שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

  המלחמה באיראן (2026) חשפה מחדל ציוויליזציוני חסר תקדים: העולם הפקיר את ליבת כלכלתו — האנרגיה — למעבר ימי צר אחד, מיצרי הורמוז, הנתון להשפעתו של משטר קיצוני הפועל לשיבוש הסדר האזורי והעולמי. דרך המעבר הצר הזה זורם כרבע מצריכת האנרגיה העולמית, נתון ההופך אותו לאחת מנקודות התורפה הקריטיות ביותר של המערכת הבינלאומית. אין מדובר רק בכשל טכני של תלות בתוואי שיט פגיע, אלא בכשל עמוק יותר: הנחה רבת־שנים כי ניתן לנהל, להכיל ואף להסדיר משטרים הפועלים מתוך היגיון שאינו רציונלי במובנו הקלאסי, ותוך היעדר מוחלט של מחויבות לאמת — כפי שנחשף שוב בשיגור טילים בעלי טווח של 4,000 ק"מ לאחר התחייבות להגבלתם למחצית מטווח זה. לולא המערכה שמנהלות ארצות הברית וישראל, קשה להניח כי תהליך זה היה נעצר בזמן. תרחיש שבו משטר כזה מצויד גם בנשק גרעיני — וביכולתו להטיל אימה על שכנותיו ועל המערכת הבינלאומית כדי לסחוט אותן עד דק — אינו דמיוני כלל. מי שהבינה את חומרת המצב ופעלה לבלימתו הייתה ארצות הברית, בשיתוף ישראל. אך כאשר ביקשה וושינגטון מבעלות בריתה באירופה להצטרף למאמץ להבטחת חופש השיט, נתקלה בסירוב — ובראשו עמדת...

העולם מתחלחל — וטוב שכך — מן הסגנון הבוטה של דונלד טראמפ בשיחתו עם ראש ממשלת יפן. אך אין זה נכון שהזעזוע המוצדק מן הסגנון יסתיר שינוי תרבותי־אסטרטגי שטראמפ מחולל — כזה הנחשף רק כאשר בוחנים את דבריו גם באמות מידה ערכיות, מתחת לרדאר של השיח סביב המלחמה באיראן. המאמר הזה נכתב בעקבות אירוע חריג זה. לא מדובר רק במשפט בלתי זהיר, אלא בפגיעה בכבודו של אורח — תחת קורת גגו. זוהי חריגה בוטה מכללי ההתנהלות הדיפלומטית הבסיסיים. שפה בוטה, ולעיתים גם התייחסות לגופם האישי של מנהיגים — במקום הסתפקות בביקורת על מדיניותם — אינן תופעה מקרית אצל טראמפ. הן מאפיין חוזר בשיח שלו, המאתגר באופן שיטתי את כללי המשחק המקובלים בזירה המדינית. אולם דווקא משום כך, יש לבחון את הדברים לא רק במישור הסגנוני — אלא במישור העמוק יותר. עיון בתמלילי שיחותיו של טראמפ — ובעיקר עם עיתונאים — מלמד כי אין מדובר במעידה נקודתית, אלא בשבירה שיטתית של שני גבולות: גבול שיח הדיפלומטיה וגבול התקינות הפוליטית. הדיפלומטיה, במהותה, היא אמנות עיגול פינות האמת — ולעיתים אף שימוש ב"שקרים לבנים". תכליתה אחת: מניעת מלחמה, כמעט בכל מחיר,...

בשבוע האחרון נחשפה בתקשורת מחלוקת בין צה״ל לבין המוסד סביב תקיפת מחסומי וכוחות הבסיג׳ — מנגנון הדיכוי הפנימי של המשטר האיראני. לפי הפרסומים, בצה״ל, לרבות בדרגים הבכירים ביותר, הובעה הסתייגות מהפניית מאמץ ליעדים אלה, בעוד שהמוסד ראה בהם יעד בעל ערך אסטרטגי ותמך בתקיפתם. הדרג המדיני הכריע לבסוף לטובת עמדה זו, והתקיפות יצאו לפועל. לפי דיווחים, תקיפת מחסומי הבסיג׳ הביאה לפגיעה משמעותית בתשתיותיו ובכוחותיו. עם זאת, בשלב זה טרם ניתן להעריך באופן מבוסס את השלכותיה המיידיות והארוכות טווח של פגיעה זו על יציבות המשטר האיראני. קל לראות במחלוקת מסוג זה סימן לחוסר אחידות או אף לכשל בתהליך קבלת ההחלטות. אלא שראייה כזו מחמיצה את מהותה האמיתית של חשיבה אסטרטגית. מחלוקות אינן תופעת לוואי שיש לצמצם — הן תנאי הכרחי לגיבוש החלטה נכונה. דווקא בהיעדרן מתגלה לעיתים הסכנה הגדולה ביותר: קונספציה אחידה שאינה נבחנת. זאת משום שבשדה האסטרטגי, כל החלטה נושאת עמה השלכות רחבות בהרבה מן המעשה המבצעי עצמו. טעות טקטית ניתן לתקן; טעות אסטרטגית עלולה לעצב את פני המערכה כולה, ולעיתים אף את תוצאותיה. משום כך, המתח בין גישות...

