מערכת הביטחון בפאניקה? – זה תפקידה
הטענה נגד מערכת הביטחון, כאילו היא "מפזרת פאניקה" וכאילו האמריקנים הם אלו שמפריעים לה לשמור על ביטחון ישראל (אריאל כהנא, "ישראל היום", 23 באוקטובר 2025), היא משוללת יסוד. גם אם זו נראית פאניקה – מדובר בדריכות גבוהה מחויבת המציאות ובדאגה מקצועית עמוקה ומוצדקת לחלוטין, הנובעת מחמש סיבות עיקריות.
1. דאגה קיומית הוא ייעודה של מערכת הביטחון.
כפי שמלמד "השילוש הקלאוזביצי", המגדיר את תפקידי הדרג המדיני והצבאי ואת
היחסים ביניהם, הדרג הצבאי־ביטחוני נועד להיות כ"אינסטינקט הקיומי" של המדינה.
תפקידו לראות צל הרים כהרים, להיות ער לאיומים, ולחיות בתחושת כוננות תמידית.
מן הדרג המדיני מצופה לעשות הכול כדי למנוע מלחמה ולהשיג שלום באמצעים מדיניים. הדרג הצבאי, לעומת זאת, חייב לשמור על מוכנות צבאית, כוננות ורמת דריכות גבוהים כדי לספק
לדרג המדיני רשת הגנה שתמנע מסיכונים שהמדינאי לוקח בתוכניותיו לשלום, להפוך להימורים מסוכנים לביטחון ולקיום. לפיכך, מה שמוגדר בתקשורת כפאניקה – זו נאמנות לתפקיד, לייעוד ולחובה כלפי
ביטחון המדינה.
2. מי שנכווה ברותחין נושף בצוננים.
אילו מערכת הביטחון הייתה מנתחת את האסטרטגיה המדינית שלפיה כדי לקדם את הסכמי אברהם יש
להרגיע את חמאס באמצעות הזרמת כספים קטאריים שישפרו את כלכלת הרצועה, היא הייתה מזהה שמדובר בתזה מדינית נועזת, אך מלאת סיכונים משום שהיא מונעת את מימוש מדיניות ההגנה הלאומית שעיקרה הוא: ישראל חסרת עומק להגן בשטחיה ולכן איומים יוסרו "מעבר לגדר" במלחמת מנע יזומה ע"י ישראל. גם אם התזה המדינית הייתה ע"פ "השילוש הקלאוזביצי" לגיטימית, את מערכת הביטחון היא חייבה להכפיל ולשלש
את המוכנות והכוננות המבצעית. לא רק שהניתוח הזה כנראה לא בוצע, אלא שמערכת הביטחון
"הגדילה לעשות" בהסבתו של צה"ל בעיתוי הקריטי הזה מצבא הכרעה לצבא הרתעה,
ובאימוצן של הנחות היסוד האנטי־מקצועיות שלפיהן "צה"ל מרתיע והמודיעין יתריע
(מצבית)". אפשר לומר בוודאות גבוהה שאילו מערכת הביטחון הייתה ממלאת את חובתה
המקצועית להיות בדריכות גבוהה תמידית ולראות צל הרים כהרים, חרף מסוכנותה הגבוהה של האסטרטגיה המדינית, אסון 7 באוקטובר היה נמנע.
3. ההבנה שהסכם טראמפ אינו סוף הסכסוך. ניתן להניח שמערכת הביטחון מבינה כי הסכם השלום של הנשיא טראמפ אינו מסיים את הסכסוך ששורשיו הם
בהתנגשות חזיתית בין תרבויות, ולכן הוא בלתי פתיר, כדוגמת הסכסוך בין השיעה לסונה. מצד שני, היא גם מבינה שהשלום האמריקני
המרקנטיליסטי, על פי ניסיון העבר, אינו גורם מונע מלחמה, אם הסכסוך לא נפתר. מסיבות אלה, את ההסדר שהאמריקנים להוטים ונחושים לכפות על ישראל בלחץ חריג, יש לראות כהדוק בכוח של מכסה על סיר לחץ מלא באיבה רותחת; השאלה היא
לא אם המכסה יעוף או שהסיר יתפוצץ, אלא מתי זה יקרה.
לכן, צה"ל ומערכת הביטחון חייבים לוודא
שסיכויי ההסדרים המתגבשים ברצועה להתממש, הם גבוהים. והיה ויתממשו, שיחזיקו מעמד זמן
רב ככל האפשר ויבטיחו לישראל שכאשר הם יופרו או יקרסו, צה"ל ייהנה לא רק מלגיטימציה מדינית, אלא בראש ובראשונה ממוכנות צבאית מלאה ומעליונות מבצעית גבוהה שהיו חסרות לו בפתיחת "חרבות ברזל".
