שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

רקע: המלחמה שנולדה מתוך סחיטה מלחמת טריפוליטניה (1801–1805), הידועה גם כ"מלחמת הברברים הראשונה", הייתה העימות המזוין הראשון של ארצות הברית הצעירה מעבר לים. במשך עשורים, נאלצו מעצמות המערב לשלם "דמי חסות" (Tributes) לשליטי צפון אפריקה כדי למנוע את שוד אוניותיהן ושעבוד מלחיהן. עבור האמריקנים, שאיבדו את הגנת הצי הבריטי לאחר העצמאות, הפכה הסחיטה לבלתי נסבלת. המלחמה פתחה עידן חדש שבו הכירה ארצות הברית בכך שדיפלומטיה ללא כוח צבאי מאיים היא חסרת ערך מול עולם שאינו מכיר בכללי המשחק שלה. מלחמת טריפוליטניה לא רק סימנה את מעבר ארצות הברית מדיפלומטיה של תשלומים להפעלת כוח, אלא גם את ראשית פעולתה ככוח צבאי מעבר לים. המארינס, שהוקמו עוד במלחמת העצמאות, פעלו כאן לראשונה בזירה חיצונית והמחישו כי הסדרה יציבה מחייבת לא רק משא ומתן, אלא גם יכולת הכרעה. מתוך קרבות אלו נלקחה השורה האלמותית בהמנון המארינס: "To the shores of Tripoli" , המהדהדת עד היום את ההבנה שביטחון המולדת מתחיל לעיתים בהכרעת האויב הרחק מחופיה. המפגש הראשון עם פער ציביליזציוני במרץ 1785 נשלחו תומאס ג'פרסון...

כמו במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", היה ברור לחלוטין כי מרגע שקברניטי המלחמה בארצות הברית ובישראל הביעו את התפעלותם — המוצדקת לחלוטין — מביצועיה המרהיבים של הטכנולוגיה שהופעלה נגד איראן, והכריזו כי המלחמה מתנהלת בהצלחה וללא מגבלות זמן — התברר כי הלקח משתי המערכות הללו, שבהן ישראל לא השיגה את מטרותיה — אם לא הובסה לראשונה בתולדותיה — לא הופק. גם בשלוש השנים שחלפו מאז 7 באוקטובר, החשיבה הצבאית בישראל — וגם בארצות הברית — לא הוסבה מחשיבה של ניהול "חשבון בנקאי" של השמדת מטרות, ללא שליטה בזמן ובמטרה, מתוך ניסיון להמאיס על האויב את חייו כדי שיפסיק להילחם; לחשיבה מצביאותית של הכרעת האויב ושלילת יכולתו להילחם בלוח זמנים קצוב שנקבע על ידינו. בכך כפתה ישראל על עצמה ניהול סימולטני של שתי מלחמות התשה נוספות — מול אויב אשר, בשל חוסר יכולתו לנצח את ישראל ואת ארצות הברית במלחמת הכרעה, נערך מראש לניהולה של מלחמת התשה. מלחמה זו נוחה לכפייה על חברה לא-דמוקרטית, אך קשה מאוד לשכנע חברה דמוקרטית משגשגת כי אין דרך להימנע ממנה — גם כאשר היא נדרשת כדי לקצר את המלחמה ולשלוט במשכה וב...

  המלחמה באיראן (2026) חשפה מחדל ציוויליזציוני חסר תקדים: העולם הפקיר את ליבת כלכלתו — האנרגיה — למעבר ימי צר אחד, מיצרי הורמוז, הנתון להשפעתו של משטר קיצוני הפועל לשיבוש הסדר האזורי והעולמי. דרך המעבר הצר הזה זורם כרבע מצריכת האנרגיה העולמית, נתון ההופך אותו לאחת מנקודות התורפה הקריטיות ביותר של המערכת הבינלאומית. אין מדובר רק בכשל טכני של תלות בתוואי שיט פגיע, אלא בכשל עמוק יותר: הנחה רבת־שנים כי ניתן לנהל, להכיל ואף להסדיר משטרים הפועלים מתוך היגיון שאינו רציונלי במובנו הקלאסי, ותוך היעדר מוחלט של מחויבות לאמת — כפי שנחשף שוב בשיגור טילים בעלי טווח של 4,000 ק"מ לאחר התחייבות להגבלתם למחצית מטווח זה. לולא המערכה שמנהלות ארצות הברית וישראל, קשה להניח כי תהליך זה היה נעצר בזמן. תרחיש שבו משטר כזה מצויד גם בנשק גרעיני — וביכולתו להטיל אימה על שכנותיו ועל המערכת הבינלאומית כדי לסחוט אותן עד דק — אינו דמיוני כלל. מי שהבינה את חומרת המצב ופעלה לבלימתו הייתה ארצות הברית, בשיתוף ישראל. אך כאשר ביקשה וושינגטון מבעלות בריתה באירופה להצטרף למאמץ להבטחת חופש השיט, נתקלה בסירוב — ובראשו עמדת...

