המיסקלקולציה שנעדרת מהדיון הציבורי על ליל 7 באוקטובר

לאחרונה נטען בתקשורת כי ערב חגי תשרי תשפ״ד הנחה ראש הממשלה את גורמי הביטחון לעשות כל שניתן כדי לשמור על שקט ביטחוני, וכי בשל הנחיה זו פורשו הסימנים למתקפת הפתע של חמאס בליל 7 באוקטובר באופן שגוי. 

אם ההנחיה אכן ניתנה, אין מדובר בהנחיה חריגה; כל הנהגה מדינית מבקשת יציבות, ובוודאי בתקופות רגישות.

ההיסטוריה הביטחונית הישראלית מלמדת כי בעבר תורגמו הנחיות ראשי ממשלה לשמירת שקט ביטחוני לקראת חגים יהודיים וערביים, כגון תשרי או רמדאן, דווקא לפקודות לתגבור מערכות הביטחון — עיבוי כוחות, העלאת כוננות וצמצום יציאות חיילים — במטרה לסכל סיכונים בשלבים מוקדמים, בטרם יתפתחו לאיומים של ממש. לעיתים נוצר גם אפקט הרתעה משני, אך ספק אם יוחס לו משקל ממשי כמטרה עיקרית.

לקראת 7 באוקטובר 2023 התהפך ההיגיון המקצועי. ההנחיה לשמור על שקט יושמה בעיקר לאור הערכת כוונות האויב ומצבו התודעתי, כפי שבאה לידי ביטוי בדיונים שבהם נקבע כי חמאס אינו מעוניין בהסלמה בשל מניעים כלכליים. הערכה זו הובילה במקום לתגבור הביטחון לרידודו: הימנעות מתגבור גלוי, שמירה על כוננות נמוכה יחסית ומתן דגש על הקלות כלכליות כדי למנוע שגיאת חישוב מצד האויב.

לא תהיה זו טעות להניח כי בניסיון למנוע שגיאת חישוב אצל האויב (מיסקלקולציה) — התרחשה שגיאת החישוב בצדנו; היא שהובילה לפירוש שגוי של הסימנים שהתקבלו, ובהם הפעלת הסימים, ולהימנעות מנקיטת צעדי מינימום, אשר גם אם לא היו מונעים את מתקפת הפתע — היו עשויים לשבשה ובכך להקטין ולו במעט את ממדי האסון.

גם אם נניח כי הדרג המדיני אכן סבר שהקטנת החתימה הביטחונית לקראת החגים תסייע לשימור השקט — האחריות המקצועית של גופי הביטחון איננה מתבטלת. תפקידו של הדרג הצבאי-ביטחוני איננו רק ליישם את תכלית המדיניות, אלא להעמיד את הדרג המדיני על הסיכונים הגלומים בדרך שנבחרה ולהציע את המענה המקצועי הנדרש להשגת המטרה שהוגדרה.

במדינה דמוקרטית הדרג המדיני קובע את היעד; הדרג המקצועי מחויב להבטיח כי הדרך להשגתו איננה יוצרת סיכון אסטרטגי חמור יותר מן האיום שאותו ביקשה המדיניות לצמצם. כאשר מתברר כי יישום מילולי של ההנחיה עלול להוביל לרידוד ההגנה, החובה המקצועית היא להתריע, לאתגר ולהציע חלופה — ולא להסתפק בפרשנות מצמצמת של כוונת הדרג המדיני. שקט הוא יעד מדיני מובנה; הבטחתו היא משימה מקצועית מובנית.

אולם שגיאת החישוב ב-ליל 7 באוקטובר הייתה השגיאה המאוחרת בשרשרת של חישובים צבאיים מוטעים, בראשם הפער האסטרטגי המסוכן שנוצר בגבול הרצועה מרגע שנוסף לחמאס דרג מתמרן יבשתי — רגלי ורכוב — המסוגל לבצע מתקפת פתע אל תוך שטח ישראל; ומנגד, צה״ל, לאחר שהוסב מצבא הכרעה לצבא הרתעה ועקב כך ניוון וצמצם את הדרג המתמרן היבשתי, איבד בהדרגה את היכולת להסיר איומים מעבר לגדר באמצעות מלחמת מנע או מתקפה מקדימה.

פער זה העמיד את ישראל במצב של פגיעוּת חמורה.

במונחים מקצועיים, תנאי הפתיחה של עימות עתידי עם דרגים מתמרנים כבר גילמו יתרון מובנה לתוקפים.

