טראמפ בין ג׳פרסון למקינלי: אכיפה זמנית או עיצוב סדר עולמי

את הדילמה האסטרטגית הניצבת בפני ארצות-הברית במערכה מול איראן אפשר לבחון דרך שתי אבני-בוחן היסטוריות: מלחמת טריפוליטניה של ג׳פרסון, שעסקה באכיפת כללי התנהגות ללא שינוי מבני, ומלחמת ארצות-הברית–ספרד של מקינלי, שעיצבה מחדש את מאזן הכוחות. שתי הדוגמאות ממחישות את הפער בין רגיעה זמנית הנובעת מפגיעה ביכולות לבין יציבות ארוכת טווח הנוצרת משינוי התנאים שמולידים את האיום. האתגר המרכזי של טראמפ איננו להשיג הפסקה זמנית בעימות עם איראן, אלא לעצב מציאות שתמנע את חידושו בטווח הנראה לעין.

כאשר טרם נפלה הכרעה באשר לאופן שבו יבחר הנשיא טראמפ להתמודד עם האיום שמציבה איראן — ובייחוד בשאלה האם להסתפק בפגיעה ביכולותיה או לפעול לשינוי המנגנון המייצר את האיום — ראוי שההחלטה תתבסס על הנחת יסוד מוכרת בהיסטוריה האסטרטגית: כאשר אינך משנה את המנגנון שממנו צומח האיום, אתה עלול לקבל שקט זמני וסחיטה קבועה. ההיסטוריה האמריקנית מציעה שתי דוגמאות מוקדמות וחדות לעיקרון זה, בשתי המלחמות הראשונות שניהלה ארצות־הברית מחוץ לגבולותיה — מלחמת טריפוליטניה (1801–1805) ומלחמת ארצות־הברית–ספרד (1898). הראשונה נועדה לאכוף כללי התנהגות בזירה הימית; השנייה כבר שינתה את מאזן הכוחות והסדר העולמי. בין שתי המלחמות הללו משתרעת קשת ההתבגרות האסטרטגית של אמריקה — מרפובליקה המבקשת להגן על חופש פעולתה, למעצמה המבקשת לעצב את סביבתה.

תומס ג׳פרסון נכנס לבית הלבן בשנת 1801 כשהוא חשדן כלפי מלחמות והרפתקאות מעבר לים. אולם המציאות שניצבה בפניו לא הותירה לו מרחב רב להססנות. מדינות החוף הבַּרְבָּרִי בצפון אפריקה — מונח גאוגרפי־היסטורי שנגזר משם החבל "חוף בַּרְבַּרְיָה "(Barbary Coast), — פיתחו במשך שנים שיטה סדורה של כפייה: פגיעה בספנות, תפיסת מלחים ודרישת תשלומי חסות בתמורה לשחרורם. כל עוד נהנו הסוחרים האמריקנים מהגנת הצי הבריטי, ניתן היה לחיות עם הסדר הזה; לאחר העצמאות הפכה ארצות־הברית ליעד נוח לסחיטה.

העימות פרץ בשנת 1801, כאשר שליט טריפוליטניה דרש להגדיל את התשלומים והבהיר כי סירוב פירושו מלחמה. ג׳פרסון בחר להגיב — אך תגובתו הייתה מחושבת ומוגבלת. מטרתו לא הייתה לכבוש טריטוריה ואף לא להפיל משטר, אלא לקבוע כלל: ארצות־הברית לא תשלם עוד כדי לממש את זכותה לשוט בים. בשנים 1801–1805 הפעיל הצי האמריקני לחץ מתמשך על חופי צפון אפריקה, הטיל מצור, וליווה את פעולותיו במבצעי תעוזה. הידוע שבהם התרחש ב־1804, כאשר כוח אמריקני חדר לנמל אויב והעלה באש פריגטה אמריקנית שנפלה קודם לכן בשבי — פעולה שהפכה לסמל של נחישות ימית.

