שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

הכרעה שוברת משוואה. התשה שוחקת אותה. דוקטרינת המשוואות נועדה לשמר אותה ולכן היא אינה ראויה לשמש כתורת מלחמה של מדינה דמוקרטית כאשר הנשיא טראמפ הורה אתמול לישראל ולאיראן להפסיק מיד את הירי, הוא לא רק ניסה למנוע חילופי אש. הוא ביטא – אולי מבלי להתכוון – את מהותה של דוקטרינת המשוואות שהשתלטה בהדרגה על החשיבה האסטרטגית במזרח התיכון. בדוקטרינת ההכרעה, הירי נפסק כאשר אחד הצדדים משיג את מטרתו. בדוקטרינת ההתשה, הירי נפסק כאשר אחד הצדדים אינו מסוגל עוד לשאת את מחיר המאבק. בדוקטרינת המשוואות, הירי נפסק כאשר קיים חשש שהמשך הירי יפר את האיזון העדין שעליו נשען "המשחק" כולו. במשך אלפי שנים הכירה אמנות המלחמה שתי אסטרטגיות יסוד: הכרעה ו התשה . הראשונה מבקשת להשבית במהירות את מערכת היריב. השנייה מבקשת להשיג זאת בהדרגה. שתיהן חלוקות על הדרך אך מסכימות על היעד: להביא את המלחמה לסיומה. דוקטרינת המשוואות, הנשענת במידה רבה על רעיונותיו של תומס שלינג, שונה באופן מהותי מדוקטרינת ההכרעה המזוהה עם קלאוזביץ ומאסטרטגיית ההתשה המזוהה עם דלבריק. היא אינה מבקשת להכריע את היריב ואף לא להתישו. היא נזהר...

מה שתומאס שלינג יכול ללמד אותנו על המלחמה באיראן דוקטרינות מלחמה אינן נועדו רק להסביר את העבר. תפקידן החשוב ביותר הוא לאפשר למי שפועל לאורן לראות את סוף המחזה עוד לפני שהוא נכנס לאולם. מאז פרוץ המלחמה נגד איראן התמקדו רוב הדיונים בשאלות של עוצמת האש, מספר המטרות שהושמדו, היקף הנזקים ומאזן ההישגים הצבאיים. דיונים אלה חשובים, אך הם מחמיצים לעיתים קרובות את השאלה המהותית: מהי דוקטרינת המלחמה שלאורה פועלים הצדדים, ולאיזה מצב סיום היא צפויה להוביל? אסטרטג אמיתי אינו מסתפק במה שמתרחש כעת על הבמה. הוא מבקש להבין כיצד תתפתח העלילה אם כל השחקנים ימשיכו לפעול לפי אותו היגיון. זו בדיוק מטרתן של תורות המלחמה הגדולות. במהלך המלחמה התפתח ויכוח נרחב האם ישראל וארצות הברית השיגו את מטרותיהן. אולם עוד לפני הדיון במידת ההצלחה, ראוי לשאול שאלה קודמת: איזו מלחמה בחרו הצדדים לנהל? לרשות ארצות הברית וישראל עמדה, לפחות מבחינה צבאית, אפשרות לנסות ולהשיג בפרק זמן קצר בהרבה את שלוש המטרות שהוצגו לציבור: הסרת איום הגרעין, הסרת האיום הבליסטי ופירוק מערך השלוחים. מהלך כזה לא חייב היה לכלול פלישה יבשתית רחבת הי...

תגובה למאמרו של מייקל דוראן - מכון הודסון - על סיום המלחמה באיראן https://www.hudson.org/foreign-policy/how-iran-war-ends-michael-doran הערה לקוראים : בהמשך הפוסט מצורפת גם הגרסה המלאה והמפורטת של המאמר. הגרסה הקצרה : המלחמה מול איראן חשפה פרדוקס אסטרטגי עמוק. ישראל וארצות הברית השיגו הישגים צבאיים מרשימים, אך ככל שחולף הזמן מתבררת שאלה מטרידה יותר: האם הישגים אלה שינו את המציאות האסטרטגית באופן המצדיק את המחיר ששולם ? איראן נפגעה קשות. חלקים מתוכנית הגרעין שלה נפגעו, מערכי טילים הושמדו, שלוחיה באזור נחלשו וכלכלתה ספגה מכה משמעותית. אולם העובדה שכל אלה נכונים אינה עונה על השאלה החשובה ביותר: האם מטרות המלחמה הושגו ? אם נבחן את היעדים שהוצגו לציבור — הסרת האיום הגרעיני, צמצום האיום הבליסטי ופירוק מערך השלוחים האיראני — קשה לטעון כי מי מהם הושג במלואו. האיומים נפגעו, אך לא הוסרו. תוכנית הגרעין נותרה קיימת. יכולות טילים משמעותיות עדיין בידי איראן. הפרוקסיז נחלשו אך לא נעלמו . כאן מתגלה הפער המרכזי של המערכה: המטרות היו מטרות של הכרעה , אך האמצעים שנבחרו היו אמצעים של התשה . ב...

