שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

זעקת תושבי הצפון להסרת סיוט חיזבאללה מחייהם איננה חדשה בהיסטוריה הישראלית. היא מהדהדת את זעקת תושבי מערב הנגב וזעקה קודמת לה — זו של אזרחי ישראל בשנים שקדמו למבצע קדש. גם אז, כמו היום, עמדו אזרחים מול מציאות ביטחונית בלתי נסבלת, והמדינה נדרשה להכריע: האם לנהל את האיום — או להסירו. בשנות ה־50 סבלו יישובי הגבול הדרומי — ואף לב המדינה, מיהוד דרך אבן יהודה, נס ציונה ועד רחובות וצומת בילו — מפיגועי פדאיון שחדרו עמוק לפרדסים הצפופים. העולים החדשים, רבים מהם שורדי שואה, נאלצו לנוע לעיתים בשיירות קטנות, בין ראשון לציון לרחובות — מרחק של כ־8–10 ק״מ בלבד — מחשש למארבים, ירי ומיקושים. זה היה אז האיום המקביל לאיום הכטב״מים, הפצמ״רים והנ״ט של ימינו. זעקת האזרחים הייתה אז, כהיום: דם יהודי אינו הפקר. המדינה הצעירה, שרוב תקציבה הופנה לקליטת העלייה הגדולה — כ־740 אלף עולים בין 1948 ל־1956 ולהקמת תשתיות מדינתיות — לא יכלה להסיר את האיום במלחמת מנע. תחת זאת, יזמה פעולות תגמול — מהן נועזות ומבריקות בתחבולותיהן  — אך היה ברור כי חרף המכות הקשות והכואבות שהן הנחיתו - אין בהן כדי להרתיע את המשך הפעילות...

בפסק דין עדכני של בג"ץ (23 באפריל 2026, בהליך המשך לעתירה בג"ץ 2858/24), קבע בית המשפט העליון כי על שירות בתי הסוהר להבטיח שכל אסיר ביטחוני יקבל מזון בהיקף המבטיח את שביעותו, ובכלל זה להיענות לבקשות פרטניות כאשר הדבר נדרש לשם כך. הפסיקה כוללת חובת שקילות תקופתיות לכלל האסירים הביטחוניים והיענות של דרגי השטח לצרכים המתעוררים. מדובר בהרחבה של פסק הדין העיקרי מספטמבר 2025, שבו נקבע (ברוב של 2:1) כי מזון איננו כלי ענישה, אלא חובה חוקית לשמירת בריאות וכבוד . אין עוררין על כך שיש לציית לחוק האוסר הרעבה של מחבלים. פקודת בתי הסוהר ותקנותיה מחייבות אספקת מזון בכמות ובהרכב השומרים על בריאות האסיר — וזהו מינימום אנושי מוסכם. אך הקביעה שלפיה, בשם ערכי כבוד האדם והשוויון, יש להיענות לבקשות תוספת מעבר לנדרש לצורך שמירה על בריאות ושביעה — מרחיבה את חובת המינימום אל תחום שאיננו מתחייב מלשון החוק ואף לא מתכליתו . מינימום חוקי לעומת שירות מותאם אישית ההבחנה המשפטית המרכזית שהפסיקה מטשטשת היא זו שבין חובת המינימום לבין פריבילגיה. החוק מחייב שמירה על חיים ובריאות — לא מתן שירות מותאם לצרכי...

מבוא מאמר חשוב שפורסם לאחרונה ב"הארץ" (תום לוינסון, 17 באפריל 2026) מבקש להאיר סוג חדש של פציעה צבאית שהתגלע מאז 7 באוקטובר: לצד הפציעה הזהותית (פוסט־טראומה) המוכרת, הנגרמת מאיום על הקיום הפיזי, נוספה פציעה חדשה — מוסרית: הנגרמת מאיום על תפיסת הטוב ושיפוט המצפון. עצם העלאת הנושא ראויה, והדיון בו הוא הן חיוני והן דחוף ביותר. עם זאת, לא מדובר כאן רק בהגדרה של פציעה חדשה במישור הצבאי־אישי ובהשלכותיה על הטיפול בנפגעים בידי משרד הביטחון ועל מניעתה בידי צה"ל, אלא בהזדמנות רחבה בהרבה: לערוך בירור שאיננו מקצועי בלבד. בירור זה נוגע בלב ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שכן אם פציעה מוסרית מחייבת לברר מהו מוסר — הרי שהתשובה לשאלה זו היא גם התשובה לשאלת זהות המדינה. מהי פציעה מוסרית — ומדוע היא שונה מהותה של הפציעה המוסרית היא פגיעה במצפון: קרע פנימי הנוצר כאשר לוחם חווה את מעשיו — או את הימנעותו מפעולה — כחורגים מן המותר בעיניו — הטוב מבחינה מוסרית. היא מתפתחת במצבי לחימה רוויי אי־ודאות, שבהם נדרשים שיקולים מהירים תחת לחץ, לעיתים נוכח פגיעה באזרחים, או מתוך תחושה כי הפקודה ...

