שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

העימות בין טראמפ לאפיפיור איננו פוליטי — אלא ביטוי למאבק בין שתי תפיסות מוסר של המערב: מוסר של ויתור מול מוסר של הכרעה. הדברים שלהלן מובאים בקיצור נמרץ; משום כך, אין מנוס מחטאי הכללה מסוימים — אך הם הכרחיים לצורך הצגת התמונה הרעיונית הכוללת. העימות המתוקשר בין דונלד טראמפ לבין האפיפיור איננו אלא סימפטום. המהות עמוקה יותר: עוד ויכוח אידיאולוגי יסודי, שבהיעדר שיח אינטלקטואלי — נהפך למסע נוסף של שיח לא מכבד, שבו מוחלף הדיון הרעיוני בהתכת הכפשות אישיות. שורש המחלוקת נעוץ בהתנגדותו של האפיפיור למלחמה באיראן — מדינה המגלמת, ללא ספק, ממלכת רשע מן הגרועות שהופיעו בעת המודרנית: תולה הומואים, אוסרת על נשים הופעה שאינה עומדת בקודים דתיים מחמירים, הורגת בתוך ימים עשרות אלפי אזרחים ברחובות בירי צלפים מגגות אל מצחיהם, מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד מדינה, ומפתחת נשק גרעיני כדי לממש איום זה; משגרת רקטות לעבר אזרחי מדינות המפרץ שעימן היא מקיימת יחסים כלכליים קרובים, ומשגרת טילים בליסטיים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל. יש להניח כי האפיפיור מודע לכך, אך — בדומה לפיוס השנים עשר במלחמת העולם השנייה —...

גורלן הסופי של השיחות באסלאמאבאד עדיין איננו ברור; אך לנוכח לוח הזמנים הפוליטי־לאומי של ארצות הברית, ספק רב אם המלחמה במתכונתה לפני הפסקת האש תחודש, או שמא ארה"ב תתמקד ביעד החדש — פתיחת מיצרי הורמוז. לכן כבר עתה ניתן לקבוע: בהיעדר השארתה של איראן ללא תשתיות יסוד מדינתיות — כלומר, ללא הכרעתה — הרי שלמרות הישגים צבאיים חסרי תקדים בהיקפם, באמצעות מאגרי הבליסטיקה שנותרו בידיה וקשריה עם הפרוקסיז — אף אם הגרעין יוצא ממנה, היא נותרת עדיין איום מיידי כבד על ישראל, על שכנותיה ועל הכלכלה העולמית. התעלמות מעובדה זו או הכחשתה מובילה למסקנה הבלתי נמנעת כי הקורבן הראשי של המלחמה באיראן היא האמת האובייקטיבית, ובהמשך יוסבר שגם החרות היא קורבן; כשהמערב בוחר תקווה על פני אמת — הוא מפסיד לעצמו. הפרדוקס המוסרי של דוקטרינת הלחימה בשיח הציבורי המערבי התבססה תפיסה לפיה מלחמת הכרעה — שמופעל בה מהלך מתמרן יבשתי משמעותי, במטרה לפגוע בתשתיות הצבאיות והאזרחיות של האויב ועקב כך לגרום להכרעתו ולהכנעתו המהירה — היא אכזרית, בעוד שמלחמת התשה ושחיקה ממושכת בירי־מנגד היא הומנית יותר כלפי האויב וחוסכת בחיי כוחותינו....

מלחמה שנועדה לממש בכוח אינטרס שלא ניתן לממשו באמצעים מדיניים, מתנהלת בסדר הבא: הכרעה; בקשה של הצד המוכרע להפסקת אש, שמשמעה כניעה בתנאיו של הצד המכריע; הסכמה של המכריע להפסקת האש, לשם קיום שיחות שייעודן להכתיב לצד המוכרע והמוכנע את תנאי הכניעה. כך התנהלו מלחמותיה הגדולות של ארצות הברית, בעיקר נגד ישויות שנתפסו כגורמי רשע: מלחמת טריפוליטניה ב־1804, מלחמת ספרד ב־1898, מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העולם השנייה נגד גרמניה ונגד יפן. מנגד, מלחמת קוריאה, שבה ארה"ב התקשתה להכריע, הופסקה בהסכם להפסקת אש שנהפך להסכם שביתת נשק — ותוצאותיו ידועות: מדינה גרעינית מטורללת בטבורה של אסיה. בסדר מלחמה טבעי זה התנהלו גם מלחמותיה של ישראל במאה הקודמת. בניגוד לכך, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן, במאה הנוכחית, ניהלה ישראל מלחמת שחיקה וגריעה שלא הכריעה — ומכאן שגם לא הכניעה את חיזבאללה ואת חמאס, ובכך מנעה את כניעתם בתנאיה, כפי שאירע במלחמות העבר. התוצאה ידועה, והיא צריכה לעמוד לנגד עיניה של ארצות הברית במלחמה נגד איראן: צמיחתן של שתי מפלצות בגבולה הצפוני והמערבי של ישראל, אסון 7 באוקטובר, ושלוש שנות ...

