שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

למרות הישגים מבצעיים יוצאים מן הכלל והשמדת מספר עצום של חימושים ומטרות אויב, המלחמה באיראן אינה עומדת כנראה להסתיים בעתיד הקרוב. הסיבה לכך נעוצה בפער שבין מטרות המלחמה לבין הדרך שבה היא מתנהלת. למלחמה היו שלוש מטרות עיקריות: הסרת איום הגרעין, הסרת האיום הבליסטי, וניתוקה של איראן מן הפרוקסיס שלה המאיימים על ישראל ועל מדינות נוספות באזור. החלפת הממשל או המשטר באיראן לא הוגדרה כמטרה להשגה ברצף עם שלוש המטרות הללו. כפי שנותח במאמר קודם מ־3 במרץ, „הפרדוקס המבצעי במערכה מול איראן: עוצמה מרוכזת — הפעלה מדורגת” , אילו הוצבה החלפת המשטר כיעד והיה מופעל מהלך מתמרן קרקעי לכיבוש טהרן ולהכנעת ההנהגה בתנאי התוקף של המלחמה, ניתן היה להגדיר את המערכה — לאור ביצועי הצבאות עד כה — כמלחמת הכרעה בהשבתה. יתרונה הגדול של מלחמה מסוג זה הוא ביכולת להעריך מראש את משכה ולהיערך בהתאם, ואף להכתיב במדויק את עיתוי סיומה. מאחר שמהלך כזה לא הופעל — ואף עדיין לא ברור כיצד, מתי ובעיקר מי יפעילו — המלחמה כפי שהיא מתנהלת עד כה היא מלחמת הכרעה בהשמדה פאלנקסית שיטתית. חסרונה של שיטה זו הוא בחוסר היכולת להעריך במדויק את ...

כאשר החוק, הפרוצדורה והמוסר מתנגשים בשאלת המלחמה עם איראן המתקפה על איראן הציתה ויכוח בינלאומי לוהט: האם מדובר בהגנה עצמית לגיטימית — או בהפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. המבקרים מצביעים על האיסור שבמגילת האו״ם על מלחמת מנע, על העובדה שלא התקבלה החלטה מפורשת של מועצת הביטחון, ועל כך שהמהלך לא הובא מראש לאישור הקונגרס האמריקאי — ואף לא ברור אם קיבל את אישור הכנסת. אך הדיון הזה מחמיץ שאלה מרכזית, שאותה מבקש מאמר זה להציב — ולנסות להשיב עליה. כדי להבין את שאלת הלגיטימציה יש להבחין בין שלושה מישורים שונים: המישור החוקי, המישור הפרוצדורלי והמישור המוסרי. הוויכוח המתנהל כעת בעולם מתמקד כמעט כולו בשני הראשונים. אולם מעליהם ניצב המישור השלישי — המוסר — שממנו נגזרים מלכתחילה גם החוק וגם הפרוצדורות. כאשר שלושת המישורים הללו מתנגשים, כפי שקורה כעת בדיון על המלחמה עם איראן, מתגלה הפרדוקס של מלחמת מנע — וגם הדרך האפשרית ליישבו. שלוש רמות של לגיטימציה הלגיטימציה החוקית המשפט הבינלאומי המודרני מבוסס על העיקרון האוסר שימוש בכוח בין מדינות. עיקרון זה מעוגן במגילת האו״ם, שנוסחה לאחר מלחמת העולם השנייה במטר...

ביומה השלישי, המערכה מול איראן מתנהלת תחת פרדוקס גלוי: עוצמה חסרת תקדים רוכזה בזירה — אך הפעלתה מתבצעת בהדרגה. הצהרות ההנהגה האמריקנית בדבר הרצון שלא לנהל מלחמה ארוכה מתקשות להתיישב עם אמירות שלפיהן "המכות הקשות טרם הונחתו על איראן". ניתוח המאמץ המתקפתי המשותף נגד איראן, לאור עקרונות המלחמה וכלליה, מבהיר כי אין מדובר במהלך המתנהל לפי דוקטרינת הלם ואימה , שנועדה לשנות את רצונו של האויב להילחם גם מבלי לשלול את יכולותיו. המלחמה המתנהלת היא בבירור מלחמת הכרעה — שיעודה שלילת יכולתו של האויב לממש את תכלית לחימתו. הרי שכאשר תישלל ממנו היכולת לממש את תכלית לחימתו, ותהפוך לחימה זו לחסרת תכלית ותוחלת גם יחד, הוא צפוי להירתע ולהיכנע בתנאי המכריע. להכרעה המכניעה שתי גרסאות: האחת — הכרעה פלנקסית: השמדה שיטתית של יכולות הלחימה של האויב — ישירות ועקיפות — עד כדי שלילת יכולתו להמשיך ולפעול כמערכת לוחמת. זוהי דרך הכרעה יקרה ואיטית יחסית, שמחירה עולה ככל שהאויב מוסיף להיאחז ביכולתו להתמיד בלחימה. השנייה — הכרעה בהשבתה: מיקוד הלחימה בפגיעה במרכז הכובד של מערכת הלחימה של האויב — או אף בנכס חיו...