העולם מתחלחל — וטוב שכך — מן הסגנון הבוטה של דונלד טראמפ בשיחתו עם ראש ממשלת יפן. אך אין זה נכון שהזעזוע המוצדק מן הסגנון יסתיר שינוי תרבותי־אסטרטגי שטראמפ מחולל — כזה הנחשף רק כאשר בוחנים את דבריו גם באמות מידה ערכיות, מתחת לרדאר של השיח סביב המלחמה באיראן. המאמר הזה נכתב בעקבות אירוע חריג זה. לא מדובר רק במשפט בלתי זהיר, אלא בפגיעה בכבודו של אורח — תחת קורת גגו. זוהי חריגה בוטה מכללי ההתנהלות הדיפלומטית הבסיסיים. שפה בוטה, ולעיתים גם התייחסות לגופם האישי של מנהיגים — במקום הסתפקות בביקורת על מדיניותם — אינן תופעה מקרית אצל טראמפ. הן מאפיין חוזר בשיח שלו, המאתגר באופן שיטתי את כללי המשחק המקובלים בזירה המדינית. אולם דווקא משום כך, יש לבחון את הדברים לא רק במישור הסגנוני — אלא במישור העמוק יותר. עיון בתמלילי שיחותיו של טראמפ — ובעיקר עם עיתונאים — מלמד כי אין מדובר במעידה נקודתית, אלא בשבירה שיטתית של שני גבולות: גבול שיח הדיפלומטיה וגבול התקינות הפוליטית. הדיפלומטיה, במהותה, היא אמנות עיגול פינות האמת — ולעיתים אף שימוש ב"שקרים לבנים". תכליתה אחת: מניעת מלחמה, כמעט בכל מחיר,...

בשבוע האחרון נחשפה בתקשורת מחלוקת בין צה״ל לבין המוסד סביב תקיפת מחסומי וכוחות הבסיג׳ — מנגנון הדיכוי הפנימי של המשטר האיראני. לפי הפרסומים, בצה״ל, לרבות בדרגים הבכירים ביותר, הובעה הסתייגות מהפניית מאמץ ליעדים אלה, בעוד שהמוסד ראה בהם יעד בעל ערך אסטרטגי ותמך בתקיפתם. הדרג המדיני הכריע לבסוף לטובת עמדה זו, והתקיפות יצאו לפועל. לפי דיווחים, תקיפת מחסומי הבסיג׳ הביאה לפגיעה משמעותית בתשתיותיו ובכוחותיו. עם זאת, בשלב זה טרם ניתן להעריך באופן מבוסס את השלכותיה המיידיות והארוכות טווח של פגיעה זו על יציבות המשטר האיראני. קל לראות במחלוקת מסוג זה סימן לחוסר אחידות או אף לכשל בתהליך קבלת ההחלטות. אלא שראייה כזו מחמיצה את מהותה האמיתית של חשיבה אסטרטגית. מחלוקות אינן תופעת לוואי שיש לצמצם — הן תנאי הכרחי לגיבוש החלטה נכונה. דווקא בהיעדרן מתגלה לעיתים הסכנה הגדולה ביותר: קונספציה אחידה שאינה נבחנת. זאת משום שבשדה האסטרטגי, כל החלטה נושאת עמה השלכות רחבות בהרבה מן המעשה המבצעי עצמו. טעות טקטית ניתן לתקן; טעות אסטרטגית עלולה לעצב את פני המערכה כולה, ולעיתים אף את תוצאותיה. משום כך, המתח בין גישות...

כאשר ביקש הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ממדינות אירופה להצטרף למאמץ לאבטחת השיט במיצרי הורמוז — הוא לא ביקש רק סיוע צבאי. הוא הציב מבחן מוסרי המגולם באמרתו הידועה: "America First doesn't mean America alone" הקריאה הזו לא הייתה נסיגה מהעולם, אלא הזמנה לשותפות המבוססת על אחריות משותפת. מיצרי הורמוז אינם עוד זירת חיכוך אזורית, אלא עורק החיים של הכלכלה העולמית. דרך המעבר הצר הזה עוברים כ- 25% מסך האנרגיה הנצרכת בעולם , נתון ההופך אותו למוקד קריטי שעליו נשענות מדינות רבות, ובמידה רבה גם יציבותה של המערכת הבינלאומית כולה. לפיכך, השאלה איננה רק אם נכון להגן עליו, אלא מי מוכן לשאת באחריות לכך. על רקע זה, תגובתן המסויגת — ולעיתים המתחמקת — של רבות מן הדמוקרטיות האירופיות לא הייתה רק עמדה מדינית. היא הייתה ביטוי לפער עמוק יותר: פער ערכי . כמו שמיצרי הורמוז מבדילים גאוגרפית בין אסיה למזרח התיכון — כך תגובת אירופה מבדילה בין שתי תפיסות יסוד של המערב עצמו. לא מדובר בפער של אינטרסים, אלא בתהום של מוסר. שלושת הכשלים האירופיים תגובת אירופה למערכה מול איראן איננה שגיאה נקודתית, אלא ביטוי לש...