שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

הניצחון המוחלט בעימות מול איראן שליחו של הנשיא, סטיב וויטקופ, ציטט את הנשיא באומרו כי הוא "מאוכזב מכך שאיראן לא הורתעה". מאחורי הניסוח המדוד מסתתרת אולי — ובצדק — תמיהה עמוקה יותר: אם הופעל לחץ כלכלי כבד, ובמסגרת דיפלומטיית ספינות התותחים הוצגה עוצמה צבאית בלתי רגילה — מדוע הם לא נכנעו עד כה? והאם מלחמה ללא מהלך קרקעי מכניע יכולה בכלל להניב לאמריקנים הכרעה והכנעה — ובכך ניצחון — בעימות עם איראן? השאלה הזו איננה הערת אגב. היא קו פרשת מים. ההרתעה האמריקנית הניחה — כפי שהניחה גם ההרתעה הישראלית ערב 7 באוקטובר — שהצד השני מחשב עלות מול תועלת כפי שאנחנו מחשבים. כאשר היריב פועל לפי היגיון שונה — דתי, אידאולוגי, או כזה הסובל מעיוות בהערכת הסיכון — ההרתעה נכשלת לא משום שהכוח חסר, אלא משום שהיריב נקרא באופן שגוי. כאשר ההנחה על רציונליות משותפת קורסת, גם ההרתעה קורסת עמה. מרגע זה ואילך, השאלה איננה עוד כיצד להרתיע — אלא כיצד להכריע ולהכניע את האויב בתנאינו, על מנת להשיג ניצחון מוחלט. יעד המלחמה ומבחן ה"ניצחון המוחלט" מלחמות נמדדות לא בעוצמת המהלכים הפותחים אלא במצב הסיו...

ה־7 באוקטובר ונספחיו אינם, כפי שנתפס עדיין בדיון הציבורי, בראש ובראשונה כשל מודיעיני. גם לא — בעיקרם — כשל קברניטי־מדיני. הם היו, לפני הכול ומעבר לכול, כשל מקצועי־מצביאותי בלתי נתפס בעומקו ובהיקפו. לא תקלה באיסוף מידע, אלא קריסה של תפיסת מלחמה; לא החמצת התרעה, אלא שחיקה ארוכת־שנים של תורת ההכרעה. במשך שנים החליף צה״ל בהדרגה את דוקטרינת ההכרעה — זו שנועדה להסיר איומים באמצעות תמרון, הכרעה והכנעה — בדוקטרינת הרתעה מרחוק, ירי מנגד והורדת “מכות קשות וכואבות”. צבא שתכליתו הייתה לשלול מן האויב את יכולתו לפעול, הסתפק בשלילת רצונו. צבא שתורתו נבנתה על יוזמה, דבקות במטרה ותמרון מכריע, התרגל להישען על התרעה ולהסתפק בתגובה. כאשר התברר שהאויב איננו מתרשם מן ההרתעה ואיננו פועל לפי ההיגיון שייחסנו לו — קרסה לא רק מערכת ההגנה בגבול, אלא תפיסה שלמה. אם זהו אופי הכשל — מצביאותי ודוקטרינרי — הרי שהתיקון חייב להתחיל בהכשרת המצביאים. הידיעה כי צה״ל החל בהשתלמות לקצינים בדרגת תת־אלוף היא, על כן, בשורה מעודדת. עצם ההכרה בצורך לעסוק בהכשרת הדרג הבכיר בשדה הקרב — צעד נכון הוא. אולם אליה וקוץ בה. ראשית, הק...

מרכז דדו איננו גוף אקדמי ואיננו מועדון רעיוני. הוא חלק מן המנגנון שבאמצעותו נקבעת תורת הלחימה של צה״ל. לפיכך, השאלה איננה היכן ימוקם ארגונית, אלא האם בצה״ל נשמרת ההבחנה החיונית בין מי שקובע תורה — גורם ההדרכה — לבין מי שמחויב לפעול לאורה, גם אם היה שותף ליוזמתה — הגורם המבצעי. מי שאמור לאזן בין הגורמים ולתכלל את עבודתם הוא ראש אג״ם — פונקציה שצה״ל ביטל. בהיעדר גורם מתכלל זה, וכאשר ההבחנה מיטשטשת, מתרופפת גם היכולת להכריע. כתבתו של יניב קובוביץ׳ ב״הארץ״ הבוקר מדגישה את המחלוקת סביב המהלך, אך מחמיצה את העיקרון הזה — שהוא לב הבעיה. מרכז דדו הוקם בשנת 1989, במקביל להשקת תוכנית “ברק”, שנועדה לשפר באופן מרחיק לכת את רמת המצביאות בצה״ל. ייעודו המקורי היה ברור: גוף הדרכתי־מחקרי התומך בהעמקת דוקטרינת ההכרעה בצה״ל, כחלק ממאמץ שיטתי להטמעת תורה מחייבת ולהכשרת מפקדים בכירים לאורה — כדי לטייב בצה״ל את מקצוע המצביאות. באופן שעד היום לא הובהר במלואו, בשנת 1994 נסגרה תוכנית ברק. מרכז דדו, שנועד לתמוך בדוקטרינת ההכרעה, הפך לבית יוצר של דוקטרינת ההרתעה ותפיסת “המערכה” החדשה — תפיסה שיושמה לראשונה במלחמ...

