שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

תקציר הדגלים הפלסטיניים והקריאות ל״אינתיפאדה״ ברחובות אירופה בסתיו הזה אינם רק ביטוי למחאה; הם סימן ראשון למפנה אפשרי בזירת המלחמה השמינית — המאבק על מעמדה הבין-לאומי של ישראל. כשהמחאה האירופית מאמצת את שפת האינתיפאדה ואת דגלה, אירופה חדלה להיות שופטת מבחוץ והופכת לצד במאבק. האינתיפאדה אינה מרד רגיל, אלא מלחמה בלתי קונבנציונלית: שיטה המקדשת את המוות, הופכת ילדים למגינים אנושיים ולפצצות, ומסירה את עוגן רצון החיים שעליו נשענות אמנות המלחמה וההרתעה. זו מדיניות של הנהגה שנבחרה באופן דמוקרטי, ולא מעשה של ארגונים סוררים. בעזה, חמאס העתיק את המלחמה אל מתחת לקרקע והשאיר את האזרחים כמגן מעליה. לאחר התראות ופינויים, הרס התשתית שעל פני הקרקע בידי ישראל נועד למנוע אובדן חיי לוחמים ישראלים במרדף אחר מחבלים בסבך מלכודות המוות שהוכנו להם במנהרות. בבחירה בין אובדן בתים לאובדן חיים — ישראל בחרה, ובצדק, בחיים. אם אירופה תכפה על ישראל מדינה למי שמקדש את המוות, המסר שייחרט ברחובותיה יהיה שאינתיפאדה משתלמת. ישראל מציעה לאירופה שותפות המבוססת על ניסיונה, אך עליה גם להיערך לאפשרות שאם המפנה יתחזק, לא רק שהצע...