רשומות

אינתיפאדה באירופה: מפנה אסטרטגי אפשרי לישראל

-
תקציר הדגלים הפלסטיניים והקריאות ל״אינתיפאדה״ ברחובות אירופה בסתיו הזה אינם רק ביטוי למחאה. הם סימן ראשוני למפנה אפשרי בזירת המלחמה השמינית — המאבק על מעמדה הבין־לאומי של ישראל. כשהמחאה האירופית מאמצת את שפת האינתיפאדה, אירופה חדלה להיות שופטת מבחוץ והופכת לצד במאבק. האינתיפאדה אינה מרד רגיל אלא מלחמה בלתי־קונבנציונלית: שיטה המקדשת את המוות, הופכת ילדים למגינים אנושיים ולפצצות, ומסירה את עוגן רצון החיים שעליו נשענות אמנות המלחמה וההרתעה. זו מדיניות של הנהגה שנבחרה דמוקרטית, לא מעשה של ארגונים סוררים. בעזה, חמאס העתיק את המלחמה אל מתחת לקרקע והשאיר את האזרחים כמגן מעליה. לאחר התראות ופינויים, הרס התשתית העילית נועד למנוע את הלחימה במנהרות ואת טבח הלוחמים הישראלים: הבחירה היא בין אובדן בתים לאובדן חיים. אם אירופה תכפה על ישראל מדינה למי שמקדש את המוות, המסר שייחרט ברחובותיה יהיה שאינתיפאדה משתלמת. ישראל מציעה לאירופה שותפות המבוססת על ניסיונה, אך עליה להיערך לנצל את המפנה אם יתחזק. התנין כבר בתוך ביתה של אירופה. המאבק על קדושת החיים אינו עוד מאבקה של ישראל לבדה. מבוא הדגלים הפלסטיניים בה...
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

השופטים העבריים של תש״ח — הליברלים של תשפ״ז

-
תגובה למאמר של העיתונאי אור בסוק על ספרו החדש של מנחם מאוטנר, איך הגענו לכאן: מחשבות על מצבה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל . הפער בין בג״ץ של תש״ח לבג״ץ של מלחמת עזה אינו רק פער בין פורמליזם לשיקול דעת ערכי. זהו פער בין שתי תרבויות משפטיות. מאמרו החשוב של אור בסוק פותח בשני רגעים בתולדות בית המשפט העליון. ב־1949 הורה בג״ץ לשחרר עציר, משום שלא היה מנגנון שיאפשר לו להשמיע את התנגדותו למעצר. בעתירות שהוגשו במהלך מלחמת עזה, לעומת זאת, שוחררו עצירים סמוך לדיון, והעתירות נמחקו; במקרים אחרים הכחיש הצבא במשך חודשים שאנשים מוחזקים בידיו, ובהמשך התברר שמתו במעצר. בסוק מסביר את הפער באמצעות המעבר מן הפורמליזם המשפטי של ראשית המדינה אל פסיקה ערכית, שהעניקה לשופטים מרחב הכרעה רחב. אבל השאלה העמוקה יותר היא מאיזו תרבות משפטית ומוסרית שאבו השופטים את אמת המידה שלהם. כדי להבין את תפקידו של בית המשפט במהפכה הליברלית, כדאי לקרוא גם את ספרו הקודם של מאוטנר, הליברליזם בישראל . על גב הספר נכתב כי המשפטנים הפכו החל משנות השבעים של המאה העשרים לסוכנים מרכזיים בהטמעת הליברליזם, וכי „המשפט הישראלי הפך זירה חשוב...
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

אוסלו עיוורת מוסרית — ירושלים מורת הדרך

-
English translation following the Hebrew article פרס השלום לנאווי פילאי מחזיר את הציביליזציה המערבית אל עידן שקדם לעשרת הדיברות על הר המוריה, לפני קרוב לארבעת אלפים שנה, נעצרה הסכין. סיפור העקדה אינו רק סיפור אמוני. הוא אירוע מכונן בתולדות המוסר האנושי. ברגע שבו אברהם אינו מקריב את בנו, האדם חדל להיות מנחה לאל. הילד אינו מטבע לפולחן. החיים אינם חומר בעירה בדרך אל קדושה. המוות אינו ערך עליון. מה שנחקק מאוחר יותר בסיני כציווי „לא תרצח” נולד כמעשה במוריה. מכאן צמחה בשורת ההומניזם: תרבות המקדשת את החיים ומציבה גבול גם בפני אלימות הנעשית בשם האל. המעבר לא היה מיידי. גם תרבויות שירשו את ירושלים חטאו, אך הן קיבלו את העיקרון שהאדם אינו רשאי להפוך אדם אחר לכלי. בצפון אירופה זה קרה מאוחר. בתחילת המאה העשירית תיאר אבן פדלאן המתת שפחה בהלווייתו של מנהיג רוסי־נורדי, כדי שתלווה אותו אל העולם הבא כבמצרים הפרעונית לפני 5000 שנה. בסקנדינביה עצמה התבססה הנצרות רק במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה. והנה, באוסלו של 2026, מתהפכת הסמליות. מי שהיו מן האחרונים באירופה לקבל על עצמם את קדושת החיים נמנים עתה עם הראשונ...
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא

„ספרטה” אינה הבעיה; הוויתור על ההכרעה הוא הבעיה

-
English translation following the Hebrew article תקציר המאמר מבקר מאמר של מייקל וולצר על היפוך סיבת האסון: תבוסת ישראל ב־7 באוקטובר לא נבעה מן השאיפה להיות „ספרטה”, אלא מתפיסה ביטחונית משיחית שהחליפה הכרעה בהרתעה ובהתשה. וולצר קורא לדיפלומטיה לאחר המלחמה, אך מתעלם מכך שדיפלומטיה זקוקה להישג צבאי שיאפשר לישראל להשיג את תנאי הסיום שלא הצליחה להשיג בדרכי שלום. הוא גם אינו בוחן את שדה הקרב שחמאס יצר — המגינים האנושיים מעל לקרקע ומלכודות המוות מתחתיה — ואת הדילמות שהציב ללוחמי צה״ל. ממומחה למלחמה צודקת מצופה ניתוח מקצועי כזה. המאמר המלא מייקל וולצר פרסם ב״הארץ״ מאמר שראה אור לראשונה בכתב העת המקוון „פאתום”. לטענתו, ישראל עומדת בפני בחירה בין ציונות השואפת להיות מדינה רגילה לבין פוליטיקה של „גלות וגאולה”. הברית בין החרדים לקנאי הגאולה מחזירה את ישראל אל הפוליטיקה הגלותית, וקריאתו של נתניהו להפוך את ישראל ל„סופר־ספרטה” מבטאת פרנויה ופנטזיה. וולצר קורא לישראל להכיר בידידיה בעולם, להשאיר מאחור את הגלות והגאולה, ולעבור ממלחמה לדיפלומטיה ולדו־קיום. וולצר מסיים בזיכרון מסבתו, שקראה בעיתוני ניו יור...
הוסף רשומת תגובה
המשך לקרוא