שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

בגבול הצפון, כבכל גבולותיה, ישראל חסרה עומק הגנתי. שלושת מרכיבי ההגנה — אבטחה, החזקה והלם — שאמורים להיפרס לעומק בשלושה מרחבים: קדמי, ביניים ועורפי — מכווצים יחדיו על קו הגבול המשמש בפועל גם כקו עצירה אסטרטגי-מטכ"לי שפריצתו משמעה כשלון המגננה. בגלל ההנחה שבהתקפה קו המגע לעולם יכול להיפרץ, אפקטיביות מערך ההגנה המכווץ היא כאפקטיביות מטרייה סגורה בשעת מטר. ממודעות למציאות זו נקבעה מדיניות ההגנה הלאומית: הסרת איומים המתהווים מעבר לגדר באיבם באמצעות מלחמת מנע; ואם לא ניתן לממשה — כאשר ברור שהאויב עומד לתקוף — במתקפה מקדימה, שתעביר את המלחמה לעומק שטחו, ובה ינוהל מאמץ ההגנה על המדינה. בגבול לבנון מקבלת תפיסה זו משנה תוקף, בשל עליונות השטח בדרום לבנון על יישובי הצפון, המקנה לאויב קווי ראייה וירי ישירים על היישובים. מתוך מודעות לכך נפרסו עם תחילת שאגת הארי לאורך הגבול שלוש אוגדות, שהמרכיב המרכזי בהן הוא דרג מתמרן־מסתער, שייעודו — כפי שנמסר גם בתקשורת — למנוע הגעה של מחבלי חיזבאללה לגדר, וכן לשלול מן הארגון את יתרון התצפית והירי על היישובים. שלוש אוגדות הן כוח צבאי עצים מאד. שלוש אוגדות כב...

מתנה ששווה “הרבה כסף” מהודעתו של הנשיא דונלד טראמפ על כוונתו לסיים את המלחמה באמצעות החלפת השליט — ולא המשטר — באיראן, בצירוף דבריו כי קיבל “מתנה” מאיראן השווה “הרבה כסף”, מתבהר היגיון המהלך האמריקני. החלטה זו איננה טקטית בלבד. משמעותה עמוקה בהרבה: הכרה דה־פקטו במשטר האיראני ונכונות לחיות עמו — כפי שנהגו נשיאים אמריקנים בעבר, ובהם ג׳ימי קרטר ואחרים, שלא פעלו למניעת עלייתו או לסילוקו ולכן טראמפ השמיצם. חפשו את האנרגיה כדי להבין את ההיגיון, יש לאמץ עדשה אחת:  חפשו את האנרגיה. בעולם של 2026, לא עצם הבעלות על משאבי האנרגיה היא שמעניקה עוצמה — אלא השליטה בזרימתם. לא שדות הנפט קובעים, אלא צווארי הבקבוק, נתיבי ההובלה והיכולת לייצב או לערער אותם. מכאן ניתן להבין את משמעות “המתנה”: אם איראן מפחיתה את החיכוך סביב מיצרי הורמוז, היא תורמת לייצוב אחד מעורקי החיים של הכלכלה העולמית. יציבות זו מתורגמת מיד לכסף — והרבה כסף. מהבריון לשותף עסקי במונחים עסקיים, מדובר במהלך מוכר: במקום לחסל את הבריון — מצרפים אותו לעסק. ייתכן כי זהו ההיגיון העומד מאחורי ההבנות המתגבשות: הפיכת איראן ממערערת סדר לשחקן ה...

רקע: המלחמה שנולדה מתוך סחיטה מלחמת טריפוליטניה (1801–1805), הידועה גם כ"מלחמת הברברים הראשונה", הייתה העימות המזוין הראשון של ארצות הברית הצעירה מעבר לים. במשך עשורים, נאלצו מעצמות המערב לשלם "דמי חסות" (Tributes) לשליטי צפון אפריקה כדי למנוע את שוד אוניותיהן ושעבוד מלחיהן. עבור האמריקנים, שאיבדו את הגנת הצי הבריטי לאחר העצמאות, הפכה הסחיטה לבלתי נסבלת. המלחמה פתחה עידן חדש שבו הכירה ארצות הברית בכך שדיפלומטיה ללא כוח צבאי מאיים היא חסרת ערך מול עולם שאינו מכיר בכללי המשחק שלה. מלחמת טריפוליטניה לא רק סימנה את מעבר ארצות הברית מדיפלומטיה של תשלומים להפעלת כוח, אלא גם את ראשית פעולתה ככוח צבאי מעבר לים. המארינס, שהוקמו עוד במלחמת העצמאות, פעלו כאן לראשונה בזירה חיצונית והמחישו כי הסדרה יציבה מחייבת לא רק משא ומתן, אלא גם יכולת הכרעה. מתוך קרבות אלו נלקחה השורה האלמותית בהמנון המארינס: "To the shores of Tripoli" , המהדהדת עד היום את ההבנה שביטחון המולדת מתחיל לעיתים בהכרעת האויב הרחק מחופיה. המפגש הראשון עם פער ציביליזציוני במרץ 1785 נשלחו תומאס ג'פרסון...

