ניצחון מוחלט בשדה הקרב – אתגר פתוח בזירה המדינית

                                                       ישראל והאזור אחרי המערכה באיראן

פתיחה

על רקע ויכוח מתהווה בשאלה האם ישראל ניצחה במערכה נגד איראן – חיוני לבחון את המציאות לאור עקרונותיה וערכיה האוניברסליים של אמנות המלחמה.

במלחמה — כל מלחמה — ישנן שתי מטרות: מדיניות וצבאיות הנגזרות מהן. השגת המטרות הצבאיות נועדה לקדם את השגת המטרות המדיניות, אך השגת הצבאיות איננה ערובה לניצחון בשדה המערכה הדיפלומטי לשם המרת המטרות הצבאיות בהשגת המטרות המדיניות.

במערכה בין ישראל לאיראן, המטרה המדינית שישראל הציבה לעצמה הייתה ברורה: הסרת שני האיומים הקיומיים המידיים עליה — האיום הגרעיני, והאיום של ירי טילים בליסטיים מסיביים על העורף - איום אשר הלך והצטבר במהירות כדי להגיע לארסנל של כ־20,000 טילים.

מן המטרה המדינית נגזרו גם שני יעדים צבאיים ברורים לצה"ל: השמדת תשתית הגרעין האיראנית, והשמדת מערכי הירי הבליסטיים המאיימים. בעוד שבמבחן שדה הקרב הצליחה ישראל לממש את היעדים הללו באופן מלא או כזה שימנע את השמשתם המבצעית של האיומים בעתיד הקרוב, הרי שבזירה המדינית עדיין שוררת אי-ודאות — האם יושגו הסדרים שיבטיחו את יציבותו של ההישג למניעת שובם של האיומים לאורך זמן, כך שגם הניצחון המדיני יהיה שלם. בעניין זה חיוני להדגיש שגם השגת גיבוי מעצמתי - גלוי או בשתיקה - להסרתם במלחמת מנע מקדימה נוספת שישראל תיהיה חופשית להחליט על מועדה, ייחשב לניצחון מדיני מוחלט. 

הישגי הלחימה

מבחינה צבאית, צה"ל ביצע את משימותיו בעקביות, בעוצמה ובדיוק חסר תקדים.

היעד הראשון — ניטרול מוחלט של פרויקט הגרעין האיראני — הושג בעזרת האמריקנים באמצעות תקיפות ממוקדות, חיסול חוליות מפתח במדעני התוכנית, ופגיעה רחבה ביכולת השיקום העתידית וכנראה שגם באורניום המעושר.

היעד השני — השמדת מערך הטילים הבליסטיים ואמצעי פיתוחו — הושג במבצעי עומק אוויריים וקרקעיים חשאיים שגרמו לקריסת יכולות השיגור, השליטה, האחסון, השיקום וההתרחבות של המערך.

סוגיית נצחיות הניצחון

לטענה כי ניצחונה של ישראל איננו מוחלט כל עוד איראן לא נכנעה, או בשל אי־הוודאות באשר למשך השפעתו של ההישג — אין בסיס של ממש.

גם בלי כניעה פורמלית של איראן, המטרות הצבאיות הושגו באופן מובהק ובלתי ניתן לערעור, ולכן מדובר בניצחון צבאי מוחלט. משך הזמן שבו יישמר ההישג תלוי, בין גורמים נוספים בלתי נשלטים, בהצלחה המדינית כאמור של עיצוב היום שאחרי.

על פי הנחות היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, אין כל ודאות שהסכמים מדיניים מהווים ערובה למניעת חידושם של איומים שהוסרו, או להיווצרותם של איומים חדשים — גם מול מדינות עימן ישראל חתמה על הסכמי שלום, ובוודאי מול מדינות שבהן היחסים מבוססים רק על הפסקת אש.

לכן, ניצחון מדיני מוחלט, שינציח את ההישג הצבאי לדורות — כמו במלחמה בין חברות דמוקרטיות או שהיו כאלה כגרמניה ויפן וסטו מהדמוקרטיה — הוא יעד שצריך להניח שהוא איננו בר השגה במזרח התיכון הלא-דמוקרטי.

מחיר הניצחון והצדקתו

גם הטענה כי מדובר בניצחון פירוס, בשל האבידות הרבות בנפש וההרס הפיזי שנגרם לעורף הישראלי, נדחית אל מול האלטרנטיבה הקשה פי כמה:

לאחר ה־7 באוקטובר, זוהתה האצה חמורה בפרויקט הגרעין האיראני — כולל אפשרות מבצעית להשמשת כעשר פצצות גרעין בתוך שבועיים — ובמקביל, האצה בהיערכות לשיגור המוני של טילים בליסטיים.

אל מול תרחיש אימה כזה, ההחלטה לצאת למהלך התקפי בעיתוי שנבחר הייתה אקט מובהק של הגנה קיומית וביטוי של אומץ לב מנהיגותי - מדיני וצבאי - כאחד. המחיר ששולם היה קשה — אך חיוני, כדי למנוע קטסטרופה גרעינית וביטחונית רחבת היקף.

השפעה אזורית: עידן היסטורי חדש

בעקבות המלחמה באיראן, מיצבה עצמה ישראל כמעצמה מדינית, כלכלית ובעיקר צבאית, בעלת יכולת צבאית מבצעית מוכחת וחסרת תקדים, הן בזירה האזורית והן בעיני מדינות העולם.

עיני מנהיגי האזור נשואות כעת אל ישראל — כאל גורם מאיים, או כשותף פוטנציאלי ליציבות ואף להגנת שלטונם.

אם ישראל תנצל את ניצחונה כדי לבטא כוונה ברורה להגיע להסדרים עם שליטי האזור הקרוב ואף עם מדינות מוסלמיות מחוצה לו — גם בלי חישוב יתר של פצעי העבר — מדיניותה תעצב מציאות מזרח־תיכונית חדשה:

Pax Hebraeao-Arabica — שלום עברי־ערבי על בסיס שילוב של עוצמה צבאית עם תועלת כלכלית הדדית, בדומה לתקופת ה־Pax Romana — השלום הרומאי שיצר יציבות ושגשוג אזורי ואירופי בראשית האלף הראשון לספירה.

יש לקוות — ולפעול לשם כך באסרטיביות — שעידן "השלום העברי-ערבי" יאריך ימים מעבר ל־207 שנות השלום הרומאי. ובעיקר: חובה להבטיח שהוא לא יסתיים, כפי שקרה לרומא, בגלל התעלמותה מצו שהיא עצמה טבעה: "הרוצה בשלום — יתכונן למלחמה."