החלטת ארצות הברית לכפות הפסקת אש בלבנון, המגבילה את יכולתה של ישראל להגיב על שחיקת לוחמיה ותושבי הצפון כפי שהייתה רוצה וכפי שלדעת רבים היא צריכה להגיב, מעוררת בישראל זעם ותסכול. יש הרואים בכך הוכחה נוספת לכך שגם לאחר שנות לחימה ארוכות ישראל איננה נהנית מחופש פעולה מול אויביה. אחרים מאשימים את וושינגטון בהקרבת האינטרס הישראלי על מזבח שיקוליה האזוריים והגלובליים. אלא שבמבט היסטורי רחב יותר מתברר שאין כאן שום חידוש. למעשה, אילו היה דוד בן־גוריון חי כיום, ספק אם היה מופתע מן המהלך האמריקני. ייתכן שהיה מופתע דווקא מן ההפתעה הישראלית. בן־גוריון הניח מראש שמעצמות יתערבו במלחמותיה של ישראל וינסו לעצור אותן לפני השלמתן. לא משום שהיו עוינות לישראל, אלא משום שכך פועלות מעצמות. הן אינן מנהלות את מדיניותן לפי צורכי ישראל אלא לפי האינטרסים הרחבים שלהן. משום כך בנה בן־גוריון תפיסת ביטחון שהנחת היסוד שלה הייתה פשוטה: ישראל חייבת להכריע את אויביה במהירות, לפני שהלחץ המדיני יספיק לעצור אותה. הנחה זו לא נולדה בתיאוריה אלא בניסיון מעשי. כבר ערב הקמת המדינה הפעילו משרד החוץ האמריקני וג'ורג' מרשל לח...

אנחנו כתבנו את הספר. אתם שרפתם את הספרייה. אתמול, 31 במאי 2026, פנה שר החוץ הצרפתי ז'אן-נואל בארו למועצת הביטחון בדרישה שישראל תפסיק לאלתר את פעולותיה בלבנון. "שום דבר לא מצדיק את המשך הפעולות הצבאיות", אמר נשיא צרפת מקרון. והיום צרפת הלכה צעד נוסף: עמנואל מקרון הודיע כי ישראל לא תורשה להשתתף רשמית בתערוכת הנשק היוקרתית EUROSATORY בפריז, ולא תקים ביתן לאומי. באותן שעות ממש חיזבאללה המשיך לירות טילים על אזרחי ישראל: הלילה — לעבר טבריה. אתמול — ירי על נהריה. מטחים גם על צפת, כרמיאל והגליל המערבי. עשרות אלפי ישראלים חיים כבר שנים תחת אש. ילדים גדלים בממ"דים. וצרפת, במקום לגנות את הטרור, מחרימה את יכולת ההגנה העצמית של ישראל. צרפת אינה שופטת תמימה צרפת היא האם הרוחנית של הרלטיביזם המוסרי המודרני. הכול התחיל במהפכה של 1789. היעקובינים ורובספייר המציאו "טרור בשם המידה הטובה". משם זרמו הבונפרטיזם, הסוציאליזם המהפכני, הקומוניזם, ואחר כך הפוסטמודרניזם של פוקו, דרידה וליוטאר — שהכריזו כי אין אמת אובייקטיבית, רק נרטיבים ויחסי כוח. מתוך אותה תפיסה צמחו הגלובליזם והרב-...

כמו לפני מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל נמצאת כעת ב"תקופת המתנה" לאומית. כמו אז, גם ההמתנה הנוכחית ארוכה ורוויית מתח, הנגרם מאי־ודאות ביטחונית מטרידה ומדאיגה. בזירה האזורית, ההמתנה היא לתוצאות המשא ומתן המשונה שארה"ב מנהלת עם איראן. תוצאותיו עשויות להשפיע הן על הישגי מלחמתן של ארה"ב וישראל באיראן, והן על יכולתה של ישראל להיחלץ מהבוץ שבו שקעה בזירת המלחמה בחיזבאללה. "ההמתנה" היא הזדמנות להרהר במלחמה הארוכה בתולדותיה שישראל מנהלת מאז אסון 7 באוקטובר, ולהשוות את המציאות הלאומית הנוכחית למציאות היסטורית אחרת — אמנם שונה לחלוטין, אך בעלת קווי דמיון מטרידים. שני האסונות הלאומיים הגדולים ביותר של העם היהודי בעת המודרנית — השואה ואסון 7 באוקטובר — אינם רק אירועים של רצח המוני, הפתעה וחוסר אונים. בשניהם התרחש דבר עמוק יותר: האסון נחזה מראש, נהגתה מדיניות למניעתו, אך היא נזנחה בהדרגה. לא מתוך טעות טכנית, אלא מתוך שינוי רעיוני, תרבותי וארגוני עמוק שנמשך על פני פרק זמן דורי. במובן זה, שני האסונות הם אסונות ציביליזציוניים־דוריים. הם מעידים לא רק על כישלון צבאי או מדיני, ...