ההיסטוריה תבחן את המלכוד שנוצר ברצועה לאור התכלית הלאומית

מהכרעת בן־גוריון במבצע חורב ועד הדילמות של ישראל 2025 – במבחן התכלית הלאומית

מלחמה מתנהלת לאור משימה צבאית, שנגזרת ממטרה מדינית, וזו נועדה לשרת תכלית לאומית רחבה יותר. אבל בניגוד למשימה ולמטרה – שהתוויתן ברורה ומוגדרת – התכלית הלאומית כמעט לעולם אינה מנוסחת במדויק. היא אינה נוכחת בדיון הצבאי, המדיני והציבורי ולעיתים מתבררת רק שנים לאחר שהקרבות נגמרים, כשאפשר להביט לאחור ולשאול: למה בעצם נלחמנו ומדוע התקבלו ההחלטות שהתקבלו?

חשיבות קיומה של תכלית לאומית מתגלה במציאות צבאית ומדינית מסובכת כמו זו שנוצרה במערכה מול חמאס, כשמסתבר, שיותר קשה להיחלץ ממלכודת דבש של ממשל אמריקני אוהד ותומך, מאשר מממשל לעומתני לישראל, כפי שהיה ממשלו של הנשיא טרומן ב-1948.

1948 – המלכודת הראשונה בסוף דצמבר 1948, בעיצומו של מבצע חורב, עמדו דוד בן־גוריון ומפקדי צה"ל בפני הכרעה היסטורית. הצבא, בפיקודו של יגאל אלון, חדר לעומק סיני והיה קרוב לניצחון אופרטיבי ואסטרטגי משמעותי מאד: הכנעה מוחלטת של הצבא המצרי ואילוצו להסתלק מעבר לגבולות ארץ ישראל המנדטורית – דרומה לרפיח.

אלא שאז, בליל ה־31 בדצמבר, השגריר האמריקני ג'יימס מקדונלד נדרש לעזוב את מסיבת הסילבסטר בירושלים ולנסוע בדחיפות לטבריה, אל מלון “גלי כנרת”, שם שהה בן־גוריון. שם הוא העביר לו מסר חד־משמעי מוושינגטון: אם ישראל לא תיסוג מיד מסיני – היא תתעמת מדינית עם ארצות־הברית ועם בריטניה.

בן־גוריון הבין מיד את המשמעות – ועצר את המבצע. באותו לילה הורה ליגאל ידין, ממלא מקום הרמטכ"ל, לעצור את הכוחות. יגאל אלון, שלא השלים עם ההחלטה, המריא מחזית הדרום לתל־אביב כדי לערער עליה. הוא וידין ניסו לשכנע את בן־גוריון שלא לוותר על הניצחון הוודאי המובטח, והזהירו שרצועת עזה שהוחזקה בידי הצבא המצרי תהפוך ל"חרב בצלעות המדינה". אבל בן־גוריון היה נחוש בהחלטתו: על צה"ל לצאת מסיני. אלון וידין קיבלו את ההוראה – ביצעו אותה במלואה וכך נוצרה למעשה רצועת עזה.

בין מוסקבה לוושינגטון באותה תקופה היו היחסים עם ארצות־הברית מתוחים. וושינגטון הטילה אמברגו נשק על ישראל, בעוד שברית־המועצות – באמצעות צ'כוסלובקיה – סיפקה לה נשק ומטוסים שהכריעו את המלחמה. הציבור הישראלי הסוציאליסטי ברובו הגדול, שנשען על זיכרון הצבא האדום ששחרר את מחנות ההשמדה, רחש לברית־המועצות הערכה רבה. ובכל זאת, בן־גוריון בחר להישמע לארה"ב.

הבחירה לא נבעה רק משיקול תועלתני, אלא מהבנה עמוקה של זהותה העתידית של ישראל. הוא ראה בה מדינה דמוקרטית עם שורשים נבואיים וייעוד מוסרי – "אור לגויים". בעיניו, הקומוניזם שחטא לחירות האדם, נוגד לטבע האדם ולכן עתיד המהפכה הסובייטית היה קצוב לדעתו לשבעים שנה – הערכה שלעתיד, הסתברה כמדויקת מאד (1917-1987/91); הוא האמין שהעולם יתייצב בסופו של דבר סביב דמוקרטיה, שוק חופשי וערכים אוניברסליים. ולכן, אף שיכל להישען על מוסקבה, הוא בחר בוושינגטון – לא מטעמי נוחות, אלא כדי לממש את התכלית הלאומית של ישראל: להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, חלק ממשפחת העמים הדמוקרטית, ואור לגויים בערכי מוסר הנביאים – ערכיה, עליהם הוא הכריז בטכס העצמאות.

