אסון 7 באוקטובר: אבות אכלו בוסר – אסור ששיני בנים תקהינה

 הכאב של העם כולו לאחר אסון 7 באוקטובר הוא עמוק, צורב ומובן. רבים מבקשים דין וחשבון, ויש הרוצים גם נקמה. אך הכאב מחייב דין וחשבון – וצדק אמיתי מתחיל בהבנה, לא בנקמה. אם נרצה למנוע את האסון הבא, עלינו להבין קודם כל כיצד נולד הקודם.

דרישתה של הסנגורית הצבאית הראשית להשהות את תחקירי המלחמה עד שיימנע החשש להפללת מוסרי העדויות מציבה, לכאורה, דילמה ערכית בין חובת המדינה להפקת לקחים מהירה ומדויקת לבין זכויות הפרט להימנע מחשיפה פלילית. אלא שבפועל — אין צורך להכריע בין השניים. ניתן ואף חובה לקיים את התחקירים באופן שיבטיח גם את ביטחון המדינה וגם את ההגנה על זכויותיהם של אנשי הצבא המעידים.

בעת הזו, על מפקדי צה"ל למקד את כל מאמציהם בשיקום הצבא, בלמידה ובהטמעת הלקחים – ולא בהתייעצויות עם עורכי דין. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עיכוב נוסף. הבירור הנדרש איננו משפטי אלא מוסרי ולאומי. תפקידה של ועדת בדיקה איננו למצוא אשמים אלא להשיב למערכת את עמוד השדרה האינטלקטואלי שלה – את תורת המלחמה.

האסון של 7 באוקטובר לא נבע ככלל משגיאות נקודתיות של יחידים, אלא מתהליך ארוך שנים של שינוי דוקטרינרי עמוק בצה"ל, שהחל בשנות התשעים של המאה הקודמת. כך נוצר צבא שהאמין כי צמצום נפגעים והרתעה טכנולוגית הם תחליף לניצחון בכיבוש שטח – עד שביום אחד נחשף המחיר.

התחקור הנדרש איננו פלילי אלא מערכתי ודוקטרינרי – כזה שמטרתו להבין כיצד צבא ההכרעה של ישראל הפך בהדרגה לצבא הרתעה, וכיצד איבד את יכולתו ליישם את מדיניות ההגנה הלאומית שעליה הושתתה המדינה מיום הקמתה.

הטענות הקשות שנשמעות, לדוגמה, כלפי תפקודו הכושל של רח"ט מבצעים, שבמהלך הלחימה אף מונה לראש אמ"ן, נראות על פניהן מוצדקות – אך הן רק קצה הקרחון. מעבר להסבה הדוקטרינרית של צה"ל ולביסוס כוננותו על ההנחות הפסולות ש“צה"ל מרתיע” ו“המודיעין יתריע”, יש לזכור את השינוי המבני העמוק שבוצע במטה הכללי:

החלפתה של פונקציית ראש אג"ם, ששימשה במשך עשורים כ"ציר המרכזי" וכ“מוח הצבא”, בפונקציית ראש אגף מבצעים – מודל שיובא מהצבא האמריקני ואיננו תואם את מבנהו הייחודי של צה"ל. צה"ל, שתורתו, מבנהו ההיררכי ומבנה המטכ"ל הועתקו מהמטות הגרמני והבריטי, נשען על עקרונות פיקוד אחרים לחלוטין. העתקת המבנה האמריקני יצרה ניתוק בין החשיבה המבצעית הכוללת לבין השליטה והתכנון בזמן אמת, ופגעה ביכולתו של המטכ"ל לתפקד ככוונת מקימיו כמוח מתכלל של הצבא בעת משבר.

ועל רקע השינוי המהפכני הזה, יש לבחון באופן ענייני את תפקודו של רח"ט מבצעים ואת יחסי הגומלין שלו עם אגף המודיעין מצד אחד ועם מפקדות הפיקודים המרחביים מצד שני – מערכת יחסים קריטית, שבאופן מבני ומעשי לא תפקדה ביום פקודה.

כיצד הומר צבא ההכרעה בצבא הרתעה

בראשית דרכו היה צה"ל צבא הכרעה – צבא שתכליתו לסכל איומים בשטח האויב עוד בטרם יבשילו למתקפה. זו הייתה מדיניות הביטחון של בן־גוריון, והיא קיבלה ביטוי בתורות הלחימה ובחוק יסודות הביטחון. מאמצע שנות התשעים חל שינוי יסודי: צה"ל הוסב בהדרגה ל“צבא מרתיע באש ובמודיעין מדויקים ורבי עוצמה” – צבא הנשען על אש מנגד, על מידע טכנולוגי ועל ההנחה שהאויב יירתע מלתקוף. שינוי זה לא נדון בממשלה ולפי הידוע מתחקירי מלחמת לבנון השנייה לא אושר בדרגים מדיניים.

המעבר מצבא תמרון והכרעה לצבא הרתעה פגע אנושות בדרג המתמרן – לב-ליבה של יכולת ההכרעה. הוא החליש את ההכשרה המבצעית של הקצונה, נטרל את גמישות המחשבה האופרטיבית, ושלל מצה"ל את יכולתו להפעיל עומק טקטי ואופרטיבי בעת פלישה או מתקפת פתע.