המהלך החריג ביותר התרחש באפריל 1805, עם כיבושה של דרנה בידי כוח קטן של נחתים ובעלי ברית מקומיים. אולם גם כאן לא היה מדובר בתחילתו של כיבוש, אלא ביצירת מנוף לחץ לקראת הסדר מדיני. ואכן, ביוני 1805 נחתם הסכם שסיים את המלחמה, שחרר שבויים והסדיר את היחסים.

מבחינה מיידית הייתה זו הצלחה: ארצות־הברית הוכיחה כי לא תיכנע לכפייה. אך ההצלחה הייתה חלקית בלבד. המשטרים הבַּרְבָּרִיים נותרו על כנם, והמודל הכלכלי־אסטרטגי שלהם — סחיטה ימית — לא נעקר מן השורש. בתוך שנים אחדות שבו הפגיעות בספנות האמריקנית, וב־1815 נאלצה ארצות־הברית לצאת למלחמה נוספת בצפון אפריקה. הפעם הייתה תגובתה מהירה וחריפה יותר, אך הלקח כבר נצרב: אכיפת סדר שאיננה משנה את המבנה המייצר את האיום עלולה להבטיח רגיעה — לא יציבות.

כמעט מאה שנים לאחר מכן ניצבה ארצות־הברית בפני מבחן מסוג אחר לחלוטין. הפיצוץ שהטביע את אוניית המלחמה האמריקנית USS Maine בנמל הוואנה בשנת 1898 הצית גל זעם ציבורי, אך היה בעיקר זרז לתהליך עמוק יותר: אמריקה כבר הייתה בשלה לפרוץ את גבולותיה האסטרטגיים. הנשיא ויליאם מקינלי, שגם הוא לא ביקש מלחמה מלכתחילה, מצא עצמו מוביל את מלחמת ארצות־הברית–ספרד (1898) — עימות קצר שהשלכותיו היו מרחיקות לכת הרבה מעבר לקובה.

בתוך חודשים ספורים הובסה ספרד — מעצמה קולוניאלית שהייתה במשך מאות שנים גורם מרכזי במערכת הבינלאומית. ארצות־הברית לא הסתפקה בהסרת איום נקודתי; היא פירקה למעשה את שרידי האימפריה הספרדית והחלה לבסס נוכחות אסטרטגית החוצה אוקיינוסים. זה היה רגע מעבר: מאומה הדורשת שיכירו בזכויותיה, למעצמה הקובעת את כללי המשחק.

ההבחנה בין שתי המלחמות הללו איננה רק היסטורית אלא מצביאותית. מלחמתו של ג׳פרסון הייתה מלחמה של אכיפה — תגובה לאיום שנועדה להבהיר מה לא יתקבל. מלחמתו של מקינלי כבר הייתה מלחמה מעצבת — מהלך ששינה היררכיה בינלאומית והגדיר מחדש את גבולות הכוח. הראשונה ביקשה להגן על חופש פעולה; השנייה יצרה מרחב פעולה חדש.

המכנה המשותף לשני הנשיאים — ולנשיא טראמפ בזמננו — איננו נטייה למלחמה אלא דווקא רתיעה ממנה. ההיסטוריה מלמדת כי לעיתים דווקא מנהיגים אנטי־מלחמתיים נקלעים לרגע שבו הימנעות חדלה להיות אפשרות. ברגעים כאלה השאלה איננה עוד אם להפעיל כוח, אלא איך להפעילו ואיזה סדר יבוא בעקבות הפעלתו.

כאן מתחדדת הדילמה הניצבת כיום בפני דונלד טראמפ. אם תבחר ארצות־הברית במהלך שמטרתו מוגבלת — פגיעה ביכולות, בלימת שאיפות אזוריות או כפיית כללי התנהגות — היא תפעל ברוחו של ג׳פרסון: הפגנת נחישות שתכליתה אכיפה. אך אם תגיע למסקנה כי מקור האיום טמון במבנה הפוליטי עצמו, וכי שינויו עשוי לפתוח פתח למציאות אזורית אחרת, הרי שתנוע לעבר הדגם המקינליאני — מהלך שאיננו מסתפק בניהול האיום אלא מבקש לשנות את המערכת שממנה הוא צומח.

