הכפפת מרכז דדו למה״ד – צו מקצועי מתבקש
מרכז דדו איננו גוף אקדמי ואיננו מועדון רעיוני. הוא חלק מן המנגנון שבאמצעותו נקבעת תורת הלחימה של צה״ל. לפיכך, השאלה איננה היכן ימוקם ארגונית, אלא האם בצה״ל נשמרת ההבחנה החיונית בין מי שקובע תורה — גורם ההדרכה — לבין מי שמחויב לפעול לאורה, גם אם היה שותף ליוזמתה — הגורם המבצעי. מי שאמור לאזן בין הגורמים ולתכלל את עבודתם הוא ראש אג״ם — פונקציה שצה״ל ביטל. בהיעדר גורם מתכלל זה, וכאשר ההבחנה מיטשטשת, מתרופפת גם היכולת להכריע. כתבתו של יניב קובוביץ׳ ב״הארץ״ הבוקר מדגישה את המחלוקת סביב המהלך, אך מחמיצה את העיקרון הזה — שהוא לב הבעיה. מרכז דדו הוקם בשנת 1989, במקביל להשקת תוכנית “ברק”, שנועדה לשפר באופן מרחיק לכת את רמת המצביאות בצה״ל. ייעודו המקורי היה ברור: גוף הדרכתי־מחקרי התומך בהעמקת דוקטרינת ההכרעה בצה״ל, כחלק ממאמץ שיטתי להטמעת תורה מחייבת ולהכשרת מפקדים בכירים לאורה — כדי לטייב בצה״ל את מקצוע המצביאות. באופן שעד היום לא הובהר במלואו, בשנת 1994 נסגרה תוכנית ברק. מרכז דדו, שנועד לתמוך בדוקטרינת ההכרעה, הפך לבית יוצר של דוקטרינת ההרתעה ותפיסת “המערכה” החדשה — תפיסה שיושמה לראשונה במלחמ...