתעה ותפיסת “המערכה” החדשה — תפיסה שיושמה לראשונה במלחמ...