מבוא המאמר שלהלן אינו עוסק בשאלה האם האלוף רומן גופמן "אשם" או "זכאי". הוא עוסק בשאלה רחבה בהרבה: האם מדינת ישראל — באמצעות מערכת המשפט, התקשורת ולעיתים גם צה"ל עצמו — שופטת התנהגות מבצעית־צבאית בכלים אזרחיים שאינם מתאימים לעולם המבצעי ולתורותיו המחייבות כדין מדינה. גופמן הוא רק הסימפטום.  הבעיה היא תהליך מתמשך של אזרוח הפיקוד הצבאי, שבו נורמות של שקיפות, ציות פורמלי וניהול אזרחי מוחלות על מרחב מבצעי שבו תורת הפיקוד של צה"ל מחייבת דווקא יוזמה, תחבולה, גמישות, וחריגה מנהלים כאשר הדבר נדרש להשגת המטרה. המאמר מבקש להראות כי גם לפי המידע הגלוי — ובהתאם לתורת הפיקוד המחייבת של צה"ל — גופמן לא פעל בניגוד לרוח הפיקוד, אלא בהתאם לה. ואם הייתה תקלה — היא הייתה תפקידית — לא אישית; מקצועית — לא מוסרית; ובוודאי לא כזו המצדיקה פסילה. הדיון האמיתי הוא לא על אדם אחד, אלא על זהותה של מערכת הביטחון ועל גבולות השיפוט האזרחי במרחב המבצעי. א. הרקע לפרשה האלוף רומן גופמן, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ומועמד לראשות המוסד, מצוי בעין הסערה בשל פרשת הפעלת קטין במסגרת מבצע מו...

ההצבעות האחרונות בקונגרס ובסנאט על עצירת אספקת נשק לישראל אמנם הסתיימו באישור העסקאות, אך חשפו תופעה עמוקה בהרבה: לראשונה בהיקף כזה, חלק משמעותי מהמערכת הפוליטית האמריקנית ביקש לבלום סיוע צבאי לבעלת ברית הנלחמת על עצם קיומה. אין זו מחלוקת על עסקת נשק. זהו סימפטום — סימפטום לפיצול עמוק בתוך ארצות הברית, פיצול בין שתי תפיסות מוסריות, שתי מערכות ערכים, שתי ציביליזציות — המתקיימות כיום בתוך מדינה אחת. 1. שתי ציביליזציות — לא שתי מפלגות המאבק בארצות הברית איננו עוד ויכוח פוליטי רגיל. הוא מאבק בין שתי תפיסות יסוד של המציאות — תפיסות שאינן רק שונות, אלא כאלה המחייבות בחינה במסגרת דיון ציביליזציוני. גם אם לא לשם הכרעה ביניהן — הרי שלשם הבנה עמוקה של משמעותן. שכן אין מדובר בהבדלים תיאורטיים בלבד, אלא בבחירה מעשית בין שתי דרכי שיפוט שונות בתכלית: מוסר אובייקטיבי ואוניברסלי — ולכן קבוע ונצחי — יסוד המהפכה האמריקנית. מוסר שאינו אובייקטיבי — ולכן פרקטיקולרי ומשתנה — מורשת המהפכה הצרפתית. הראשון רואה את האמת כקבועה, בלתי תלויה ברצון הרוב, ומחייבת חובות כתנאי לחירות. השני רואה את האמת כתוצר של שיח,...

הפסקת האש שנכפתה על ישראל בזירת לבנון איננה אלא עצירתה של מלחמה רביעית במאה זו — בלי שהוסרו האיומים ובלי שהושגו מטרותיה. אין מדובר בכישלון מקרי, ואף לא בגזירת גורל. זוהי תוצאה ישירה של דוקטרינה שגויה ושל מחדלים מצטברים — צבאיים ומדיניים — אשר מנעו מישראל להכריע את אויביה ולהכניעם בתנאיה. לטענות כי כפיית עצירת האש ע"י ארצות הברית היא הסיבה לסיומה האפשרי של המלחמה בלי ניצחון  — אין בסיס של ממש. גם אילו נמשכה הלחימה במתכונתה הנוכחית, של מכות קשות וכואבות בירי מנגד והשתלטות קרקעית על מרחב הנ"ט, ספק אם היה בכך כדי לשנות את התמונה. שכן מכות כאלה — חריפות ככל שתהיינה — אינן מכריעות, ואם אין הכרעה — אין גם הכנעה. וממילא, אין גם ניצחון שניתן לתרגמו להישג מדיני יציב. הבעיה איננה שהמלחמה נעצרה — אלא שהיא נוהלה מלכתחילה בלי רעיון תחבולני אופרטיבי שנועד להכריע את זירת חיזבאללה כולה. נכון הוא כי ישראל פועלת תחת מגבלות ממשיות — מדיניות, בינלאומיות ומבצעיות — ובראשן רגישות גבוהה ללחץ חיצוני ולמורכבות הלחימה בזירה אזרחית צפופה. אולם מגבלות אלה אינן חדשות, והן היו קיימות גם בעבר, כאשר צה...