המהפכה במדיניות ההגנה הלאומית שמסכנת את קיום ישראל
מדיניות ההגנה הלאומית אחד מיסודותיה של מדיניות הביטחון הלאומי ( National security ) שעניינה הוא פיתוח כלל העוצמות הלאומיות הנחוצות לאבטחת קיומה של המדינה ושגשוגה, הוא מדיניות ההגנה הלאומית ( National defense ); עניינה הוא בניית העוצמה הצבאית לאבטחת קיומה של המדינה ואופן ניצולה. בישראל המדיניות הזו קבלה תוכן מוגדר בסיומה של מלחמת העצמאות, מתוך תפיסה שקביעת מדיניות נכונה תימנע מלחמה ארוכה נוספת ואבדות כבדות בנפש וברכוש כמו ב-1948-9. ב־20 ביוני 1950 דוד בן גוריון הכריז על מדיניות ההגנה הלאומית מעל בימת הכנסת (הישיבה ה־145 של הכנסת הראשונה); כנגזר מהלקח החשוב ביותר ממלחמת העצמאות הוא הודיע, ישראל לא תנהל יותר מלחמות להגנת קיומה בשטחה, אלא מעבר לגבול ( 'מחוץ לגדר' ): "ועוד הערה אחת על דרכי התגוננותנו. אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם ניתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית, בימי ההגנה – מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום היתקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף, מלחמה זו לא עושים על־ידי ישובי ספר, אלא על