שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

את הדילמה האסטרטגית הניצבת בפני ארצות-הברית במערכה מול איראן אפשר לבחון דרך שתי אבני-בוחן היסטוריות: מלחמת טריפוליטניה של ג׳פרסון, שעסקה באכיפת כללי התנהגות ללא שינוי מבני, ומלחמת ארצות-הברית–ספרד של מקינלי, שעיצבה מחדש את מאזן הכוחות. שתי הדוגמאות ממחישות את הפער בין רגיעה זמנית הנובעת מפגיעה ביכולות לבין יציבות ארוכת טווח הנוצרת משינוי התנאים שמולידים את האיום. האתגר המרכזי של טראמפ איננו להשיג הפסקה זמנית בעימות עם איראן, אלא לעצב מציאות שתמנע את חידושו בטווח הנראה לעין. כאשר טרם נפלה הכרעה באשר לאופן שבו יבחר הנשיא טראמפ להתמודד עם האיום שמציבה איראן — ובייחוד בשאלה האם להסתפק בפגיעה ביכולותיה או לפעול לשינוי המנגנון המייצר את האיום — ראוי שההחלטה תתבסס על הנחת יסוד מוכרת בהיסטוריה האסטרטגית: כאשר אינך משנה את המנגנון שממנו צומח האיום, אתה עלול לקבל שקט זמני וסחיטה קבועה . ההיסטוריה האמריקנית מציעה שתי דוגמאות מוקדמות וחדות לעיקרון זה, בשתי המלחמות הראשונות שניהלה ארצות־הברית מחוץ לגבולותיה — מלחמת טריפוליטניה (1801–1805) ומלחמת ארצות־הברית–ספרד (1898). הראשונה נועדה לאכוף כללי ה...

  מבוא הרתעה יכולה לנהל איום — אך רק הכרעה יכולה להסירו. קריאת קטעי הפרוטוקולים שהועברו למבקר המדינה חושפת אמת מטרידה: המדינה חדלה לראות בניצחון המבוסס על הכרעת האויב והכנעתו בתנאינו אופציה הכרחית, והחלה להסתגל לחיים בצל האיום. על מלכודת ההכלה וחובת צה"ל לשוב ולהיות צבא הכרעה . מקריאת קטעי הפרוטוקולים שהוגשו למבקר המדינה עולה לכאורה תמונה ברורה: הדרג הצבאי הסתייג מפעולות עצימות נגד חמאס שעלולות היו להוביל להסלמה רחבה ואפילו למלחמה, בעוד הדרג המדיני הצטייר נחוש יותר להפעלת כוח. מן החומרים עולה כי לפחות שלושה רמטכ"לים התנגדו ליוזמות התקפיות מחשש להידרדרות למלחמה. המציאות הייתה מורכבת בהרבה . השאלה איננה רק מדוע הסתייג הדרג הצבאי ממלחמה בעיתוי נתון, אלא מהו ההיגיון האסטרטגי שעמד בבסיס הסתייגות זו. על פי "השילוש הבולט" והפעולה לאורו בישראל במאה הקודמת, מאיש הצבא מצופה להיות נכון להכרעה — לא מי שמסתגל לאיום, אלא מי שמכין עצמו להסרתו ונמצא בכוננות מבצעית גבוהה לכך. בהסתגלותו לאיום אין איש הצבא מרסן את המדיניות; הוא מצמצם מראש את מרחב בחירתה. מכאן מתבהרת אפשרות מ...

קריאת מסמך תשובות ראש הממשלה למבקר המדינה מעלה רושם כפול. מחד גיסא, מדובר במסמך חריג בהיקפו ובמידת הפתיחות שהוא מפגין כלפי הציבור; מאידך גיסא, דווקא משום כך הוא מאפשר מבט מפוכח על הכשל העמוק שקדם לאסון ה־7 באוקטובר — כשל שלא היה נקודתי או מקרי, אלא תולדה של שינוי מתמשך בהיגיון הביטחוני של ישראל. הטענה המרכזית העולה מן המסמך היא כי ראש הממשלה לא נחשף לתוכנית "חומת יריחו" ולא עודכן בדבר הבשלתה לכדי פקודת מבצע. אם אכן כך, מדובר בכשל חמור במעלה הראשונה. אולם גם קביעה זו איננה ממצה את עומק הבעיה. שכן השאלה האסטרטגית איננה רק איזה מידע הועבר — אלא איזה היגיון ביטחוני הנחה את מקבלי ההחלטות מלכתחילה. תפיסת ההגנה הלאומית שעוצבה בידי מקימי המדינה נשענה על עיקרון פשוט אך נוקשה: מדינה חסרת עומק טריטוריאלי אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות על אדמתה. משום כך נבנה צה״ל כצבא שתכליתו הסרת איומים בעודם באיבם והעברת המלחמה לשטח האויב במהירות האפשרית. שלילת יכולות — לא השפעה על רצון — הייתה העיקרון המארגן של החשיבה הביטחונית. לא במקרה הנחו ועדות החקירה שלאחר מלחמת לבנון השנייה להשיב את צה״ל לדוקטרי...