כאשר ביקש הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ממדינות אירופה להצטרף למאמץ לאבטחת השיט במיצרי הורמוז — הוא לא ביקש רק סיוע צבאי. הוא הציב מבחן מוסרי המגולם באמרתו הידועה: "America First doesn't mean America alone" הקריאה הזו לא הייתה נסיגה מהעולם, אלא הזמנה לשותפות המבוססת על אחריות משותפת. מיצרי הורמוז אינם עוד זירת חיכוך אזורית, אלא עורק החיים של הכלכלה העולמית. דרך המעבר הצר הזה עוברים כ- 25% מסך האנרגיה הנצרכת בעולם , נתון ההופך אותו למוקד קריטי שעליו נשענות מדינות רבות, ובמידה רבה גם יציבותה של המערכת הבינלאומית כולה. לפיכך, השאלה איננה רק אם נכון להגן עליו, אלא מי מוכן לשאת באחריות לכך. על רקע זה, תגובתן המסויגת — ולעיתים המתחמקת — של רבות מן הדמוקרטיות האירופיות לא הייתה רק עמדה מדינית. היא הייתה ביטוי לפער עמוק יותר: פער ערכי . כמו שמיצרי הורמוז מבדילים גאוגרפית בין אסיה למזרח התיכון — כך תגובת אירופה מבדילה בין שתי תפיסות יסוד של המערב עצמו. לא מדובר בפער של אינטרסים, אלא בתהום של מוסר. שלושת הכשלים האירופיים תגובת אירופה למערכה מול איראן איננה שגיאה נקודתית, אלא ביטוי לש...

יש רגעים בהיסטוריה של המלחמות שבהם מתגבשת תוך כדי לחימה תובנה חדשה על טבעה של המלחמה עצמה. מערכת גטיסבורג הייתה רגע כזה במאה ה־19; המערכה המתנהלת כיום מול איראן עשויה להיות רגע כזה במאה ה־21. מערכת גטיסבורג נכנסה להיסטוריה של המלחמות לא רק בשל ממדיה הדרמטיים ונאומו המפורסם של אברהם לינקולן, אלא משום שבמהלכה התגבשה תובנה מכוננת על טבעה של המלחמה המודרנית. עד המאה ה־19 מלחמות הוכרעו אסטרטגית בקרב טקטי גדול אחד. צבאות ההמונים של המדינה המודרנית שינו מציאות זו מן היסוד. התברר כי בין הקרב הטקטי לבין המטרה האסטרטגית הופיעה רמת ביניים חדשה — הרמה האופרטיבית . הכרעה אסטרטגית איננה תוצאה של קרב אחד, אלא של רצף מערכות אופרטיביות המונחות בידי תפיסה תחבולנית אסטרטגית אחת כוללת, המופעלות ברציפות עד פירוק כוחו המאורגן של האויב. התובנה הזאת עיצבה את אמנות המלחמה המודרנית במשך יותר ממאה שנה. מסוף המאה ה־19 ועד מלחמות המאה ה־20 ההכרעה הושגה באמצעות שילוב של תמרון ואש, לחץ רציף ורדיפה אחר האויב כדי להכריעו מהר ככל האפשר ולהכניעו בתנאינו לפני שהמלחמה מתארכת ונהפכת למלחמת שחיקה ארוכה כבמלחמת העולם הראשונה...

תפקידה של המדינאות במלחמה הוא לנצל את ההצלחות הצבאיות כדי להשיג הישגים אסטרטגיים — מדיניים, כלכליים ואזוריים. חלון ההזדמנויות שנוצר כעת במזרח התיכון - בפרט משבר הורמוז - שייך בדיוק לרמה זו. אין כמעט ספק כי קטר מילאה תפקיד חשוב במערכת שאפשרה את מתקפת ה־7 באוקטובר באמצעות חמאס. המימון, החסות המדינית והקשרים עם הנהגת הארגון אינם סוד. אך המציאות האזורית השתנתה מן היסוד. במהלך המערכה האזורית הותקפה קטר עצמה בידי איראן. בכך פגעה טהרן לא רק באמירות קטנה במפרץ, אלא בצומת פיננסי, אנרגטי ודיפלומטי מרכזי של המערכת הכלכלית הבינלאומית. הנשק הכלכלי של קטר קטר היא אחת מיצואניות ה-LNG הגדולות בעולם. עושרה נשען על השדה הצפוני — מאגר הגז הגדול בעולם מסוגו — ותוכנית ההרחבה שלה נועדה להגדיל את תפוקת הייצוא בשנים הקרובות באופן משמעותי. אך יש לה נקודת תורפה אסטרטגית אחת: עיקר הייצוא הזה נשען על נתיב ימי דרך מצר הורמוז. כל עוד ייצוא הגז שלה תלוי במצר הורמוז, איראן מחזיקה בידיה מנוף לחץ אסטרטגי על כלכלת האמירות. ויש להניח כי איראן מובסת ומושפלת תנסה לפגוע דווקא בשכנותיה — שאותן תאשים, כדרכם של משטרים מסוג זה,...