ביטוי עכשווי לדילמה זו ניתן לראות בערוצים הדיפלומטיים שנפתחו לאחרונה בין וושינגטון לטהראן. השיחות העקיפות המתנהלות בעומאן מעידות כי שתי המדינות מבקשות, לפחות בשלב זה, למנוע הידרדרות לעימות רחב. אולם עצם מסגרת הדיון מלמדת על עומק המחלוקת: איראן שואפת לצמצם את השיח לסוגיית הגרעין בלבד, בעוד ארצות־הברית מבינה כי האיום איננו גרעיני בלבד אלא מערכתי — שילוב של טילים, שלוחים אזוריים ויכולת הקרנת כוח מתמשכת. משום כך גם הסכם שיוצג כהישג מדיני עלול להתברר כהסדר של אכיפה יותר מאשר של שינוי. ניסיון העבר מלמד כי הסכמים שאינם נוגעים במנגנון המערכתי המייצר את האיום עשויים לכל היותר לעכב את התפרצותו — לא למנוע אותה.

השאלה איננה רק כיצד תיראה המלחמה — אלא האם תייתר את הבאה אחריה.

ההשוואה איננה מושלמת, כמובן. הישויות הבַּרְבָּרִיות היו שחקנים מוגבלים יחסית, ואילו איראן היא מדינה בעלת עומק אסטרטגי, השפעה אזורית ויכולת להגיב בעקיפין ובמישרין. דווקא משום כך, אכיפה בלבד עשויה להתברר כהישג זמני, בעוד שמאמץ לעיצוב סדר כרוך בסיכונים רחבים בהרבה. הדילמה, אם כן, איננה בין פעולה לאי־פעולה, אלא בין ניהול מתמשך של איום לבין ניסיון לצמצם מראש את התנאים להופעתו.

מנהיגים נבחנים לא רק במלחמות שהם מנצחים, אלא ביכולתם לעצב מציאות המייתרת את הבאות אחריהן. זהו כלל יסוד בהיסטוריה האסטרטגית: ניצחון שאיננו משנה את התנאים שהולידו את העימות עלול להתברר כהפוגה בלבד בין סבבי לחימה.

בהתחשב במציאות שנוצרה מול איראן, קשה לטעון כי מבחן מניעת המלחמה כבר הוכתר בהצלחה. עצם ההידרדרות לעימות נוסף אחרי "מלחמת שנים עשר הימים" מלמדת כי מנגנוני המערכת המייצרים את האיום לא נוטרלו. במובן זה ניתן לטעון כי המבחן הראשון — מניעת המלחמה — טרם הוכתר בהצלחה.

דווקא משום כך מתחדד עתה המבחן המכריע: לא כיצד תסתיים המערכה הקרובה, אלא האם תעצב תנאים שיפחיתו את הסבירות למערכה נוספת. הכרעה טקטית או הפגנת עוצמה רגעית לא יספיקו; רק מהלך שישנה את המציאות האסטרטגית יוכל להפוך את העימות הקרוב לאחרון מסוגו בטווח הנראה לעין — ולא לפרולוג לסבב הבא.

ברור לחלוטין כי כל הסכם עתידי עם איראן להגבלת תוכנית הגרעין, מערכי הטילים הבליסטיים ורשת השלוחות האזוריות — גם אם יוצג כהישג מדיני — יהיה כתוב על קרח. הסכמים מסוג זה עשויים לעכב, לפקח או לדחות, אך קשה להניח כי בכוחם לשנות מן היסוד את ההיגיון האסטרטגי שממנו צומח האיום. לכל היותר הם קונים זמן.

מנקודת מבטו של נשיא מכהן, זמן הוא לעיתים הישג פוליטי; מנקודת מבטה של ההיסטוריה — אין הוא בהכרח הישג אסטרטגי. הסכם שאיננו משנה את התנאים המייצרים את העימות איננו מייתר מלחמה, אלא דוחה אותה — ולעיתים אף מעביר אותה לטיפולו של הנשיא הבא. משום כך, גם אם יושג הסדר שיצמצם זמנית את הסיכונים, ספק אם ניתן יהיה לראות בו הצלחה במבחן העליון של מנהיגות: יצירת מציאות שבה הסבב הבא נעשה בלתי־סביר.