כתוצאה מכך, צה"ל נכשל בארבעה ממדים מרכזיים:

מניעת המתקפה – כישלון בהסרה מוקדמת של האיומים: צה"ל פעל מתוך ההנחה שהאויב מורתע והעדיף להסתמך על התרעה מודיעינית במקום לפעול יזום להסרת האיום מחוץ לגדר.

בלימת המתקפה: היעדר עומק אופרטיבי מנע באורח בלתי נמנע בניית מערך הגנה ראוי להכלת האויב בשטחינו.

ביצוע התקפות נגד טקטיות: לא הוכנו תוכניות וכוחות לשחרור מהיר של הישובים בהתקפות נגד טקטיות מהירות והיה והם ייכבשו.

ביצוע מתקפת-נגד אוחרת להסרה מאוחרת של האיומים: לא הוכנו לשם כך תוכניות מגרה וכוחות.

כך נפרצו ב־7 באוקטובר יסודות מדיניות הביטחון של ישראל: צה"ל לא מנע את המתקפה מחוץ לגדר, לא בלם אותה כצפוי תורתית בתוכה, ולא יכול היה להגיב עליה במהירות, בעומק שטחי התוקף.

מחדל רב־דורי

שורשי הכשל אינם טכניים או נקודתיים – הם רב־דוריים. השלב הראשון (1995–2006) היה שלב עיצוב ויישום התורות השגויות: צה"ל עיצב את עצמו מחדש בהתאם לרעיון של “צבא מרתיע באש ובמודיעין מדויקים ורבי עוצמה” במקום “צבא מכריע בתמרון מהיר”.

השלב השני (2007–2023) היה שלב ההתעלמות מהאזהרות וההנחיות לתיקון. ועדות וינוגרד ודן שומרון התריעו כי ללא חזרה לצבא הכרעה – ישראל תעמוד חסרת אונים מול מתקפת פתע. אך הקריאה הזו לא נענתה, ודורות של מפקדים הוכשרו לפי תורה לקויה, מתוך אמונה שצה"ל מרתיע ושמערכת המודיעין תתריע מראש על כל סכנה.

כך קרה שב־2023 פעלו מפקדי צה"ל בדיוק לפי התו"ל שלמדו – תו"ל שהיה מנוגד לתורותיו המקוריות, לעקרונות צה"ל ולעקרונות המלחמה האוניברסליים. הדור שבמשמרתו התרחש האסון לא מרד, לא התרשל ולא חלילה בגד – הוא פעל ברוח התקופה וביצע במדויק את מה שהונחל בצה"ל שנים רבות. לכן, אם “האבות אכלו בוסר” – אין סיבה ש“שיני בנים תקהינה” – אלא אם כן יתגלו בתחקירים התרשלויות בלתי נסבלות, אפילו על פי התו"ל המעוות עצמו.

לא פלילים – תחקיר דוקטרינרי

הפקת הלקחים הנדרשת איננה משפטית אלא מקצועית ומערכתית. יש להקים ועדת חקירה מקצועית, בדגם של ועדת דן שומרון, שתתמקד בכשלי הדוקטרינה, המבנה וההכשרה – ולא בהטלת אחריות אישית. די בקביעה שמדובר בכשל ארגוני רב־דורי כדי לאפשר לצה"ל להמשיך בתהליך ההתאוששות והחידוש שהוא כבר החל בו.

עם זאת, הקמת ועדת החקירה הצבאית איננה פותרת את הצורך בבדיקה מקבילה של הדרג המדיני. האחריות הכוללת לאסון ולשינוי הדוקטרינרי מונחת גם בפתחם של מקבלי ההחלטות בדורות האחרונים. יש לבחון את המדיניות, את הפיקוח ואת ההנחיות שניתנו לאורך השנים ואפשרו את העיוות התפיסתי הזה. רק בדיקה מדינית וצבאית משולבת תוכל לשקם את היחסים הנכונים בין הדרגים ולהבטיח שמדיניות הביטחון של ישראל תשוב להיות מבוססת על הכרעת אמת – ולא על הרתעה רלטיביסטית.

דורות המפקדים שהסבו את צה"ל לצבא מרתיע, או אלה שלא השיבו אותו לצבא מכריע כפי שהנחו ועדות החקירה מ־2007 ואילך, חייבים לנהוג בענווה ולאפשר לדור הצעיר, שנבחן באש, לתקן את הקלקולים. הענווה הנדרשת מהדורות הקודמים ובכלל זה דורי שלי, איננה מבטאת חולשה אלא אצילות מנהיגותית כמו זו שעמדה אחרי אמירה מנהיגותית ידועה בתולדותינו "צדקה ממני".

התקווה והחידוש

על אף גודל האסון, צה"ל הוכיח בשנתיים האחרונות כושר התאוששות מרשים והוא הגיע להישגים מבצעיים חסרי תקדים. נכון לאפשר לו להמשיך בתהליך זה ולרכז את המאמץ בליטוש היהלום שבכתר – מצביאי צה"ל הצעירים, שהוכיחו במלחמה כי למרות שהוזנו שנים ארוכות בפירות בוסר, שיניהם לא קהו ואין אפוא סיבה שאם לא ביצעו עבירות בלתי מתקבלות על הדעת, הם יעונו בחקירות משפטיות ואף יענשו.