מבוא שנתיים וחצי לאחר אסון ה־7 באוקטובר טרם פורסם לציבור תחקיר מלחמה ברמה האסטרטגית מטעם צה"ל. בהיעדר הסבר מקצועי סמכותי, מתמלא החלל הציבורי שנוצר בפרשנויות המייחסות את האירוע לכשל מודיעיני במניעת ההפתעה — ולעיתים אף בהשערות החורגות מן המישור המקצועי. הפתעה במלחמה איננה תופעה חריגה. היא אפשרות יסוד שכל תפיסת הגנה מקצועית חייבת להביאה בחשבון. משום כך, כאשר הפתעה מתפתחת לקריסה מערכתית — אין ההסבר נעוץ בעצם ההפתעה, אלא בתפיסת ההגנה שקרסה. עקרון האבטחה , מן היסודות המכוננים של אמנות המלחמה, מטיל איסור מקצועי על בניית תפיסת הגנה התלויה בהתרעה מודיעינית מצבית מוקדמת ובסיבור הגיון האויב, כוונותיו ומצבו התודעתי. מכאן שהשאלה המרכזית איננה מדוע לא ניתנה התרעה וישראל הופתעה, אלא כיצד היא איבדה את היכולת למנוע את הכרעתה משהופתעה. הדיון שלהלן איננו תחקיר מוסדי הנשען על חומר מסווג, אלא ניתוח אסטרטגי המבוסס על מקורות גלויים, על תורות המלחמה ועל התפתחות הדוקטרינה של צה"ל. מטרתו איננה לקבוע אחריות אישית אלא לבחון את יסודות תפיסת ההגנה שעליהם נשען ביטחונה של ישראל. תפיסת ההגנה שנולדה ממלחמ...

  פקודת המטכ״ל לשילוב הציבור החרדי בשירות הצבאי, שפורסמה אתמול (3 פברואר 2026), איננה עוד החלטה ארגונית מן השורה. היא מבחן ליכולתה של מדינת ישראל לשוב ולפרש את עצמה לאור ערכיה. לראשונה מעגן צה״ל בפקודה סדורה שלוש מסגרות שירות ייעודיות — “דוד”, “חרב” ו“מגן” — המאפשרות שילוב חרדים בתפקידי לחימה ותמיכה מבצעית, תוך התאמה לצורכיהם התרבותיים והדתיים. מדובר במהלך מבצעי של ממש: שילוב לוחמים חרדים ביחידות קרביות מרכזיות, הרחבת היקפי הגיוס והעמקת תרומתן של נשים בתפקידי לחימה ותפקידי ליבה. לנוכח המחסור בכוח אדם לוחם נערך הצבא אף להכפלת מחזורי הגיוס — עדות לכך שאין זה דיון תיאורטי אלא צורך ביטחוני מיידי. כצפוי, כבר נשמעות הטענות המוכרות: “פגיעה בשוויון בנטל”, “הדרת נשים”, “פירוק צבא העם”. שלוש הטענות נשענות על הנחת יסוד אחת — שצבא העם חייב להיות אחיד, זהה ונטול שונות מהותית. כל חריגה מן האחידות נתפסת כסכנה. אלא שהנחת יסוד זו עצמה ראויה לבחינה מחודשת. במדינת ישראל מתקיים שוויון בפני החוק — אך החוק עצמו לא נועד ליצור שוויון אלא צדק. השוויון הוא אמצעי; הצדק הוא התכלית. הקצאת חניה ייעודית לנכים אי...

השתהותם של האמריקנים מתקיפה באיראן, תוך המשך צבירת סד"כ מסיבי בזירה, אינה תופעה יוצאת דופן אלא ביטוי של מסורת אסטרטגית. ארצות־הברית, כמעצמה גלובלית, ניהלה לאורך עשרות שנים את מלחמותיה מתוך יתרון מבני ייחודי: היכולת לקבוע את לוחות הזמנים של המערכה. מסורת הלחימה האמריקנית נשענת על ריכוז עוצמה, בניית עליונות כמותית ואיכותית מובהקת, והכנות מדוקדקות הכוללות תרגול על מודל; רק לאחר מכן היא עוברת למתקפה. האמריקנים אינם ממהרים להילחם; הם ממהרים להתכונן – משום שהם יכולים להרשות לעצמם זאת. מאחורי דפוס פעולה זה עומדת דוקטרינת לחימה ברורה – הפרשנות שהעניק ז'ומיני לגאוניותו של נפוליאון. על פי תפיסה זו, הניצחון הוא תוצר של עליונות חומרית: במספר הכוחות, באמצעי הלחימה, בלוגיסטיקה ובאיכות האש. תקיפה לפני השגת עליונות כזו איננה רק מסוכנת – היא, במונחי הדוקטרינה, בלתי לגיטימית מקצועית. ההנחה היא שהיריב, משהבין כי אין לו סיכוי לנצח ואף לא יכולת לשרוד, ייכנע לתנאים שתכתיב ארצות־הברית. דוקטרינת ההכרעה הישראלית, עד להסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, הייתה שונה מהותית. היא לא התבססה על הכחדה מקסימלית...