הטענה שעולה עם תחילת הפסקת האש שלפיה מטרות "שאגת הארי" לא הושגו היא חסרת בסיס. יש להזכיר כי מטרת המבצע הייתה הסרתם של שלושה איומים: הגרעין, הבליסטיקה והפרוקסיז. אלה היו, בהתאמה מלאה, גם מטרות המלחמה של ארצות הברית, אשר — כמו ישראל — הבהירה כי החלפת המשטר היא יעד שעשוי להיות מושג בידי העם האיראני, אך אינה חלק מרשימת מטרות המלחמה המוצהרות. משנקבעה מסגרת זו, ומתוך רצון להימנע מהפעלת כוח יבשתי — משאב שהיה הכרחי להפלת המשטר במסגרת המבצע — היה ברור מראש כי דפוס המלחמה לא יהיה הכרעתִי, אלא התשתי־גריעתי, כניתן בהפעלת ירי מנגד בלבד. בדפוס כזה ניתן לצמצם את האיום, לפגוע בתשתיות הדרושות לשיקומו, ובכך לדחות לתקופה מוגבלת את מועד חזרתו לכשירות מבצעית. משכה של תקופה זו נגזר, מטבע הדברים, ממשך מלחמת השחיקה והגריעה עצמה. ראוי לעצור לרגע את השיח על "תבוסה" ועל "מלחמה מיותרת": יש לבחון את המלחמה לאור מטרותיה כפי שהוגדרו מראש — ולא לאור יעדים שלא נקבעו. בחינה כזו מראה כי ההישגים שהושגו בפועל אכן מצדיקים את היציאה למבצע "שאגת הארי". האלטרנטיבה הייתה ברורה: אירא...

טענת תושבי הצפון — כי זירת לבנון הפכה משנית לזירת איראן — מבטאת מצוקה אזרחית מוצדקת; אך היא תוצאה של ניהול מלחמה לאור אסטרטגיה סדורה שכינויה " מקרה הכול ", ואשר רעיונה המרכזי הוא ליניאריות בניהול המלחמה: ריכוז המאמץ האסטרטגי להסרת הזירה המסכנת ביותר תחילה, ולאחר מכן הכרעת שאר הזירות לפי סדר מסוכנותן — ובראשן, לכשיתאפשר במלחמה זו, זירת לבנון. אסטרטגיה זו הועתקה מן התפיסה שגיבשו ביסמרק ומולטקה בגרמניה, אשר גם היא עמדה בפני אתגר של ניהול מלחמה במספר זירות אופרטיביות בו־זמנית — תחת תנאי יסוד של מעטים מול רבים. לאור תפיסה זו נוהלו מלחמות ישראל במאה הקודמת: מלחמת העצמאות — תחילה הוסר האיום על תל אביב במבצע דני; לאחר מכן רוכז המאמץ במרכז ובצפון; ולבסוף הוכרעה זירת הדרום. מלחמת ששת הימים — תחילה הוסר האיום האווירי מעל שמי ישראל; לאחר מכן, כבהפלת אבני דומינו, הוכרעו הזירות המצרית, הירדנית והסורית. מלחמת יום הכיפורים — תחילה הוכרעה הזירה הסורית; לאחר מכן רוכז המאמץ להכרעת הזירה המצרית. אסטרטגיית "מקרה הכול", שנועדה להקל על אזרחי ישראל — לא השתנתה; אך תוצאותיה התהפכו. ב...

הטענה הנשׁמעת באולפנים שלפיה המלחמה באיראן השתבשה — איננה עומדת במבחן העובדות ופרשנותן המקצועית. למלחמה הייתה מטרה ברורה: הסרת שלושה איומים — הגרעין, הבליסטיקה והפרוקסיס. יש להניח שהערכת המצב למלחמה התבססה על הנחות יסוד אלה: לישראל אין שליטה על משך המלחמה. מידע מודיעיני לעולם אינו יכול להיות שלם. לאור שתי ההנחות הראשונות — הסרת האיומים לא תהיה שלמה. מאחר שהחלפת המשטר לא נקבעה כאחד מיעדי המלחמה, מרגע סיום המתקפה עליה, איראן תפתח במאמצים לשיקום נזקי המתקפה — שיהיו צנועים למדי אם המתקפה תימשך כמה ימים, כהצהרת הנשיא בפתיחתה, או גדולים יותר ככל שהיא תתארך. כדי לצמצם את מאמצי השיקום, יידרש להפעיל שגרה של סיכול סיכונים בעודם באיבם, כדי למנוע את הפיכתם לאיומים. אילו איראן לא הייתה תוקפת את שכנותיה וסוגרת את מיצרי הורמוז, ייתכן מאוד כי — בהתחשב בלחצים מבית — הנשיא טראמפ היה יוזם את סיום המתקפה ומכריז על ניצחון — לא נצחי אלא סבבי (הוא דיבר על עשור) — ופותח בהפעלת המאמץ הביטחוני של "כיסוח הדשא". ואולם, בתקיפת שכנותיה ובסגירת מיצרי הורמוז, איראן עשתה טעות דומה לזו שעשה חוסי...