שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

מבוא מאמר חשוב שפורסם לאחרונה ב"הארץ" (תום לוינסון, 17 באפריל 2026) מבקש להאיר סוג חדש של פציעה צבאית שהתגלע מאז 7 באוקטובר: לצד הפציעה הזהותית (פוסט־טראומה) המוכרת, הנגרמת מאיום על הקיום הפיזי, נוספה פציעה חדשה — מוסרית: הנגרמת מאיום על תפיסת הטוב ושיפוט המצפון. עצם העלאת הנושא ראויה, והדיון בו הוא הן חיוני והן דחוף ביותר. עם זאת, לא מדובר כאן רק בהגדרה של פציעה חדשה במישור הצבאי־אישי ובהשלכותיה על הטיפול בנפגעים בידי משרד הביטחון ועל מניעתה בידי צה"ל, אלא בהזדמנות רחבה בהרבה: לערוך בירור שאיננו מקצועי בלבד. בירור זה נוגע בלב ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שכן אם פציעה מוסרית מחייבת לברר מהו מוסר — הרי שהתשובה לשאלה זו היא גם התשובה לשאלת זהות המדינה. מהי פציעה מוסרית — ומדוע היא שונה מהותה של הפציעה המוסרית היא פגיעה במצפון: קרע פנימי הנוצר כאשר לוחם חווה את מעשיו — או את הימנעותו מפעולה — כחורגים מן המותר בעיניו — הטוב מבחינה מוסרית. היא מתפתחת במצבי לחימה רוויי אי־ודאות, שבהם נדרשים שיקולים מהירים תחת לחץ, לעיתים נוכח פגיעה באזרחים, או מתוך תחושה כי הפקודה ...

מבוא המאמר שלהלן אינו עוסק בשאלה האם האלוף רומן גופמן "אשם" או "זכאי". הוא עוסק בשאלה רחבה בהרבה: האם מדינת ישראל — באמצעות מערכת המשפט, התקשורת ולעיתים גם צה"ל עצמו — שופטת התנהגות מבצעית־צבאית בכלים אזרחיים שאינם מתאימים לעולם המבצעי ולתורותיו המחייבות כדין מדינה. גופמן הוא רק הסימפטום.  הבעיה היא תהליך מתמשך של אזרוח הפיקוד הצבאי, שבו נורמות של שקיפות, ציות פורמלי וניהול אזרחי מוחלות על מרחב מבצעי שבו תורת הפיקוד של צה"ל מחייבת דווקא יוזמה, תחבולה, גמישות, וחריגה מנהלים כאשר הדבר נדרש להשגת המטרה. המאמר מבקש להראות כי גם לפי המידע הגלוי — ובהתאם לתורת הפיקוד המחייבת של צה"ל — גופמן לא פעל בניגוד לרוח הפיקוד, אלא בהתאם לה. ואם הייתה תקלה — היא הייתה תפקידית — לא אישית; מקצועית — לא מוסרית; ובוודאי לא כזו המצדיקה פסילה. הדיון האמיתי הוא לא על אדם אחד, אלא על זהותה של מערכת הביטחון ועל גבולות השיפוט האזרחי במרחב המבצעי. א. הרקע לפרשה האלוף רומן גופמן, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ומועמד לראשות המוסד, מצוי בעין הסערה בשל פרשת הפעלת קטין במסגרת מבצע מו...

ההצבעות האחרונות בקונגרס ובסנאט על עצירת אספקת נשק לישראל אמנם הסתיימו באישור העסקאות, אך חשפו תופעה עמוקה בהרבה: לראשונה בהיקף כזה, חלק משמעותי מהמערכת הפוליטית האמריקנית ביקש לבלום סיוע צבאי לבעלת ברית הנלחמת על עצם קיומה. אין זו מחלוקת על עסקת נשק. זהו סימפטום — סימפטום לפיצול עמוק בתוך ארצות הברית, פיצול בין שתי תפיסות מוסריות, שתי מערכות ערכים, שתי ציביליזציות — המתקיימות כיום בתוך מדינה אחת. 1. שתי ציביליזציות — לא שתי מפלגות המאבק בארצות הברית איננו עוד ויכוח פוליטי רגיל. הוא מאבק בין שתי תפיסות יסוד של המציאות — תפיסות שאינן רק שונות, אלא כאלה המחייבות בחינה במסגרת דיון ציביליזציוני. גם אם לא לשם הכרעה ביניהן — הרי שלשם הבנה עמוקה של משמעותן. שכן אין מדובר בהבדלים תיאורטיים בלבד, אלא בבחירה מעשית בין שתי דרכי שיפוט שונות בתכלית: מוסר אובייקטיבי ואוניברסלי — ולכן קבוע ונצחי — יסוד המהפכה האמריקנית. מוסר שאינו אובייקטיבי — ולכן פרקטיקולרי ומשתנה — מורשת המהפכה הצרפתית. הראשון רואה את האמת כקבועה, בלתי תלויה ברצון הרוב, ומחייבת חובות כתנאי לחירות. השני רואה את האמת כתוצר של שיח,...

