שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

כליאתם של מאתיים מחבלי חמאס במתחם תת־קרקעי ברפיח – כשהם מנותקים ממפקדיהם וממקורות אספקה, ולוחצים נואשות על המדינות המתווכות לחלצם – היא דרמה המשמשת הצצה לתוצאה האפשרית של "מרכבות גדעון" . מהלך תחבולני שנועד להכריע ולהכניע את חמאס, לו הושלם. מדוקטרינת ההרתעה להכרעה צבאית עד ל"מרכבות גדעון", הלחימה נגד חמאס שהתבססה על פשיטות למרחבים שבשליטתו, נועדה, על פי דוקטרינת ההרתעה שצה"ל אימץ ב־2006, לשנות את רצונו של חמאס להילחם. זאת, בניגוד לייעודה של דוקטרינת ההכרעה המקורית של צה"ל, שנועדה לשלול ממנו את יכולת הלחימה כתוצאה מהכרעתו על ידי כיבוש שטחיו, כפי שהיה נהוג במלחמות ישראל במאה הקודמת. המפנה במערכה ברצועה התרחש כאשר הוגדר יעדה עם החלפת הרמטכ"ל, כ"הכרעת חמאס" : בדומה למלחמות עבר – שלילת יכולת הלחימה שלו על ידי כיבוש שטחיו, כדי שייאלץ להיכנע בתנאיה של ישראל או יושמד. תחבולת חמאס ברצועה הימנעותה ארוכת השנים של ישראל מכיבוש הרצועה, וכך גם דרום לבנון, על מנת להסיר את האיומים שהתפתחו בגזרות אלה בעודם באיבם במלחמת מנע יזומה, אפשרה לחיזבאללה ולחמאס למ...

  פתיחה תפקידו של הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר) הוא מן הרגישים והמורכבים ביותר במטה הכללי של צה"ל. הפצ"ר משמש בעת ובעונה אחת שומר הסף המשפטי של הצבא, יועצו הבכיר של הרמטכ"ל בענייני חוק, מוסר ולחימה, ומי שנדרש לגבש עמדות משפטיות תחת אש – לעיתים בשדה קרב שבו הגבולות בין חוקי המלחמה, ערכי המדינה והמציאות המבצעית מיטשטשים עד לבלי הכר. בעקבות התפטרותה של הפצרית האחרונה מתחדדת השאלה: האם ההכשרה הנדרשת לתפקיד כה רגיש צריכה להיות משפטית בלבד, או שמא עליו להיות קצין מטה כללי לכל דבר – מפקד־משפטן שמבין לעומק את אמנות המלחמה, את תורת צה"ל ואת עקרונות ההכרעה והניצחון. סוגי הקצינים במטה כללי בצה"ל קיימת הבחנה ברורה בין שני סוגים של קציני מטה. הראשונים הם קצינים מתאמים – אלה העומדים בראש שלושת האגפים המרכזיים: אגף המטה הכללי (אג"ם) שהוסב למבצעים, אגף כוח אדם (אכ"א) ואגף הלוגיסטיקה (אט"ל). תפקידם לתאם, לאזן ולוודא שעבודת המטות המקצועיים השונים תיעשה בראיית מפקד המסגרת. בגלל זה תפקידים אלה מאויישים באלופים שהם  מפקדים-מצביאים . בגלל חשיבותם, ההדרכה...