כמו במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", היה ברור לחלוטין כי מרגע שקברניטי המלחמה בארצות הברית ובישראל הביעו את התפעלותם — המוצדקת לחלוטין — מביצועיה המרהיבים של הטכנולוגיה שהופעלה נגד איראן, והכריזו כי המלחמה מתנהלת בהצלחה וללא מגבלות זמן — התברר כי הלקח משתי המערכות הללו, שבהן ישראל לא השיגה את מטרותיה — אם לא הובסה לראשונה בתולדותיה — לא הופק. גם בשלוש השנים שחלפו מאז 7 באוקטובר, החשיבה הצבאית בישראל — וגם בארצות הברית — לא הוסבה מחשיבה של ניהול "חשבון בנקאי" של השמדת מטרות, ללא שליטה בזמן ובמטרה, מתוך ניסיון להמאיס על האויב את חייו כדי שיפסיק להילחם; לחשיבה מצביאותית של הכרעת האויב ושלילת יכולתו להילחם בלוח זמנים קצוב שנקבע על ידינו. בכך כפתה ישראל על עצמה ניהול סימולטני של שתי מלחמות התשה נוספות — מול אויב אשר, בשל חוסר יכולתו לנצח את ישראל ואת ארצות הברית במלחמת הכרעה, נערך מראש לניהולה של מלחמת התשה. מלחמה זו נוחה לכפייה על חברה לא-דמוקרטית, אך קשה מאוד לשכנע חברה דמוקרטית משגשגת כי אין דרך להימנע ממנה — גם כאשר היא נדרשת כדי לקצר את המלחמה ולשלוט במשכה וב...

  המלחמה באיראן (2026) חשפה מחדל ציוויליזציוני חסר תקדים: העולם הפקיר את ליבת כלכלתו — האנרגיה — למעבר ימי צר אחד, מיצרי הורמוז, הנתון להשפעתו של משטר קיצוני הפועל לשיבוש הסדר האזורי והעולמי. דרך המעבר הצר הזה זורם כרבע מצריכת האנרגיה העולמית, נתון ההופך אותו לאחת מנקודות התורפה הקריטיות ביותר של המערכת הבינלאומית. אין מדובר רק בכשל טכני של תלות בתוואי שיט פגיע, אלא בכשל עמוק יותר: הנחה רבת־שנים כי ניתן לנהל, להכיל ואף להסדיר משטרים הפועלים מתוך היגיון שאינו רציונלי במובנו הקלאסי, ותוך היעדר מוחלט של מחויבות לאמת — כפי שנחשף שוב בשיגור טילים בעלי טווח של 4,000 ק"מ לאחר התחייבות להגבלתם למחצית מטווח זה. לולא המערכה שמנהלות ארצות הברית וישראל, קשה להניח כי תהליך זה היה נעצר בזמן. תרחיש שבו משטר כזה מצויד גם בנשק גרעיני — וביכולתו להטיל אימה על שכנותיו ועל המערכת הבינלאומית כדי לסחוט אותן עד דק — אינו דמיוני כלל. מי שהבינה את חומרת המצב ופעלה לבלימתו הייתה ארצות הברית, בשיתוף ישראל. אך כאשר ביקשה וושינגטון מבעלות בריתה באירופה להצטרף למאמץ להבטחת חופש השיט, נתקלה בסירוב — ובראשו עמדת...

העולם מתחלחל — וטוב שכך — מן הסגנון הבוטה של דונלד טראמפ בשיחתו עם ראש ממשלת יפן. אך אין זה נכון שהזעזוע המוצדק מן הסגנון יסתיר שינוי תרבותי־אסטרטגי שטראמפ מחולל — כזה הנחשף רק כאשר בוחנים את דבריו גם באמות מידה ערכיות, מתחת לרדאר של השיח סביב המלחמה באיראן. המאמר הזה נכתב בעקבות אירוע חריג זה. לא מדובר רק במשפט בלתי זהיר, אלא בפגיעה בכבודו של אורח — תחת קורת גגו. זוהי חריגה בוטה מכללי ההתנהלות הדיפלומטית הבסיסיים. שפה בוטה, ולעיתים גם התייחסות לגופם האישי של מנהיגים — במקום הסתפקות בביקורת על מדיניותם — אינן תופעה מקרית אצל טראמפ. הן מאפיין חוזר בשיח שלו, המאתגר באופן שיטתי את כללי המשחק המקובלים בזירה המדינית. אולם דווקא משום כך, יש לבחון את הדברים לא רק במישור הסגנוני — אלא במישור העמוק יותר. עיון בתמלילי שיחותיו של טראמפ — ובעיקר עם עיתונאים — מלמד כי אין מדובר במעידה נקודתית, אלא בשבירה שיטתית של שני גבולות: גבול שיח הדיפלומטיה וגבול התקינות הפוליטית. הדיפלומטיה, במהותה, היא אמנות עיגול פינות האמת — ולעיתים אף שימוש ב"שקרים לבנים". תכליתה אחת: מניעת מלחמה, כמעט בכל מחיר,...