שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

קריאת מסמך תשובות ראש הממשלה למבקר המדינה מעלה רושם כפול. מחד גיסא, מדובר במסמך חריג בהיקפו ובמידת הפתיחות שהוא מפגין כלפי הציבור; מאידך גיסא, דווקא משום כך הוא מאפשר מבט מפוכח על הכשל העמוק שקדם לאסון ה־7 באוקטובר — כשל שלא היה נקודתי או מקרי, אלא תולדה של שינוי מתמשך בהיגיון הביטחוני של ישראל. הטענה המרכזית העולה מן המסמך היא כי ראש הממשלה לא נחשף לתוכנית "חומת יריחו" ולא עודכן בדבר הבשלתה לכדי פקודת מבצע. אם אכן כך, מדובר בכשל חמור במעלה הראשונה. אולם גם קביעה זו איננה ממצה את עומק הבעיה. שכן השאלה האסטרטגית איננה רק איזה מידע הועבר — אלא איזה היגיון ביטחוני הנחה את מקבלי ההחלטות מלכתחילה. תפיסת ההגנה הלאומית שעוצבה בידי מקימי המדינה נשענה על עיקרון פשוט אך נוקשה: מדינה חסרת עומק טריטוריאלי אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות על אדמתה. משום כך נבנה צה״ל כצבא שתכליתו הסרת איומים בעודם באיבם והעברת המלחמה לשטח האויב במהירות האפשרית. שלילת יכולות — לא השפעה על רצון — הייתה העיקרון המארגן של החשיבה הביטחונית. לא במקרה הנחו ועדות החקירה שלאחר מלחמת לבנון השנייה להשיב את צה״ל לדוקטרי...

מבוא שנתיים וחצי לאחר אסון ה־7 באוקטובר טרם פורסם לציבור תחקיר מלחמה ברמה האסטרטגית מטעם צה"ל. בהיעדר הסבר מקצועי סמכותי, מתמלא החלל הציבורי שנוצר בפרשנויות המייחסות את האירוע לכשל מודיעיני במניעת ההפתעה — ולעיתים אף בהשערות החורגות מן המישור המקצועי. הפתעה במלחמה איננה תופעה חריגה. היא אפשרות יסוד שכל תפיסת הגנה מקצועית חייבת להביאה בחשבון. משום כך, כאשר הפתעה מתפתחת לקריסה מערכתית — אין ההסבר נעוץ בעצם ההפתעה, אלא בתפיסת ההגנה שקרסה. עקרון האבטחה , מן היסודות המכוננים של אמנות המלחמה, מטיל איסור מקצועי על בניית תפיסת הגנה התלויה בהתרעה מודיעינית מצבית מוקדמת ובסיבור הגיון האויב, כוונותיו ומצבו התודעתי. מכאן שהשאלה המרכזית איננה מדוע לא ניתנה התרעה וישראל הופתעה, אלא כיצד היא איבדה את היכולת למנוע את הכרעתה משהופתעה. הדיון שלהלן איננו תחקיר מוסדי הנשען על חומר מסווג, אלא ניתוח אסטרטגי המבוסס על מקורות גלויים, על תורות המלחמה ועל התפתחות הדוקטרינה של צה"ל. מטרתו איננה לקבוע אחריות אישית אלא לבחון את יסודות תפיסת ההגנה שעליהם נשען ביטחונה של ישראל. תפיסת ההגנה שנולדה ממלחמ...

  פקודת המטכ״ל לשילוב הציבור החרדי בשירות הצבאי, שפורסמה אתמול (3 פברואר 2026), איננה עוד החלטה ארגונית מן השורה. היא מבחן ליכולתה של מדינת ישראל לשוב ולפרש את עצמה לאור ערכיה. לראשונה מעגן צה״ל בפקודה סדורה שלוש מסגרות שירות ייעודיות — “דוד”, “חרב” ו“מגן” — המאפשרות שילוב חרדים בתפקידי לחימה ותמיכה מבצעית, תוך התאמה לצורכיהם התרבותיים והדתיים. מדובר במהלך מבצעי של ממש: שילוב לוחמים חרדים ביחידות קרביות מרכזיות, הרחבת היקפי הגיוס והעמקת תרומתן של נשים בתפקידי לחימה ותפקידי ליבה. לנוכח המחסור בכוח אדם לוחם נערך הצבא אף להכפלת מחזורי הגיוס — עדות לכך שאין זה דיון תיאורטי אלא צורך ביטחוני מיידי. כצפוי, כבר נשמעות הטענות המוכרות: “פגיעה בשוויון בנטל”, “הדרת נשים”, “פירוק צבא העם”. שלוש הטענות נשענות על הנחת יסוד אחת — שצבא העם חייב להיות אחיד, זהה ונטול שונות מהותית. כל חריגה מן האחידות נתפסת כסכנה. אלא שהנחת יסוד זו עצמה ראויה לבחינה מחודשת. במדינת ישראל מתקיים שוויון בפני החוק — אך החוק עצמו לא נועד ליצור שוויון אלא צדק. השוויון הוא אמצעי; הצדק הוא התכלית. הקצאת חניה ייעודית לנכים אי...