הפולמוס סביב גלי צה"ל הגיע לשיאו סביב שתי הכרעות אפשריות: סגירה מלאה של התחנה, או ביטול תוכניות האקטואליה. אך קיימת דרך שלישית – דרך שמאפשרת למנוע את סגירת התחנה, להותיר את תוכניות האקטואליה במתכונת מתוקנת שאינה מתנגשת עם חוקי הצבא, ולהשאיר את צה"ל ואנשיו – חיילים ואזרחים כאחד – מחוץ לפוליטיקה. בדרך זו ניתן לשמר את התחנה כנכס ביטחוני ותרבותי בעל ערך לאומי ראשון במעלה. פקודת מטכ"ל האוסרת פעילות פוליטית בצה"ל מאז הקמת צה"ל נקבע עיקרון יסוד: הצבא חייב להישאר א-פוליטי כדי לשמור על אחדותו ולשרת את המדינה כולה. פקודת מטכ"ל 33.0116 – “פעילות ציבורית של אנשי צבא, התבטאויות פומביות וקשר עם עיתונאים” – מפרטת במפורש את האיסורים על פעילות פוליטית, מפלגתית או מדינית בתוך הצבא: איסור פעילות פוליטית : “במחנות הצבא ובמתקנים צבאיים אסורה כל פעילות הנושאת אופי מפלגתי או מדיני.” איסור התבטאויות : “חייל לא יתבטא בפומבי, בעל פה או בכתב, בכל שאלה מפלגתית.” איסור תעמולת בחירות : “אין לקיים תעמולת בחירות, בכתב או בעל פה, על כל צורותיה, ביחידות צה"ל ובמתקניו.” פ...

מהכרעת בן־גוריון במבצע חורב ועד הדילמות של ישראל 2025 – במבחן התכלית הלאומית מלחמה מתנהלת לאור משימה צבאית, שנגזרת ממטרה מדינית, וזו נועדה לשרת תכלית לאומית רחבה יותר. אבל בניגוד למשימה ולמטרה – שהתוויתן ברורה ומוגדרת – התכלית הלאומית כמעט לעולם אינה מנוסחת במדויק. היא אינה נוכחת בדיון הצבאי, המדיני והציבורי ולעיתים מתבררת רק שנים לאחר שהקרבות נגמרים, כשאפשר להביט לאחור ולשאול: למה בעצם נלחמנו ומדוע התקבלו ההחלטות שהתקבלו? חשיבות קיומה של תכלית לאומית מתגלה במציאות צבאית ומדינית מסובכת כמו זו שנוצרה במערכה מול חמאס, כשמסתבר, שיותר קשה להיחלץ ממלכודת דבש של ממשל אמריקני אוהד ותומך, מאשר מממשל לעומתני לישראל, כפי שהיה ממשלו של הנשיא טרומן ב-1948. 1948 – המלכודת הראשונה בסוף דצמבר 1948, בעיצומו של מבצע חורב, עמדו דוד בן־גוריון ומפקדי צה"ל בפני הכרעה היסטורית. הצבא, בפיקודו של יגאל אלון, חדר לעומק סיני והיה קרוב לניצחון אופרטיבי ואסטרטגי משמעותי מאד: הכנעה מוחלטת של הצבא המצרי ואילוצו להסתלק מעבר לגבולות ארץ ישראל המנדטורית – דרומה לרפיח. אלא שאז, בליל ה־31 בדצמבר, השגריר האמריקני ...

הטענה נגד מערכת הביטחון, כאילו היא "מפזרת פאניקה" וכאילו האמריקנים הם אלו שמפריעים לה לשמור על ביטחון ישראל (אריאל כהנא, "ישראל היום", 23 באוקטובר 2025), היא משוללת יסוד. גם אם זו נראית פאניקה – מדובר בדריכות גבוהה מחויבת המציאות ובדאגה מקצועית עמוקה ומוצדקת לחלוטין, הנובעת מחמש סיבות עיקריות. 1. דאגה קיומית הוא ייעודה של מערכת הביטחון . כפי שמלמד "השילוש הקלאוזביצי", המגדיר את תפקידי הדרג המדיני והצבאי ואת היחסים ביניהם, הדרג הצבאי־ביטחוני נועד להיות כ"אינסטינקט הקיומי" של המדינה. תפקידו לראות צל הרים כהרים, להיות ער לאיומים, ולחיות בתחושת כוננות תמידית. מן הדרג המדיני מצופה לעשות הכול כדי למנוע מלחמה ולהשיג שלום באמצעים מדיניים. הדרג הצבאי, לעומת זאת, חייב לשמור על מוכנות צבאית, כוננות ורמת דריכות גבוהים כדי לספק לדרג המדיני רשת הגנה שתמנע מסיכונים שהמדינאי לוקח בתוכניותיו לשלום, להפוך להימורים מסוכנים לביטחון ולקיום. לפיכך, מה שמוגדר בתקשורת  כפאניקה – זו נאמנות לתפקיד, לייעוד ולחובה כלפי ביטחון המדינה. 2. מי שנכווה ברותחין נושף בצוננים ...