הפסקת האש שנכפתה על ישראל בזירת לבנון איננה אלא עצירתה של מלחמה רביעית במאה זו — בלי שהוסרו האיומים ובלי שהושגו מטרותיה. אין מדובר בכישלון מקרי, ואף לא בגזירת גורל. זוהי תוצאה ישירה של דוקטרינה שגויה ושל מחדלים מצטברים — צבאיים ומדיניים — אשר מנעו מישראל להכריע את אויביה ולהכניעם בתנאיה. לטענות כי כפיית עצירת האש ע"י ארצות הברית היא הסיבה לסיומה האפשרי של המלחמה בלי ניצחון  — אין בסיס של ממש. גם אילו נמשכה הלחימה במתכונתה הנוכחית, של מכות קשות וכואבות בירי מנגד והשתלטות קרקעית על מרחב הנ"ט, ספק אם היה בכך כדי לשנות את התמונה. שכן מכות כאלה — חריפות ככל שתהיינה — אינן מכריעות, ואם אין הכרעה — אין גם הכנעה. וממילא, אין גם ניצחון שניתן לתרגמו להישג מדיני יציב. הבעיה איננה שהמלחמה נעצרה — אלא שהיא נוהלה מלכתחילה בלי רעיון תחבולני אופרטיבי שנועד להכריע את זירת חיזבאללה כולה. נכון הוא כי ישראל פועלת תחת מגבלות ממשיות — מדיניות, בינלאומיות ומבצעיות — ובראשן רגישות גבוהה ללחץ חיצוני ולמורכבות הלחימה בזירה אזרחית צפופה. אולם מגבלות אלה אינן חדשות, והן היו קיימות גם בעבר, כאשר צה...

העימות בין טראמפ לאפיפיור איננו פוליטי — אלא ביטוי למאבק בין שתי תפיסות מוסר של המערב: מוסר של ויתור מול מוסר של הכרעה. הדברים שלהלן מובאים בקיצור נמרץ; משום כך, אין מנוס מחטאי הכללה מסוימים — אך הם הכרחיים לצורך הצגת התמונה הרעיונית הכוללת. העימות המתוקשר בין דונלד טראמפ לבין האפיפיור איננו אלא סימפטום. המהות עמוקה יותר: עוד ויכוח אידיאולוגי יסודי, שבהיעדר שיח אינטלקטואלי — נהפך למסע נוסף של שיח לא מכבד, שבו מוחלף הדיון הרעיוני בהתכת הכפשות אישיות. שורש המחלוקת נעוץ בהתנגדותו של האפיפיור למלחמה באיראן — מדינה המגלמת, ללא ספק, ממלכת רשע מן הגרועות שהופיעו בעת המודרנית: תולה הומואים, אוסרת על נשים הופעה שאינה עומדת בקודים דתיים מחמירים, הורגת בתוך ימים עשרות אלפי אזרחים ברחובות בירי צלפים מגגות אל מצחיהם, מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד מדינה, ומפתחת נשק גרעיני כדי לממש איום זה; משגרת רקטות לעבר אזרחי מדינות המפרץ שעימן היא מקיימת יחסים כלכליים קרובים, ומשגרת טילים בליסטיים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל. יש להניח כי האפיפיור מודע לכך, אך — בדומה לפיוס השנים עשר במלחמת העולם השנייה —...

גורלן הסופי של השיחות באסלאמאבאד עדיין איננו ברור; אך לנוכח לוח הזמנים הפוליטי־לאומי של ארצות הברית, ספק רב אם המלחמה במתכונתה לפני הפסקת האש תחודש, או שמא ארה"ב תתמקד ביעד החדש — פתיחת מיצרי הורמוז. לכן כבר עתה ניתן לקבוע: בהיעדר השארתה של איראן ללא תשתיות יסוד מדינתיות — כלומר, ללא הכרעתה — הרי שלמרות הישגים צבאיים חסרי תקדים בהיקפם, באמצעות מאגרי הבליסטיקה שנותרו בידיה וקשריה עם הפרוקסיז — אף אם הגרעין יוצא ממנה, היא נותרת עדיין איום מיידי כבד על ישראל, על שכנותיה ועל הכלכלה העולמית. התעלמות מעובדה זו או הכחשתה מובילה למסקנה הבלתי נמנעת כי הקורבן הראשי של המלחמה באיראן היא האמת האובייקטיבית, ובהמשך יוסבר שגם החרות היא קורבן; כשהמערב בוחר תקווה על פני אמת — הוא מפסיד לעצמו. הפרדוקס המוסרי של דוקטרינת הלחימה בשיח הציבורי המערבי התבססה תפיסה לפיה מלחמת הכרעה — שמופעל בה מהלך מתמרן יבשתי משמעותי, במטרה לפגוע בתשתיות הצבאיות והאזרחיות של האויב ועקב כך לגרום להכרעתו ולהכנעתו המהירה — היא אכזרית, בעוד שמלחמת התשה ושחיקה ממושכת בירי־מנגד היא הומנית יותר כלפי האויב וחוסכת בחיי כוחותינו....