מצופה אפוא מהדרג הצבאי - ביטחוני שיציג את דרישותיו המקצועיות לדרג המדיני ויעמוד ככל האפשר על מימושן. מנגד, עליו גם לקחת בחשבון שעשויה להילקח הכרעה מדינית נועזת, כגון, דרישה מהאמריקנים, שבתמורה לסיכונים הגבוהים שישראל לוקחת ברצועה, תואץ החתימה על הסכמי אברהם המלאים - הישג אסטרטגי ענק לאמריקנים ולישראל שיצדיק את הצפרדע שישראל נאלצת לבלוע ברצועה.
4. גם בלי חמאס המנהור הוא נשק בלתי קוונונציונאלי ואיום אסטרטגי. מלבד צה"ל שום גורם לא יהרוס אותו עד היסוד.
5. המדינות שאמורות לספק לישראל ביטחון משחקות משחק כפול. מגדילה לעשות מצרים - הדומיננטית בין המדינות, ששנים דורסת ברגל גסה את הסכם השלום שלישראל יש עימה.
אם הרמטכ"ל (וגורמי ביטחון אחרים) מואשם
בפאניקה, הוא בחברה טובה של רמטכ"לים "פאניקנים": יֶדין, שהתפטר במחאה לצמצום החד שבן גוריון חייב לבצע בסדר הכוחות של צה"ל בסיומה של מלחמת העצמאות;
דיין, שלא הניח לבן גוריון עד להגעת ההזדמנות להסרת טרור הפדאיון ברצועה במסגרת מבצע קדש; אלופי המטכ"ל
ביוני 67, שב"מרד הגנרלים" שלהם נגד אשכול, רק המריצו אותו באמונתם ביכולת
לנצח במלחמה, להמשיך במאמציו למנוע אותה באמצעים מדיניים; דדו, שבניגוד לעמדת דיין, תבע מגולדה ב-73 לגייס את כל כוחות המילואים; רפול, שהאיץ בדרג המדיני להסיר את
האיומים שצמחו לישראל בלבנון (מבצע של"ג) ובעיראק (מבצע "אופרה"), ואשכנזי,
שלחץ להסרת הכור הסורי.
סיכום
תפקידה של מערכת הביטחון הוא לראות את האיומים
מבעוד מועד, להתריע עליהם ולהיות במוכנות וכוננות גבוהים כדי להתמודד עימם בכפוף לאילוצים
המדיניים. ייעודה הוא גם, כאשר המלצותיה המיטביות נדחות על ידי הדרג המדיני מאילוציו, להבטיח שגם כשהדרג המדיני נוטל סיכונים מדיניים, ביטחונה וקיומה של המדינה
יישמרו.
לכן, החשש והדאגה שמביעה מערכת הביטחון נוכח
התוכניות האמריקניות ברצועה, מה שהתקשורת מפרשת כפאניקה, היא מימוש מדויק של ייעודה
כפי שנהגו ראשיה בעבר: לשמור על ביטחון ישראל וקיומה – גם כאשר הדרך לשם עוברת בשדה מדיני
סוער ומלא סיכונים ואי וודאות.
זוהי עדות מעודדת לכך שאף שטרם הוקמה ועדת
החקירה לאסון 7 באוקטובר, לקח המלחמה הראשון והראשי כבר הופק ומיושם. ההוכחה לכך מצויה
בשינוי הקיצוני בגישה: לפני "תקומה" צה"ל היה בתנומה, חוגג יחד עם הדרג המדיני והעם את השקט המדומה; היום
הוא "מרעיש עולמות" בדרישותיו הביטחוניות.
במדינה דמוקרטית, מתח בריא בין הדרג המדיני
והצבאי הוא סימן לתפקוד תקין: המדינאי חולם ומחפש הזדמנויות, הצבאי מזהיר ורואה סיכונים.
כאשר שני הדרגים מסכימים על הכול – משהו כנראה לא עובד. המתח הזה אינו באג, הוא פיצ'ר
חיוני שמוטמע ב"שילוש הקלאוזביצי". יתרה מכך, הציבור הישראלי לאחר 7 באוקטובר זקוק לראות מערכת ביטחון דורשנית
ומתריעה – לא רק מתוך צורך מבצעי, אלא גם כדי לשקם את האמון שנשחת.
המבחן האמיתי יהיה האם הלקח יחזיק לאורך זמן:
כעבור שנתיים-שלוש, כשהזיכרון יידעך והלחצים יגברו, האם מערכת הביטחון תמשיך
"להרעיש עולמות"? זה צריך להימסד מבנית – לא רק בתרבות הארגונית, אלא גם
בהכרה הציבורית והמדינית שמערכת ביטחון "מטרידה" היא מערכת ביטחון שעושה
את עבודתה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה