מהניצחון על איראן – לניצחון על התרבות שאִפשרה את עלייתה

בבוקר כניסתה לתוקף של הפסקת האש, לאחר המערכה ששברה את איראן צבאית, נדרש לעבור מיד לשלב הבא – התרבותי־ערכי – כדי להשלים את שבירת המעגל שאִפשר את עלייתה של איראן כמעצמת טרור אזורית ועולמית.

כפי שמתחייב מעקרון מלחמה מומנטום – רציפות והמשכיות – יש למנף את תנופת הניצחון ולהמשיך במהלך. אסור לאפשר לכוחות שהובסו בשדה הקרב לשוב ולשגשג בגלל תקלה חמורה בזירה הרעיונית.

איראן לא צמחה בחלל ריק. במשך שנים היא פעלה באין מפריע, תחת חיפוי של יציבות מדומה במזרח התיכון ובמערכת הבינלאומית. כך הצליחה להקים רשתות טרור חמושות, להשקיע בהתמדה בפיתוח יכולת גרעינית צבאית, ולהתכונן בגלוי להשמדת ישראל. הקרקע לכך לא הייתה רק גאו־פוליטית – אלא תרבותית: איראן שגשגה בתוך מעגל היסטורי עמוק, שמקורותיו נעוצים בהכרזת זכויות האדם מ־1948.

ההכרזה נולדה כלקח מוטעה ממלחמת העולם השנייה – שלפיו השואה התאפשרה משום שהנאצים לא כיבדו זכויות אדם. אך הלקח העמוק יותר היה צריך להיות הפוך: הכרזת "מות האלוהים" היא שאִפשרה לנאצים להתנער מחובות האדם ולפעול ללא מגבלות מוסר כדי למחוק את העם שהביא לעולם את אימת הבריונות - מוסר חובות לריסון האדם.

חירות ללא אחריות יצרה ואקום מוסרי – רִיק ערכי – שהחליש את הדמוקרטיות מבפנים, וערער את כשירותן לבלום בריונות, מבית ומחוץ. לתוך אותו רִיק חדרו כוחות רדיקליים – ואיראן, יותר מכל שחקן אחר, ניצלה זאת: בגיבוי ישיר או עקיף של כוחות רדיקליים מתוך הדמוקרטיות עצמן, צמחה למעצמת טרור עולמית.

המערב השתהה: במשך שנים רבות נמנע מלהפעיל עוצמה של ממש מול איום שהלך והתרחב, מתוך גישה מגננתית ומבליגה. איראן ניצלה את הרתיעה הזו כדי לפרוס זרועות טרור, לערער משטרים ולשבש בריתות.

המעגל נשבר רק כאשר ממשלת ישראל, לצד ממשל טראמפ, בחרו לנצל את אסון 7 באוקטובר כדי לשנות גישה: ניצחון צבאי ממוקד נגד איראן ושלוחותיה – שסימן סוף לתקופת הכלה ותחילתה של מדיניות יוזמת.

מהלך זה הציב גבול ברור: לא ניתן עוד להכיל בריונות באמצעות דיפלומטיה, כאשר הצד השני משתמש באש ובונה כוחות השמדה. אך גם ניצחון צבאי זה איננו תכלית – אלא אמצעי. כדי למנוע את חזרת מעגל האלימות – יש לתקן את יסודות התרבות שאִפשרו את צמיחתו.

הגיעה העת למערכה השנייה: תיקון ההכרזה על זכויות האדם מ־1948. לא על דרך הביטול, אלא על דרך ההשלמה – עיגון של חובות האדם לצד זכויותיו.

לא עוד חירות ליהנות מזכויות תוך ניתוק מאחריות, אלא חירות שלמה – הכרוכה בנשיאה באחריות ובאיזון פנימי של האדם בין חובותיו לזכויותיו.

האדם איננו יצור מאוזן מטבעו. הוא נולד ללא רסנים ביולוגיים מולדים, שלא כשאר הברואים, ולכן נדרש לריסון עצמי. לא מתוך ניסיון לדכאו או לנתקו מיצריו, אלא כדי לאזנם ולרתום אותם – וכך לממש את אנושיותו המלאה.

הדמוקרטיה, שתכליתה למנוע רודנות של אדם באדם, חסרה מוסר אינהרנטי, ועל כן נדרשת להשלמה. עליה להוסיף לעצמה יסוד מחייב: חובות מוסריות לצד זכויות חוקיות – בהשראת ערכי אמת, חירות, צדק ואחריות.

ערכים אלה אינם זרים לארה"ב ולא לישראל. להיפך – הם עיצבו את זהותן בראשיתן. אך מאז התמוטטות הקומוניזם, ובהשפעת אידיאולוגיה חד־צדדית של זכויות בלתי מוגבלות – נשחקו הערכים הללו, ושתי הדמוקרטיות נחלשו מבפנים, עד כדי ערעור יסודותיהן. במובנים רבים, חופש חסר גבולות הפך לאיום על הדמוקרטיה עצמה.