במובן זה, ישראל הייתה נתונה בתנאים של הכרעה זמן רב לפני 7 באוקטובר — מבלי שהכירה בכך.

מצב זה נבע משלושה גורמים מבניים:

ראשית, ישראל חסרה עומק טקטי — לא כל שכן אופרטיבי — להכלת מתקפה יבשתית רחבת־היקף אפשרית בתוך שטחה.

שנית, גדר המערכת, שנועדה למנוע חדירת מחבלים בודדים, לא בוצרה ולא עובתה בעקבות מסמך "חומות יריחו". גם היישובים הסמוכים לה לא עוגנו בנוכחות קבועה של כוחות יבשה מתמרנים בהיקף משמעותי — כוחות הנדרשים לבלום מתקפת פתע, לעכב את התוקפים על קו הגבול זמן רב ככל האפשר, לאפשר פינוי אזרחים ולהזרים עתודות להשמדת הכוח התוקף.

שלישית — וחמור מכך מבחינה מקצועית — ההגנה שנועדה מלכתחילה לסכל חדירות נקודתיות נשענה על שתי הנחות יסוד: כי צה״ל מרתיע וכי המודיעין יתריע. הנחות אלה מנוגדות לעקרונות המלחמה ולניסיון ההיסטורי — בעולם ובישראל כאחד — ונזכיר כי מלחמת יום הכיפורים כבר איששה את צדקת פסילתן בידי בן־גוריון ומקימי צה״ל.

במציאות כזו, המענה המקצועי להנחיה מדינית המבקשת שקט איננו להניח כי ישרור — אלא להבטיח כי יישמר. כנדרש מעקרון מלחמה מכונן, אבטחה, היה על הערכת מצב מקצועית בעקבות הנחיה זו לבחון מהם התנאים המחמירים הנדרשים להבטחת השקט. הערכה כזו הייתה עשויה אולי לחשוף את כשל ההערכה הבסיסי שנוצר בזירה, בעיקר לאור מסמך "חומות יריחו" שהיה בבחינת הכתובת על הקיר ולעדכן את הדרג המדיני בצורך הדחוף של צה"ל לעבות משמעותית ומייד את ההגנה לאורך גבולות רצועת עזה ולבנון - גם במחיר אפשרי של הפרת השקט המדומה.

משלא נתפס עומק הפגיעוּת — ולא הובן כי תנאי ההגנה כבר גילמו מצב של הכרעה וכי ביטחון היישובים נשען על זמן שאול — לא נתבעה ולא בוצעה היערכות מתאימה.

כאן טמונה טעות היסוד שראוי שהתקשורת תעמיד במרכז הדיון הציבורי: ישראל לא חוותה הפתעה בסיסית בגלל כשל מודיעיני — יכולות האויב ליזום מתקפת פתע של עוצבות מתמרנות לתוך שטחיה היו ידועות — הופתענו בסיסית והוכרענו משום שלא הבנו בזמן כי תנאי ההגנה, שנועדו לסכל חדירת מחבלים בודדים, חדלו להבטיח את ביטחוננו נוכח אפשרות של מתקפת פתע אופרטיבית של כוחות יבשה מתמרנים. במקום לדון בכשל המקצועי המצביאי ולא המודיעיני שהוביל למצב זה, אנו מוסיפים לעסוק בהפתעה של בוקר 7 באוקטובר — הפתעה מצבית שיש להניח כי לעולם תתרחש, והיא נסבלת כל עוד היערכות מבצעית מוקדמת נכונה מונעת הכרעה.

המיסקלקולציה האמיתית לא התרחשה אפוא בליל 7 באוקטובר, כפי שעולה מהשיח התקשורתי, אלא בשנים שבהן תפיסת ההגנה — שהייתה יעילה כנגד חדירת מחבלים בודדים — הפכה לשברירית אל מול התעצמות היחידות המתמרנות ברצועה ובלבנון. מרגע שנשענה ההגנה על הרתעה והתרעה בלבד מול אויב מתמרן הצמוד לבתי האזרחים, הפכה ההכרעה לאפשרות מובנית; מה שנתפס בתקשורת כשגיאת חישוב (מיסקלקולציה) נקודתית בליל 7 באוקטובר, היה על כן רגע קריסתו של מבנה שאיבד את יציבותו בגלל שגיאת חישוב בסיסית ולא זו הנקודתית.