שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

זעקת תושבי הצפון להסרת סיוט חיזבאללה מחייהם איננה חדשה בהיסטוריה הישראלית. היא מהדהדת את זעקת תושבי מערב הנגב וזעקה קודמת לה — זו של אזרחי ישראל בשנים שקדמו למבצע קדש. גם אז, כמו היום, עמדו אזרחים מול מציאות ביטחונית בלתי נסבלת, והמדינה נדרשה להכריע: האם לנהל את האיום — או להסירו. בשנות ה־50 סבלו יישובי הגבול הדרומי — ואף לב המדינה, מיהוד דרך אבן יהודה, נס ציונה ועד רחובות וצומת בילו — מפיגועי פדאיון שחדרו עמוק לפרדסים הצפופים. העולים החדשים, רבים מהם שורדי שואה, נאלצו לנוע לעיתים בשיירות קטנות, בין ראשון לציון לרחובות — מרחק של כ־8–10 ק״מ בלבד — מחשש למארבים, ירי ומיקושים. זה היה אז האיום המקביל לאיום הכטב״מים, הפצמ״רים והנ״ט של ימינו. זעקת האזרחים הייתה אז, כהיום: דם יהודי אינו הפקר. המדינה הצעירה, שרוב תקציבה הופנה לקליטת העלייה הגדולה — כ־740 אלף עולים בין 1948 ל־1956 ולהקמת תשתיות מדינתיות — לא יכלה להסיר את האיום במלחמת מנע. תחת זאת, יזמה פעולות תגמול — מהן נועזות ומבריקות בתחבולותיהן  — אך היה ברור כי חרף המכות הקשות והכואבות שהן הנחיתו - אין בהן כדי להרתיע את המשך הפעילות...