ייתכן שיש כאן גם ממד אישי־פוליטי שאסטרטגים נוטים לעיתים להמעיט בערכו, אף שהוא איננו חסר משמעות. טראמפ הרבה לבקר את קודמיו על מה שתיאר כשגיאות אסטרטגיות — מהסכמים שלא האריכו ימים ועד מהלכים שלדבריו דחו עימותים במקום למנוע אותם. דווקא משום כך ניתן להניח כי יהיה מודע במיוחד לאופן שבו יישפטו החלטותיו שלו.

מנהיגים יודעים כי ההיסטוריה איננה נכתבת רק בידי תומכיהם, אלא גם — ולעיתים בעיקר — בידי מחליפיהם. הסכם שייתפס בעתיד כהפוגה בלבד עלול להפוך בקלות לראיה נגדית בידי הנשיא הבא, שיטען כי קיבל לידיו איום שלא נפתר אלא נדחה. קשה להניח שטראמפ ירצה לספק תחמושת ביקורתית מסוג זה.

אם כך, גם מנקודת מבט של מורשת אישית, האתגר הניצב בפניו איננו רק להשיג הישג מדיני מיידי, אלא להבטיח שהישג זה יעמוד במבחן הזמן — ולא יוצג בדיעבד כהחלטה שהעבירה את הבעיה מדור מנהיגים אחד למשנהו.

מצופה, אם כן, כי במקום שבו נכשל המבחן הראשון, יצליח טראמפ בשני. ההיסטוריה מגלה לעיתים סלחנות כלפי טעויות טקטיות, אך מחמירה עם מנהיגים שאינם מותירים אחריהם מציאות יציבה יותר מזו שקיבלו. אם יבחר במהלך שיסיר לא רק את הסימפטומים אלא גם את התנאים המולידים את האיום, הוא עשוי להיזכר כמי שלא הסתפק בניהול משברים אלא תרם לעיצובו של סדר מכריע ובר־קיימא יותר. אם לא — עלול העימות הבא להיתפס בדיעבד ככישלון, או למצער כהזדמנות שהוחמצה.

טראמפ מצוי במלכוד אסטרטגי: ליבו ג׳פרסוני — מבקש לצמצם מעורבות, לשוב הביתה ולהתמקד בהסכמי סחר ושלום — אך המציאות דוחקת בו להיות מקינלי, נשיא של עיצוב סדר.

אם יבחר באכיפה בלבד, ההיסטוריה עלולה לראות בו מנהיג שהשיג רגיעה אך הותיר את שורשי האיום — ואף העביר את המערכה הבאה ליורשיו, כפי שטען כלפי קודמיו, בוש, אובמה וביידן. אם יפעל לשינוי התנאים המולידים את העימות, ייתכן שייזכר לא רק כמי שהגיב למציאות, אלא כמי שעיצב אותה.

ההיסטוריה איננה מציעה פתרונות קונקרטיים, אלא מזהירה מפני טעויות חוזרות. אין היא מספקת מתכון למדיניות, אלא משמשת מראה המתריעה מפני דפוסים מוכרים של כישלון. הלקח המרכזי העולה מן המבט ההיסטורי איננו מה לעשות, אלא ממה להיזהר: מן האשליה שניצחון טקטי הוא בהכרח הישג אסטרטגי, ומן הנטייה להניח כי אכיפה מוצלחת, המותירה על כנו את המבנה המייצר את האיום, תבטיח יותר מרגיעה זמנית. ההחלטה היא של המנהיג; תפקידה של ההיסטוריה הוא להבהיר את מחירן של החלטות שכבר נוסו — ונכשלו.

להרחבה על אבני הבוחן ההיסטוריות:

מודל האכיפה (1801–1805): המלחמה הברברית הראשונה – ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%94_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94

 מודל העיצוב (1898): מלחמת ארצות הברית–ספרד – ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA%E2%80%93%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93