יש רגעים בהיסטוריה שבהם המציאות מתהפכת באחת. מה שנתפס כהַרְפַּתְקָה מיותרת הופך למהלך מחייב; מה שנראה כבידוד מדיני מתגלה כהובלה; ומי שנחשב כמעכב – מוצא עצמו בחזית. זהו רגע ה"ונהפוך הוא". בימים הראשונים למערכה נגד איראן נשמעו קולות אזהרה רבים. מדינות אירופה, ובראשן הממלכה המאוחדת וצרפת, קראו לבלום את ההסלמה ולחתור להפסקה מיידית. גם במרחב הסוני המתון רווחה הסתייגות מן העיתוי ומהסיכון. אך ככל שהתבהר עומק האיום – וככל שהסתבר שמדובר במהלך מכוון לשיתוק תשתיות כוח ולא במחווה סמלית – החלה תזוזה שקטה אך משמעותית. הדינמיקה האזורית נחשפת במלוא מורכבותה: מדינות המפרץ ובראשן ערב הסעודית, שלא מיהרו לתמוך במהלך להסרת האיום האיראני, מוצאות עצמן כעת ניצבות מול אותה מציאות מאיימת. איראן איננה עוד "בעיה ישראלית"; היא מוקד כוח החותר תחת יציבות אזורית רחבה. כאשר איום הופך מוחשי – האינטרסים מתיישרים. גם באירופה מתרחש שינוי. הקריאות לבלום אינן נעלמות, אך במקביל מתגברים צעדים מעשיים לחיזוק נוכחות ולהעברת אמצעי לחימה לאזור. לא מתוך אהדה למלחמה – אלא מתוך הבנה שמאזן הכוחות איננו מושג באמצעות...

משבר משרתי הקבע איננו בראש ובראשונה משבר שכר, ואף לא משבר תנאים. הוא משבר פיקודי־מקצועי פנים צה"לי – אך לא פחות מכך משבר בברית שבין המדינה למשרתיה. עזיבתם של קציני שדה צעירים - בעיקר מן החילות המתמרנים-מסתערים – שמהם צומח "מוח הצבא": המצביאים וממלאי התפקידים האג״מיים מדרג החטיבה ועד למטכ״ל – איננה תופעה שולית. היא פגיעה בשורש היכולת להכריע ולנצח בעתיד ולכן פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. אם הברית הפיקודית נשחקה מבפנים, הרי שהברית של המדינה עם המשרת נשחקה מבחוץ. שש הסיבות המרכזיות למשבר 1. עומס מבצעי ללא אופק הכרעה   מאז 7 באוקטובר מתנהל מאמץ לחימה מתמשך ורב־חזיתי. אך לחימה שאיננה מובילה להכרעת האויב ולהכנעתו בתנאינו – ולא משנות כרגע הסיבות – שוחקת לא רק את הגוף אלא גם את התודעה. קצין צעיר מוכן לשלם מחיר כבד אם הוא חש שהוא שותף למהלך מכריע; אך כאשר המאמץ נתפס כהתשה אינסופית, המוטיבציה נשחקת. מקימי המדינה היו ערים היטב לסכנה שבהיקלעות למלחמות התשה ושחיקה ארוכות ומייגעות. משום כך נבנה צה״ל מראשיתו כצבא הכרעה – צבא שתפקידו להכניע את האויב במהירות יחסית, כדי לאפשר לדרג המדיני ...

               תגובה למאמרו של תומר פרסיקו לרגל 130 שנה ל"מדינת היהודים" במאמרו במוסף "ספרות ותרבות" של ידיעות אחרונות (20 בפברואר 2026) ובבלוג "לולאת האל", לרגל 130 שנה ל"מדינת היהודים", מציג תומר פרסיקו את הרצל כמי שחילץ את היהדות מהגדרתה כדת בלבד והעמיד אותה על יסודה הלאומי. הוא מדגיש את מהלכו המדיני־דיפלומטי של הרצל: הפיכת "שאלת היהודים" לשאלה בינלאומית ועיגונה במשפט הציבורי. הקריאה הזאת מדויקת — אך חלקית. המהפכה שקדמה למדינה לציונות המדינית של הרצל קדמה מהפכה אחרת, עמוקה יותר: המהפכה התרבותית של ציוני מזרח אירופה . באודסה, בוורשה ובווילנה לא ביקשו תחילה מדינה, אלא תחייה ושימור התרבות היהודית. אחד העם וחבריו ביקשו למצות מתוך היהדות את היסוד המוסרי־תרבותי שקדם למסגרת הדתית ועליו היא נבנתה.  במאמרים כמו "עבדות בתוך חירות" ו"לא זה הדרך", הזהיר אחד העם מפני אימוץ צורות פוליטיות מודרניות ללא תשתית רוחנית פנימית. מאחר והיה ער גם לאתגר הפוליטי שבהקמת מדינה יהודית בארץ, סבר כי מרכז רוחני לאומי אפילו קודם למדינה. הרצל פת...