מלחמת יום הכיפורים: כשלי ועדת אגרנט שאין לחזור עליהם
מבוא מלחמת יום הכיפורים נתפסת עד היום כאחד הכישלונות החמורים בתולדות מדינת ישראל, ודוח ועדת אגרנט הפך למסמך המכונן שנועד להסביר את מקורותיו. הוועדה הצביעה על כישלון מודיעיני עמוק, ובראשו הדבקות ב״קונספציה״ שהעריכה כי מצרים וסוריה אינן מתכוונות לפתוח במלחמה בתנאים ששררו ערב אוקטובר 1973; והיא אף הטילה אחריות אישית כבדה על בכירים במודיעין ובפיקוד. אולם בחינה מחודשת של מסקנותיה מעלה כי הוועדה עצמה לא נמנעה מכשל מהותי: היא התרכזה באיכותה של הערכת המודיעין ובתפקודם של נושאי המשרות, אך לא בחנה לעומק את תפיסת ההגנה והפיקוד שהגדירה את משימותיהם. מאמר זה טוען כי הכשל המרכזי לא היה טעות בניבוי כוונות האויב בלבד, אלא עצם ההנחה שניתן לבסס את מוכנותו של צה״ל על סִבּוּר היגיון האויב וכוונותיו ועל קבלת התרעה מצבית. בכך לא נבחנה גם התוצאה הפרדוקסלית של הדבקות בתפיסת המלחמה המקדימה: העומק האסטרטגי שנוסף לישראל לאחר 1967, במקום לשמש נכס הגנתי, נהפך לנטל. מתוך בחינה זו מבקש המאמר להציע לקח רחב יותר מזה שקבעה הוועדה: אחריות לכשלי מלחמה חייבת להיבחן תחילה ברמת המדיניות, האסטרטגיה ותפיסת ההגנה, ורק לאחר מכן...