  הקדמה לא היה צורך בביקוריהם הדחופים בישראל של וויטקופ וקושניר, ואף לא בביקור הבזק של סגנו של טראמפ, כדי להבין שישראל ניצבת בפני מציאות שבה על הנהגתה לקבל החלטה אסטרטגית מן המורכבות שבתולדותיה ובתולדות יחסיה עם ארצות־הברית. ניתן להשוותה להחלטות המכריעות שקיבל דוד בן־גוריון ב־1949, כאשר נאלץ — בלחץ אמריקני — להסיג את צה"ל מעומק סיני ולמנוע בכך את סיומם של מבצע חורב ומלחמת העצמאות בניצחון גדול, וכן להחלטת לוי אשכול ביוני 1967 למנוע מצה"ל לממש את מדיניות ההגנה הלאומית שאליה הוא התכונן — העברת המלחמה לשטח האויב — לפני קבלת לגיטימציה מארצות־הברית וממדינות מרכזיות אחרות. ישראל חייבת להישמר כעת מליפול למלכודת של דפוסי פעולה שגרתיים, ולגבש במחשבה צלולה אסטרטגיה חדשה שבנועזותה יוצרת סיכוי להישגים גדולים, לא מתעלמת מסיכונים מזוהים ונוספים אפשריים ונותנת את הדעת להתמודדות מחושבת עימם.  היחסים האישיים מול האינטרס האסטרטגי אין ספק בקשר הרגשי החם שמתקיים בין הנשיא טראמפ וצוות יועציו לבין ישראל ומנהיגיה. אולם בגישתו העסקית לניהול הסדר העולמי, חשיבותה של ישראל אינה נמדדת רק בעומק היחסי...

  הכאב של העם כולו לאחר אסון 7 באוקטובר הוא עמוק, צורב ומובן. רבים מבקשים דין וחשבון, ויש הרוצים גם נקמה. אך הכאב מחייב דין וחשבון – וצדק אמיתי מתחיל בהבנה, לא בנקמה. אם נרצה למנוע את האסון הבא, עלינו להבין קודם כל כיצד נולד הקודם. דרישתה של הסנגורית הצבאית הראשית להשהות את תחקירי המלחמה עד שיימנע החשש להפללת מוסרי העדויות מציבה, לכאורה, דילמה ערכית בין חובת המדינה להפקת לקחים מהירה ומדויקת לבין זכויות הפרט להימנע מחשיפה פלילית. אלא שבפועל — אין צורך להכריע בין השניים. ניתן ואף חובה לקיים את התחקירים באופן שיבטיח גם את ביטחון המדינה וגם את ההגנה על זכויותיהם של אנשי הצבא המעידים. בעת הזו, על מפקדי צה"ל למקד את כל מאמציהם בשיקום הצבא, בלמידה ובהטמעת הלקחים – ולא בהתייעצויות עם עורכי דין. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עיכוב נוסף. הבירור הנדרש איננו משפטי אלא מוסרי ולאומי. תפקידה של ועדת בדיקה איננו למצוא אשמים אלא להשיב למערכת את עמוד השדרה האינטלקטואלי שלה – את תורת המלחמה. האסון של 7 באוקטובר לא נבע ככלל משגיאות נקודתיות של יחידים, אלא מתהליך ארוך שנים של שינוי דוקטרינרי עמו...