מסמך תשובת ראש הממשלה למבקר - תגובה ראשונה

קריאת מסמך תשובות ראש הממשלה למבקר המדינה מעלה רושם כפול. מחד גיסא, מדובר במסמך חריג בהיקפו ובמידת הפתיחות שהוא מפגין כלפי הציבור; מאידך גיסא, דווקא משום כך הוא מאפשר מבט מפוכח על הכשל העמוק שקדם לאסון ה־7 באוקטובר — כשל שלא היה נקודתי או מקרי, אלא תולדה של שינוי מתמשך בהיגיון הביטחוני של ישראל.

הטענה המרכזית העולה מן המסמך היא כי ראש הממשלה לא נחשף לתוכנית "חומת יריחו" ולא עודכן בדבר הבשלתה לכדי פקודת מבצע. אם אכן כך, מדובר בכשל חמור במעלה הראשונה. אולם גם קביעה זו איננה ממצה את עומק הבעיה. שכן השאלה האסטרטגית איננה רק איזה מידע הועבר — אלא איזה היגיון ביטחוני הנחה את מקבלי ההחלטות מלכתחילה.

תפיסת ההגנה הלאומית שעוצבה בידי מקימי המדינה נשענה על עיקרון פשוט אך נוקשה: מדינה חסרת עומק טריטוריאלי אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות על אדמתה. משום כך נבנה צה״ל כצבא שתכליתו הסרת איומים בעודם באיבם והעברת המלחמה לשטח האויב במהירות האפשרית. שלילת יכולות — לא השפעה על רצון — הייתה העיקרון המארגן של החשיבה הביטחונית.

לא במקרה הנחו ועדות החקירה שלאחר מלחמת לבנון השנייה להשיב את צה״ל לדוקטרינת ההכרעה ולהתרחק מן ההישענות על הרתעה. אלא שהנחיות אלו לא הופנמו. עם צמצום יכולות ההסרה המוקדמת של איומים בצה״ל, הלך והשתרש היגיון הרתעתי שזלג מן המערכת הצבאית אל הדרג המדיני. זה האחרון אימץ — כמשתמע מקריאת הפרוטוקולים — את ה"עריפה" לא כאמצעי משלים, אלא כתחליף להסרת האיום.

כך הומר בהדרגה היגיון של שלילת יכולות בהיגיון המבקש להשפיע על רצון האויב. העריפה נעשתה "החרב המתנוצצת" של דוקטרינת ההרתעה — אף שוועדות 2007 הורו להיפטר מן ההישענות עליה. לא נפטרו ממנה; לא בצבא ולא בדרג המדיני. שניהם כאחד נפלו בפח ההנחה כי ניתן לנהל איום מתמשך באמצעות מכות קשות וכואבות תקופתיות, במקום להסירו מן היסוד.

במובן זה, דוקטרינת ההגנה הלאומית שעוצבה במאה הקודמת — זו שהנחתה דורות של מנהיגים מדיניים וצבאיים — הושלכה לפינה ונתביישה, כבחצוצרה בסיפור הידוע.

ואולם הסטייה הזו איננה רק תולדה של ויכוח מקצועי בן־זמננו. יש לה שורשים עמוקים יותר בתודעה היהודית ההיסטורית. בגולה לא הייתה ליהודים יכולת ממשית להסיר איומים ואף לא להתגונן מפניהם כראוי. תחת זאת התפתחה תפיסה ביטחונית ספקולטיבית, שהתבססה על הערכת כוונות הפורעים ועל דחיקת הקץ — אותה רוח המתגלמת באמירה "שה״י פה״י". לא הייתה זו אסטרטגיה, אלא הסתגלות למציאות של חוסר ריבונות.

הציונות ביקשה לשים קץ לדפוס זה באמצעות חשיבה ביטחונית אקטיבית, התואמת את הציווי המוסרי: הקם להורגך — השכם להורגו. אלא שברבות השנים נדמה כי בדפוסי החשיבה הביטחוניים שלנו שב והסתנן אותו היגיון זהיר מדי — היגיון המבקש להעריך את כוונות האויב במקום לשלול את יכולותיו, ובעיקר לדחות את הקץ כדי שלא לצאת מתחום הנוחות. אלא שמחירה של הכרעה נדחית איננו פוחת — הוא הולך ומאמיר, עד שנעשית ההכרעה עצמה, כפי שמלמד הניסיון ברצועה ובלבנון, בלתי ניתנת להשגה.