ולא מדובר ברעיון מופשט. מדובר בתקלה תרבותית של ממש – שעם ישראל שילם עליה מחיר כבד לפני שמונים שנה, ופעם נוספת כעת. לכן השעה מחייבת מהלך מעשי:

על מדינת ישראל ליזום השלמת המערכה הצבאית באמצעות פתיחה במערכה תרבותית־ערכית. יש לגייס את הנשיא טראמפ – שכוח ההכרעה שהפגין איפשר את שבירת המעגל – כדי להקים ועדה בינלאומית בראשות ארצות הברית, בדגם של ועדת 1947. משימתה: ניסוח הכרזת 2025 – על חובות האדם וזכויותיו הנובעות מהן.

כך יושלם הניצחון. לא רק ניצחון צבאי על שלוחת הטרור החיצונית – אלא ניצחון מוסרי על התשתית שאִפשרה את עלייתה.

From Victory Over Iran to Victory Over the Culture That Enabled Its Rise

On the morning the ceasefire takes effect—following the campaign that militarily broke Iran’s power—a new phase must begin immediately: the cultural-moral campaign necessary to complete the dismantling of the cycle that enabled Iran’s emergence as a regional and global terror power.

As mandated by the principle of momentum in warfare—continuity and follow-through—the momentum of victory must be leveraged to advance the next strategic move. Defeated forces must not be allowed to regenerate due to a critical failure in the intellectual arena.

Iran did not emerge in a vacuum. For years, it operated unimpeded, shielded by the illusion of stability in the Middle East and within the international system. It managed to establish armed terror networks, persistently invest in developing military nuclear capabilities, and openly prepare for the destruction of Israel. The enabling environment was not merely geopolitical—but cultural. Iran thrived within a deeper historical cycle rooted in the 1948 Universal Declaration of Human Rights.

That Declaration, however well-intentioned, was born of a flawed lesson drawn from the horrors of World War II—that the Holocaust happened because the Nazis failed to respect human rights. But the deeper lesson should have been the inverse: it was the “death of God” proclaimed in Western thought that enabled the Nazis to cast off human obligations and operate without moral restraint—erasing the very people who brought moral conscience into history.

Freedom without responsibility created a moral vacuum—an ethical void—that weakened democracies from within and eroded their capacity to resist tyranny, both internally and externally. Into this void, radical forces penetrated. And Iran—more than any other actor—exploited it, often with the tacit or ideological backing of radical voices within the democracies themselves, to rise as a global terror superpower.

The West hesitated. For decades, it refrained from projecting real strength against an escalating threat, relying instead on diplomatic containment. Iran exploited this hesitation to extend its terror reach, destabilize regimes, and fracture alliances.

This cycle was broken only when the Government of Israel, in coordination with the Trump Administration, chose to seize the tragedy of October 7th as a pivot point for a strategic shift: a targeted military victory over Iran and its proxies—marking the end of strategic passivity and the beginning of an initiative-driven policy.

This operation established a clear threshold: tyranny can no longer be managed by diplomacy when the adversary builds arsenals of destruction and operates through fire. But even this military victory is not an end in itself. It is a means. To prevent the recurrence of violence, we must address the cultural foundations that enabled its growth.

The time has come for the second campaign: amending the 1948 Declaration of Human Rights—not by abolishing it, but by completing it—with a foundational inclusion of human duties alongside human rights.

No longer can freedom be framed as enjoyment of rights divorced from responsibility. Instead, we must embrace a fuller liberty—one that includes the burden of responsibility and an internal balance between one’s duties and one’s rights.

The human being is not inherently balanced. Unlike other creatures, we are not born with biological restraints; thus, we require self-restraint—not to suppress or deny our instincts, but to channel and harmonize them in fulfillment of our full humanity.

Democracy, whose purpose is to prevent tyranny of man over man, lacks an inherent moral compass. It must therefore be completed. It must be fortified by binding ethical foundations: moral duties that accompany legal rights—rooted in the values of truth, liberty, justice, and responsibility.

These are not foreign values to the United States or to Israel. On the contrary—they formed the bedrock of both nations' founding identities. Yet since the fall of communism, under the sway of a one-sided ideology of unlimited rights, these values have eroded. Both democracies have weakened internally—to the point where their foundations now tremble. In many respects, unbounded freedom has become a threat to democracy itself.

This is not merely an abstract idea. It is a concrete cultural failure—one for which the Jewish people paid a terrible price eighty years ago, and once again now. That is why this moment demands a practical response.

The State of Israel should take the lead in complementing its military campaign with a cultural-moral initiative. It should enlist President Trump—whose resolve enabled the military breakthrough—to establish an international commission under U.S. leadership, modeled on the 1947 UN Special Committee. Its mission: to draft a Declaration of 2025—on Human Duties and the Rights that derive from them.

Thus, the victory will be made complete—not only a military triumph over the external agents of terror, but a moral triumph over the very cultural foundations that enabled their rise.