2025 – המלכודת השנייה, היפוך של הראשונה שבעים ושבע שנים אחר כך, ישראל עומדת בפני דילמה: להמשיך במאבק להכרעה מלאה מול חמאס, כפי שדורש הציבור הישראלי בצדק, או לשקול ויתור מדיני מבוקר, שישרת תכלית לאומית רחבה יותר – חיזוק מעמדה האזורי של ישראל והרחבת הסכמי אברהם – תוך שמירה על רשת ביטחון צבאית איתנה שתמנע סיכונים בלתי נסבלים. החלטה כזו דורשת איזון בין הצורך בהכרעה ביטחונית לבין שמירה על הברית האסטרטגית עם ארה"ב, תוך הקפדה על ערכים משותפים של דמוקרטיה ומוסר.

אז היחסים עם וושינגטון היו קרים אך הערכים משותפים; היום היחסים חמים, אך הערכים עצמם לוטים בערפל. ישראל עלולה להידרש להיכנס לשלב השני של תכנית טראמפ מבלי שהושגה הכרעה ברורה מול חמאס – חיסול שליטתו הצבאית והפוליטית ברצועה. היא עשויה להידרש אולי לוותר זמנית על מימושה של מטרת המלחמה המדינית הזו ואולי גם על חלק מההישגים הצבאיים, כדי לשרת תכלית מדינית רחבה יותר: הרחבת הנורמליזציה הכלכלית, והבטחת מעמדה של ישראל ככוח מייצב ולא כגורם מפרק באזור.

מדובר בהחלטות קשות, שבהן יש לשקול אם לוותר על הישגים צבאיים מיידיים ועל מימוש מהיר של מטרת המלחמה המדינית בזירת הרצועה – למען מימוש אינטרס לאומי מרחיק לכת. כמו אצל בן־גוריון, גם הפעם צדקת ההחלטה תתברר רק בעתיד – רק שכיום, בהתנהלות מול ארגוני טרור ובמציאות התזזיתית הדיגיטלית, העתיד הזה יגיע הרבה יותר מהר.

ערכים מעורפלים בעידן של יחסים חמים דווקא כשהיחסים בין ישראל לארצות־הברית היו מעורערים – בשנותיה הראשונות של המדינה – הערכים המשותפים היו ברורים וחדים. שני העמים דיברו באותה שפה של דמוקרטיה מוסרית־מקראית אוניברסלית: אמת, חרות וצדק. זו הייתה ברית של רעיון – לא רק של אינטרס.

היום, כשהיחסים קרובים וחמים מתמיד, הערכים עצמם נעשו מעורפלים. בארצות־הברית, משני צדי המפה הפוליטית, עקרונות היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית נשחקים עד דק: אמת נהפכת לרלטיביזם, חרות לחופש אישי חסר גבול מוסרי סדור וצדק לשוויון; ובישראל עצמה, המשבר הערכי הפנימי שגם הוא נסוב על היפוך ערכים מערער את עמודי התווך שעליהם נבנתה זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

דווקא כאן טמון האיום העמוק ביותר על יתרונה של ישראל באזור: היתרון שלה על מדינות ערב מעולם לא היה באינטרסים, בגודל, במחצבים, בכלכלה, בכמות הנשק ובאצבעות באו"ם – אלא אך ורק בערכים. ישראל הייתה המדינה היחידה במזרח התיכון שנשענה על תפיסה מוסרית מובהקת, על רעיון אוניברסלי ועל שליחות ערכית. כאשר הערכים הללו נשחקים, נשחק גם היתרון האמיתי שלה.

לכן חיוני שישראל תיזום עם ממשל טראמפ ואנשיו – מהם כאלה שמודעים היטב לערכים המשותפים ומזדהים עימם - איפוס ערכי משותף, שישיב את הברית למקומה המקורי – כברית של ערכים מוסריים מקראיים, לא רק של אינטרסים. האיפוס יבטיח שהערכים הללו, ולא רק אינטרסים ושיקולי כוח, הם שינחו את הסדר העולמי החדש בכלל, ואת זה שייבנה במסגרת הסכמי אברהם בפרט.

רשת ביטחון צבאית – תנאי הכרחי לסיכון מדיני סיכון מדיני ניתן לקחת רק כשהוא מגובה ברשת צבאית אמינה שמונעת ממנו להפוך להימור בלתי נשלט. ללא רשת כזו, ויתור מדיני הוא חולשה; איתה – הוא יכול להפוך לתבונה אסטרטגית. הרשת הזו חייבת לכלול:

• יכולת תגובה מהירה – כוחות עתודה, מסלולי תגבור והובלה למקרה של התדרדרות.
• שמירה על נכסי מפתח – שליטה או גישה לאזורים אסטרטגיים, מעברים ונקודות תצפית.
• עליונות מודיעינית – יכולת גילוי מוקדם וזיהוי התארגנות עוינת.
• כוח צבאי מגוון – יכולת תקיפה מהירה ואפקטיבית, יבשתית ובירי־מנגד מדויק ורב־עוצמה, בכל זמן.
• מנגנוני תגובה אזוריים ובינלאומיים – שיתוף פעולה עם צבאות אחרים באזור.
• לוחות זמנים וטריגרים ברורים – כדי לדעת מתי וכיצד מופעלת תגובה צבאית. סיכון מדיני ללא בסיס כוח הוא אקט של תקווה לנס; סיכון מגובה כוח — הוא אקט של התבונה שמחוללת את הנס.