לאחרונה נטען בתקשורת כי ערב חגי תשרי תשפ״ד הנחה ראש הממשלה את גורמי הביטחון לעשות כל שניתן כדי לשמור על שקט ביטחוני, וכי בשל הנחיה זו פורשו הסימנים למתקפת הפתע של חמאס בליל 7 באוקטובר באופן שגוי.  אם ההנחיה אכן ניתנה, אין מדובר בהנחיה חריגה; כל הנהגה מדינית מבקשת יציבות, ובוודאי בתקופות רגישות. ההיסטוריה הביטחונית הישראלית מלמדת כי בעבר תורגמו הנחיות ראשי ממשלה לשמירת שקט ביטחוני לקראת חגים יהודיים וערביים, כגון תשרי או רמדאן, דווקא לפקודות  לתגבור  מערכות הביטחון — עיבוי כוחות, העלאת כוננות וצמצום יציאות חיילים — במטרה לסכל סיכונים בשלבים מוקדמים, בטרם יתפתחו לאיומים של ממש. לעיתים נוצר גם אפקט הרתעה משני, אך ספק אם יוחס לו משקל ממשי כמטרה עיקרית. לקראת 7 באוקטובר 2023 התהפך ההיגיון המקצועי. ההנחיה לשמור על שקט יושמה בעיקר לאור הערכת כוונות האויב ומצבו התודעתי, כפי שבאה לידי ביטוי בדיונים שבהם נקבע כי חמאס אינו מעוניין בהסלמה בשל מניעים כלכליים. הערכה זו הובילה במקום  לתגבור  הביטחון  לרידודו : הימנעות מתגבור גלוי, שמירה על כוננות נמוכה יחסית ומתן דגש על ה...

את הדילמה האסטרטגית הניצבת בפני ארצות-הברית במערכה מול איראן אפשר לבחון דרך שתי אבני-בוחן היסטוריות: מלחמת טריפוליטניה של ג׳פרסון, שעסקה באכיפת כללי התנהגות ללא שינוי מבני, ומלחמת ארצות-הברית–ספרד של מקינלי, שעיצבה מחדש את מאזן הכוחות. שתי הדוגמאות ממחישות את הפער בין רגיעה זמנית הנובעת מפגיעה ביכולות לבין יציבות ארוכת טווח הנוצרת משינוי התנאים שמולידים את האיום. האתגר המרכזי של טראמפ איננו להשיג הפסקה זמנית בעימות עם איראן, אלא לעצב מציאות שתמנע את חידושו בטווח הנראה לעין. כאשר טרם נפלה הכרעה באשר לאופן שבו יבחר הנשיא טראמפ להתמודד עם האיום שמציבה איראן — ובייחוד בשאלה האם להסתפק בפגיעה ביכולותיה או לפעול לשינוי המנגנון המייצר את האיום — ראוי שההחלטה תתבסס על הנחת יסוד מוכרת בהיסטוריה האסטרטגית: כאשר אינך משנה את המנגנון שממנו צומח האיום, אתה עלול לקבל שקט זמני וסחיטה קבועה . ההיסטוריה האמריקנית מציעה שתי דוגמאות מוקדמות וחדות לעיקרון זה, בשתי המלחמות הראשונות שניהלה ארצות־הברית מחוץ לגבולותיה — מלחמת טריפוליטניה (1801–1805) ומלחמת ארצות־הברית–ספרד (1898). הראשונה נועדה לאכוף כללי ה...

  מבוא הרתעה יכולה לנהל איום — אך רק הכרעה יכולה להסירו. קריאת קטעי הפרוטוקולים שהועברו למבקר המדינה חושפת אמת מטרידה: המדינה חדלה לראות בניצחון המבוסס על הכרעת האויב והכנעתו בתנאינו אופציה הכרחית, והחלה להסתגל לחיים בצל האיום. על מלכודת ההכלה וחובת צה"ל לשוב ולהיות צבא הכרעה . מקריאת קטעי הפרוטוקולים שהוגשו למבקר המדינה עולה לכאורה תמונה ברורה: הדרג הצבאי הסתייג מפעולות עצימות נגד חמאס שעלולות היו להוביל להסלמה רחבה ואפילו למלחמה, בעוד הדרג המדיני הצטייר נחוש יותר להפעלת כוח. מן החומרים עולה כי לפחות שלושה רמטכ"לים התנגדו ליוזמות התקפיות מחשש להידרדרות למלחמה. המציאות הייתה מורכבת בהרבה . השאלה איננה רק מדוע הסתייג הדרג הצבאי ממלחמה בעיתוי נתון, אלא מהו ההיגיון האסטרטגי שעמד בבסיס הסתייגות זו. על פי "השילוש הבולט" והפעולה לאורו בישראל במאה הקודמת, מאיש הצבא מצופה להיות נכון להכרעה — לא מי שמסתגל לאיום, אלא מי שמכין עצמו להסרתו ונמצא בכוננות מבצעית גבוהה לכך. בהסתגלותו לאיום אין איש הצבא מרסן את המדיניות; הוא מצמצם מראש את מרחב בחירתה. מכאן מתבהרת אפשרות מ...