שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

ביולי 2024, בעיצומה של המלחמה, סיפר פרופ׳ אבי שגיא ז״ל, ממנסחי מסמך „רוח צה״ל”, בפודקאסט של טובי פולק כיצד נוסח ערך הניצחון במסמך. לדבריו, בשנת 2000 ביקש הרמטכ״ל דאז להכניס למסמך את הניצחון כערך יסודי, וחבורת המנסחים סירבה, בנימוק שהניצחון אינו תכלית ההגנה על אזרחי ישראל ושצה״ל קם כצבא הגנה. הפשרה הייתה ערך „דבקות במשימה וחתירה לניצחון”, שתוכנו, כדבריו, הוא בעיקר דבקות במשימה. הוא הוסיף שבמסגרת תפיסת עולם אתית יש טעם אחד בלבד להפעלת כוח צבאי — עקרון ההגנה העצמית — וסיכם: „ניצחון איננו מצדיק הפעלת כוח”. לשיטתו, כאשר ממשלת ישראל משתמשת במונח ניצחון, היא חורגת מגבולות המוסר. הטענה נשמעת מוסרית ומאופקת. בפועל היא מעגלית: המסקנה כלולה כבר בהנחה. מבנה הטיעון הטיעון בנוי משתי הנחות ומסקנה. ההנחה הראשונה: הצדקה מוסרית להפעלת כוח קיימת רק בהגנה עצמית. ההנחה השנייה: ניצחון אינו תכלית ההגנה. המסקנה: חתירה לניצחון חורגת מגבולות המוסר. ההנחה השנייה היא לב העניין. היא אינה מוכחת בשום מקום; היא מוגדרת. שגיא מגדיר את הניצחון מראש כדבר שמעבר להגנה, ומכאן שהמסקנה — שהניצחון מעבר להצדקה המוסרית — כלולה כ...

מבוא מלחמת יום הכיפורים נתפסת עד היום כאחד הכישלונות החמורים בתולדות מדינת ישראל, ודוח ועדת אגרנט הפך למסמך המכונן שנועד להסביר את מקורותיו. הוועדה הצביעה על כישלון מודיעיני עמוק, ובראשו הדבקות ב״קונספציה״ שהעריכה כי מצרים וסוריה אינן מתכוונות לפתוח במלחמה בתנאים ששררו ערב אוקטובר 1973; והיא אף הטילה אחריות אישית כבדה על בכירים במודיעין ובפיקוד. אולם בחינה מחודשת של מסקנותיה מעלה כי הוועדה עצמה לא נמנעה מכשל מהותי: היא התרכזה באיכותה של הערכת המודיעין ובתפקודם של נושאי המשרות, אך לא בחנה לעומק את תפיסת ההגנה והפיקוד שהגדירה את משימותיהם. מאמר זה טוען כי הכשל המרכזי לא היה טעות בניבוי כוונות האויב בלבד, אלא עצם ההנחה שניתן לבסס את מוכנותו של צה״ל על סִבּוּר היגיון האויב וכוונותיו ועל קבלת התרעה מצבית. בכך לא נבחנה גם התוצאה הפרדוקסלית של הדבקות בתפיסת המלחמה המקדימה: העומק האסטרטגי שנוסף לישראל לאחר 1967, במקום לשמש נכס הגנתי, נהפך לנטל. מתוך בחינה זו מבקש המאמר להציע לקח רחב יותר מזה שקבעה הוועדה: אחריות לכשלי מלחמה חייבת להיבחן תחילה ברמת המדיניות, האסטרטגיה ותפיסת ההגנה, ורק לאחר מכן...

English translation following the Hebrew article התשה כאורח חיים בכל תחום תמצית שבירתן של פרדיגמות מסורתיות מחייבת לבחון מחדש גם את ההנחות שנגזרו מהן ולהעלות השערות חדשות המסוגלות להסביר מציאות שההסברים הישנים מתקשים להסבירה. ברוח זו מבקש המאמר לבחון תופעה החורגת משאלת השליטה בבאב אל־מנדב: האם ההסתגלות למלחמת התשה נעשית בהדרגה לאורח פעולה אמריקני החוצה תחומים — מן המלחמה עצמה, דרך האנרגיה ונתיבי הסחר ועד ניהול הסיכונים האסטרטגיים? אין מדובר בקביעה באשר לכוונותיה של ארצות הברית, אלא בהשערה הנבחנת לצד הסברים צבאיים, כלכליים ופוליטיים אחרים. הירידה בתלותה הישירה של ארצות הברית בנפט המזרח־תיכוני והרחבת החלופות האנרגטיות מגדילות את יכולתה לשאת לאורך זמן את מחירם של שיבושים במצרים ושל מלחמה שאינה מוכרעת. אלא שכאן מתגלה הפרדוקס: ככל שגדלה היכולת להסתגל להתשה, כך עשוי לפחות הלחץ לצאת ממנה ולעבור לאסטרטגיה המכוונת להכרעה ולמצב סיום מוגדר. מכאן שאלת הכותרת: אם לא דחוף לארצות הברית להכריע בבאב אל־מנדב — איפה כן? המאמר בוחן אם המענה האמריקני לשיבושים במערכת האזורית הולך ונשען על בניית חוסן, חלופו...

החלטת הרמטכ״ל להעביר את הטענות הנוגעות לסרט „נז״א” לבחינה משפטית היא נכונה. מכאן ואילך עיקר הדיון צריך להתמקד בדרג המדיני, משום שזכייתו של הסרט „נז״א” בפרס בפסטיבל ונציה מעמידה למבחן לא רק את צה״ל ואת יוצרי הסרט, אלא גם את משמעותה המעשית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע שתכליתו „לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ”. ההגדרה הכפולה הזאת מחייבת את ישראל להגן בו בזמן על חופש הביטוי ועל אחריותו של מי שמשתמש בו לבדוק את האמת ולשמור על קיומו של הקולקטיב שבתוכו הוא חי. חופש הביטוי אינו פטור מאחריות כמדינה דמוקרטית, ישראל מכירה בחופש הביטוי. זוהי זכות הכרחית: בלעדיה אין ביקורת, אין תיקון ואין בירור אמת. זכותם של יוצרי „נז״א” להציג ביקורת חריפה על צה״ל ועל ניהול המלחמה; זכותם להציג עדויות קשות; וזכותו של קהל בינלאומי לצפות בסרט ולהעניק לו פרס. אולם חופש הביטוי הדמוקרטי אינו פוטר אדם מאחריות מוסרית יהודית לתוכן דבריו, הגם שבישראל ערכיו המכוננים של המוסר היהודי קבועים בחוק יסוד מדינתי. מי שמביא בפני העולם האשמות חמורות נגד צבא מדינת...