שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

ה־7 באוקטובר ונספחיו אינם, כפי שנתפס עדיין בדיון הציבורי, בראש ובראשונה כשל מודיעיני. גם לא — בעיקרם — כשל קברניטי־מדיני. הם היו, לפני הכול ומעבר לכול, כשל מקצועי־מצביאותי בלתי נתפס בעומקו ובהיקפו. לא תקלה באיסוף מידע, אלא קריסה של תפיסת מלחמה; לא החמצת התרעה, אלא שחיקה ארוכת־שנים של תורת ההכרעה. במשך שנים החליף צה״ל בהדרגה את דוקטרינת ההכרעה — זו שנועדה להסיר איומים באמצעות תמרון, הכרעה והכנעה — בדוקטרינת הרתעה מרחוק, ירי מנגד והורדת “מכות קשות וכואבות”. צבא שתכליתו הייתה לשלול מן האויב את יכולתו לפעול, הסתפק בשלילת רצונו. צבא שתורתו נבנתה על יוזמה, דבקות במטרה ותמרון מכריע, התרגל להישען על התרעה ולהסתפק בתגובה. כאשר התברר שהאויב איננו מתרשם מן ההרתעה ואיננו פועל לפי ההיגיון שייחסנו לו — קרסה לא רק מערכת ההגנה בגבול, אלא תפיסה שלמה. אם זהו אופי הכשל — מצביאותי ודוקטרינרי — הרי שהתיקון חייב להתחיל בהכשרת המצביאים. הידיעה כי צה״ל החל בהשתלמות לקצינים בדרגת תת־אלוף היא, על כן, בשורה מעודדת. עצם ההכרה בצורך לעסוק בהכשרת הדרג הבכיר בשדה הקרב — צעד נכון הוא. אולם אליה וקוץ בה. ראשית, הק...