מן הראוי להביט לרגע לאחור — לא מתוך נוסטלגיה, אלא כדי להיזכר כיצד נראית חשיבה מצביאותית מקצועית. בדיון הערכת מצב שקיים הרמטכ״ל ב־19 במאי 1967, לאחר חדירת הצבא המצרי לסיני ובעת שכוונותיו טרם התבררו, קבע הרמטכ״ל:

"איני יודע מה הכוונה המצרית, אבל נקודת־המוצא שלנו צריכה להיות — שנערכים אנו לאפשרות של מלחמה. ייתכן שיסתבר אחרת, אך איני רוצה שמישהו ישלה עצמו. המציאות תוכיח מה האפשרות הנכונה. אדון עתה באפשרויות לא לפי סבירותן, אלא לפי סכנתן... סיימנו עניין הכוונות — עובדים אנו על האפשרויות. הסכנה העיקרית [למרות שאמ"ן התייחס רק לצבא המצרי] היא מיתקפה כוללת מצרית, סורית, ירדנית, עם פתיחה אוירית, שכלפיה עלינו להיות ערוכים".

במילים אלו התמצתה תפיסת הביטחון הישראלית במיטבה: אין מבקשים לנבא את האויב אלא להיערך מראש לפעולה המסוכנת ביותר שביכולתו לבצע — גם אם הסתברותה נמוכה. צבא מקצועי איננו נערך לסביר, אלא למסוכן.

מן הראוי להתעכב גם על נקודה נוספת, הנוגעת לעצם הביקורת. המבקר היה צריך לשאול תחילה שתי שאלות יסוד: מהי מדיניות ההגנה הלאומית שלאורה נערכה ישראל ב־7 באוקטובר, ומהי האסטרטגיה שנועדה לממשה; והאם הנחיות ועדות החקירה מ־2007 אכן יושמו. אלו אינן שאלות טכניות אלא שאלות מסד, שבלעדיהן קשה להבין את מקור הכשל.

העובדה ששאלות אלו אינן ניצבות במרכז הביקורת מעידה כי גם הביקורת עצמה כבר נגועה אולי בהסבה שעברה על מערכת הביטחון — הסבה מן העיסוק בתפיסות יסוד אל בחינתם של תהליכים, החלטות ומידע נקודתי.

מכאן מתחדדת מסקנה רחבה יותר: גם אילו הועבר מלוא המידע המודיעיני, כלל לא בטוח שהיה בכוחו לשנות את התוצאה. שכן כאשר תפיסת יסוד נשחקת, מידע חדש נוטה להתפרש דרכה — ולא לערער אותה.

לפיכך, הדיון הציבורי איננו צריך להתמקד רק בשאלה מי ידע ומתי, אלא בשאלה עמוקה בהרבה: כיצד חדלה שלילת היכולת להיות עיקרון מארגן של ביטחון ישראל, ובמקומה באה השאיפה להשפיע על רצון האויב.

זו איננה שאלה היסטורית בלבד. היא נוגעת ליכולתה של ישראל לשוב ולבסס תפיסת הגנה ההולמת מדינה ריבונית — מדינה שאינה דוחה איומים אלא מסירה אותם.

אם יש לקח ראשון העולה מקריאת המסמך, הרי הוא זה: אסון ה־7 באוקטובר לא נולד ביום אחד. הוא היה תוצאתה של שחיקה רעיונית ממושכת — מעבר מתפיסה אקטיבית לתפיסה מסתגלת, ממדיניות של מניעה למדיניות של הכלה. המצביאות הצבאית — שבניגוד לקברניטות היא פרופסיה מקצועית — הייתה צריכה להיות הראשונה להזעיק שמים וארץ על הסטייה שצמחה מצה"ל והתפשטה למערכת הלאומית. אולם היא לא מילאה את ייעודה, ככל הנראה בשל פגמים בהכשרתה המקצועית ובתרבות המקצועית שנבנתה לאורך השנים.

תיקון התקלה הלאומית הזו איננו עניין טקטי ואף לא ארגוני. הוא מחייב בראש ובראשונה השבתה של החשיבה המצביאותית למרכז קבלת ההחלטות — והכרה מחודשת בכך שביטחון איננו מושג באמצעות תקווה לריסון האויב, אלא באמצעות שלילת יכולתו לאיים, או בהמתנה דרוכה להזדמנות לשלול אותה.