שלוש אבני דרך באובדן השליטה על ההגנה הלאומית
תקציר מדוע נמשכת מלחמת תקומה כמעט פי שלושה ממלחמת הקוממיות, ומדוע הפך צבא המילואים — שנועד להיקרא לשירות קצר במלחמת הכרעה — לכוח המופעל דרך קבע? התשובה אינה מצויה רק במחדלי 7 באוקטובר, במחסור בכוח אדם או בהחלטות הדרג המדיני. היא מתחילה במהפך עמוק שעבר על צה״ל: מצבא שנועד להסיר איומים ולהכריע מלחמות לצבא מרתיע ומגיב, הגורע יכולות במלחמת התשה שאת מועד סיומה אינו קובע. המאמר בוחן כיצד תפיסת ההפעלה של 2006 פירקה את יכולת ההכרעה; כיצד מסמכי „אסטרטגיית צה״ל” מ־2015 ומ־2018 החזירו את ההכרעה למלל אך לא למעשה; כיצד ההגנה על הגדר במדינה חסרת עומק הכילה מראש את הסיכון לכיבוש יישובים; וכיצד תר״ש „גדעון” צמצמה את הכוח דווקא כאשר חיזבאללה וחמאס בנו דרגים מתמרנים לתקיפת ישראל. לצד זאת מציע המאמר מסגרת מושגית להבחנה בין הגנה, היכולה לבלום את מתקפת האויב אך לא לעבור להתקפת נגד ובהמשך למתקפה להסרת האיום, לבין הגנה שלמה, שאינה יכולה להתקיים בלי לעבור להתקפה המכריעה את האויב ומסירה את האיום; וכן בוחן מחדש את חלוקת האחריות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי . מן הניתוח עולה מסקנה קשה: תפיסת ההפעלה מספטמבר 2006 שלל...