למתלהמים – על עצמאות מבצעית וקרע אפשרי עצמאות מבצעית מוחלטת אולי נשמעת מפתה, אבל היא עלולה להפוך למלכודת אש, אלא אם הנשיא טראמפ ישבור בעצמו את הכלים אם חמאס לא ימלא אחר האולטימטום האחרון שלו להשיב מקסימום גופות חטופים עד ערב ה-30 באוקטובר 2025.

צעד עצמאי מדי עלול להוביל לקרע חריף עם ארצות־הברית – קרע שישראל לא הייתה יכולה להרשות לעצמה ב-1948, ב-1956, ובוודאי לא ב-2025. לפיכך, הדיון הציבורי שצריך להתנהל כעת אינו על "הרחקת הגלולה", אלא – כפי שמוצע כאן – על אופן המתקתה: הגדרה משותפת עם האמריקנים של גבולות ועיתויים, והכנת גיבויים צבאיים שימנעו מהסכמה של ישראל בלית ברירה להשלים עם החלטות מדיניות שמסכנות אותה, מלהיהפך להימורים ביטחוניים בלתי נסבלים.

המבחן הגדול של המדינאות הוא כעת: איך מנהלים את ההכרעות האלה במשותף ובזהירות? איך מבטיחים שהוויתורים המבוקרים ישתלבו בהשגת התכלית הלאומית הכוללת? ושאלת השאלות – איך מבטיחים שהתכלית הלאומית עצמה, על כל יתרונותיה, תצדיק מוסרית את הוויתורים ואת נטילת הסיכונים?

למתנגדים לויתורים – הצורך בהכרעה מול חמאס הוא לגיטימי והכרחי, על החזרת גופות כל החטופים אסור להתפשר ואסור שרשת הביטחון הצבאית תיפגע. לחוששים מקרע עם ארה"ב – הברית הזו היא נכס אסטרטגי הכרחי, אך היא חייבת להתבסס על ערכים משותפים, לא על ויתור עיוור. התכלית הלאומית של ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית וחזקה – מחייבת אותנו לשלב בין נחישות צבאית לתבונה מדינית, כך שכל החלטה תשרת את עתידנו כעם ייחודי.

סיכום – מה תבחן ההיסטוריה בן־גוריון קיבל ב-1948 הכרעה קשה לאור התכלית הלאומית של הפיכת ישראל למדינה יהודית ודמוקרטית, אור לגויים בהתנהלותה המוסרית, וההיסטוריה קובעת חד משמעית שהוא צדק. אז היינו מדינה צעירה המחפשת לגיטימציה; היום ב-2025 ישראל היא מעצמה אזורית שתכליתה העדכנית - השתלבות אזורית, שותפויות אסטרטגיות, והובלה בתחומי טכנולוגיה, בהתבסס על ערכים משותפים לצאצאי אברהם, היא תכלית לאומית ראויה בהחלט, הגם שהיא נגזרת מהתכלית הלאומית הבראשיתית של אבות הציונות והמדינה ומקדמת מאד את מימושה.

ישראל של היום ניצבת שוב בצומת דומה לזו של בן גוריון ב-1948. אך בניגוד לעבר, הנהגתה פועלת תחת עין ציבורית דרוכה, רשת חברתית רועשת ולחץ פנימי גובר מוצדק בהחלט לממש את מטרת המלחמה - הסרה מוחלטת של האיום החמאסי מגבול הרצועה ולמנוע את חידוש כוחו.

המנהיגות נדרשת לאזן בין הצורך הביטחוני הזה והרצון המוצדק לתגמול / לממש את תחושת הצדק, לבין לחץ אמריקני ובינלאומי לשיקום הרצועה כדי להמשיך בהרחבת הסכמי אברהם ומימושם. היא נדרשת לשלב בין איפוס ערכי מול ארצות־הברית לבין הקמת רשת ביטחון צבאית אמינה, לאור התכלית הלאומית החדשה-ישנה.

ויתור שקול ובוקר (אם יידרש בלית ברירה) על מימוש משימות צבאיות ומטרות מדיניות שנקבעו בתחילת המלחמה, לשם קידום מימוש התכלית הלאומית בדרך אמינה אחרת, איננו חולשה. נהפוך הוא: בהסתמך על ניסיון מדיני מהעבר של גדול מדינאי ישראל, זוהי תבונה מדינית הכרחית. ההיסטוריה אינה שופטת את מי שנזהר, אלא את מי שפעל מתוך תכלית מוסרית. זה יהיה מבחנה של המנהיגות בעומדה מול משפט ההיסטוריה גם הפעם.