השתהותם של האמריקנים מתקיפה באיראן, תוך המשך צבירת סד"כ מסיבי בזירה, אינה תופעה יוצאת דופן אלא ביטוי של מסורת אסטרטגית. ארצות־הברית, כמעצמה גלובלית, ניהלה לאורך עשרות שנים את מלחמותיה מתוך יתרון מבני ייחודי: היכולת לקבוע את לוחות הזמנים של המערכה. מסורת הלחימה האמריקנית נשענת על ריכוז עוצמה, בניית עליונות כמותית ואיכותית מובהקת, והכנות מדוקדקות הכוללות תרגול על מודל; רק לאחר מכן היא עוברת למתקפה. האמריקנים אינם ממהרים להילחם; הם ממהרים להתכונן – משום שהם יכולים להרשות לעצמם זאת. מאחורי דפוס פעולה זה עומדת דוקטרינת לחימה ברורה – הפרשנות שהעניק ז'ומיני לגאוניותו של נפוליאון. על פי תפיסה זו, הניצחון הוא תוצר של עליונות חומרית: במספר הכוחות, באמצעי הלחימה, בלוגיסטיקה ובאיכות האש. תקיפה לפני השגת עליונות כזו איננה רק מסוכנת – היא, במונחי הדוקטרינה, בלתי לגיטימית מקצועית. ההנחה היא שהיריב, משהבין כי אין לו סיכוי לנצח ואף לא יכולת לשרוד, ייכנע לתנאים שתכתיב ארצות־הברית. דוקטרינת ההכרעה הישראלית, עד להסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, הייתה שונה מהותית. היא לא התבססה על הכחדה מקסימלית...

הראיון שפורסם לאחרונה ב"הארץ" עם היועץ הכספי לרמטכ״ל הפורש, שבו נמסר כי מבצע הביפרים עלה כ־מיליארד שקלים, מזמין דיון ציבורי מקצועי בשאלת עלותם של מהלכים ביטחוניים מתוחכמים ובתועלתם האמיתית לביטחון הלאומי. אולם השאלה איננה תקציבית בלבד; היא בראש ובראשונה שאלה מצביאותית־אסטרטגית: האם מהלך כזה משרת את הדרך הצבאית, שייעודה הכרעה והכנעה של האויב בתנאינו, ומקרב בפועל את ישראל להסרת האיום — לחלוטין, או באמצעות מהלך מדיני משלים, המייצב את ההישג הצבאי ומונע את חזרת האיום. לו היה מבצע הביפרים משתלב כמאמץ סיוע למאמץ ראשי של הכרעה והכנעה מהירה של האויב בתנאי ישראל, כבמלחמות המאה הקודמת, הוא היה גורם, אם היה מגיע למוכנותו המלאה, לגריעה רחבת היקף של מחבלים ומפקדים משורות חיזבאללה ולכן הייתה יכולה להיות לו תועלת כבדת משקל להכרעה ולהכנעה של חיזבאללה. אולם משעה שלא התקיים מאמץ הכרעה ראשי, הוא דמה לקינוח המוגש ללא מנה עיקרית: מרשים ומרומם רוח לרגע — אך מותיר את המערכת - בעיקר היישובים בקרבת גדר המערכת  - רעבה להכרעה, להכנעה ולהסרה של האיום. זהו ההבדל המהותי בין מצביאות של תמרון והכרעה לבין מופ...

 אובדן ההכרעה ושורש אובדן היכולת להשיג ניצחון מוחלט השבתו של אחרון החטופים מסמנת רגע אנושי־לאומי עמוק. זוהי סגירת מעגל של פצע פתוח, של חרדה מתמשכת ושל מחויבות מוסרית שאין לה תחליף. אולם דווקא משום עוצמתו של הרגע, ראוי לראות בו לא רק סיום פרשה טראגית, אלא קו פרשת מים בביטחון ישראל : רגע שמחייב חשבון נפש אסטרטגי עמוק על יכולתה של ישראל להשיג הכרעה, לכפות תנאי סיום, ולהבטיח ניצחון מוחלט במלחמותיה. ניצחון מוחלט איננו מושג רטורי או תודעתי, אלא מונח אסטרטגי מדויק: השגת מטרות המלחמה המדיניות במחיר לאומי מוצדק. מימוש מטרות המלחמה מחייב הכרעת האויב והכנעתו בתנאי המנצח — אם כתוצאה מהכחדתו המלאה או הכמעט־מלאה, ואם כתוצאה מיצירת איום בר־מימוש מיידי להכחדתו, אם לא ייכנע בתנאינו. כדי להכניע את האויב בתנאינו נדרש, במהירות המרבית האפשרית, לכבוש את שטחיו . משום כך עוצב צה״ל מראשיתו כצבא הכרעה יבשתי. עד להסבתו לצבא הרתעה, סיים צה״ל כל מלחמה ומערכה בהכרעה ובהכנעה של האויב — שאפשרו לא רק לממש את מטרות המלחמה, אלא לעיתים אף למעלה מהן: במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, ובמידה מסוימת גם במל...