הלקח האוניברסלי מתבוסתה ומניצחונה חסרי התקדים של ישראל

כישלון ה־7 באוקטובר: פרי חשיבה סובייקטיבית והזנחת המציאות

אסון ה־7 באוקטובר לא היה אירוע חולף או כשל טקטי חד־פעמי; הוא נבע משורה ארוכה של החלטות בצה"ל, שהושתתו על חשיבה סובייקטיבית עמוקה שהתעלמה מעקרונות יסוד אובייקטיביים באמנות המלחמה. דוקטרינת ההכרעה הצבאית, השואפת לשלול מהאויב את יכולתו הפיזית ללחימה – עובדה אובייקטיבית ומוחשית – הוחלפה בדוקטרינת "הרתעה".

הרתעה זו התבססה על ההנחה המופרכת, כי ניתן לגרום לאויב לשנות את רצונו האינהרנטי להילחם רק באמצעות גרימת נזק כואב מרחוק ובאמצעות טכנולוגיה מתקדמת – מבלי להכריעו בשטח או לפרק את יכולותיו באופן ממשי. גישה זו, שנשענה על השערות סובייקטיביות באשר לרצונו של האויב, ולא על יכולותיו האובייקטיביות, טמנה בחובה את זרעי הכישלון.

יתרה מכך, צה"ל ביסס את הגנת גבולותיו על הערכת כוונות האויב – פרקטיקה סובייקטיבית מובהקת, הנשענת על סברות, פרשנויות ואף משאלות לב – במקום על עובדות מוצקות ויכולות מוכחות. הנחה נוספת, פטליסטית כמעט, הייתה ההנחה בדבר קבלת התרעה מודיעינית מספקת שתאפשר היערכות מבעוד מועד. זאת על אף שרצף בלתי נגמר של כישלונות היסטוריים – הן בישראל והן בעולם – מלמד באופן ברור על חוסר יכולת מתמשך ואף שיטתי לחזות הפתעות צבאיות אופרטיביות מראש, בוודאי לא ברמת דיוק שתאפשר תגובה מספקת.

הפתרון האובייקטיבי והבדוק לנטרול הפתעה – היערכות קבועה, מבוססת יכולות ולא כוונות, להגנת נכסים שהאויב עלול לנסות להכריעם – נזנח. חומות פיזיות, כוחות הגנה קבועים ופריסה רחבה שמטרתה בלימת כל ניסיון חדירה – הוחלפו במערך טכנולוגי־מודיעיני מנותק מחשיבה מבצעית מקצועית. כך הפכה החשיבה הסובייקטיבית, על כל נגזרותיה והטיותיה, למנגנון שבירה פנימי שאִפשר את מכת הפתיחה האכזרית של חמאס, וגבה מחיר נורא בחיי אדם ובביטחון המדינה.

הניצחון נגד איראן: פרי חשיבה אובייקטיבית ואסטרטגיה בהירה

בניגוד מוחלט לאופן שבו התנהלה ההיערכות ל־7 באוקטובר, המתקפה הישראלית באיראן התנהלה אחרת לחלוטין. היא התבססה על חשיבה תחבולנית צבאית אובייקטיבית, שהכירה במרכז הכובד האמיתי של האויב – מערך ההגנה האווירית שלו – ופעלה מיד לנטרלו בהכרעה מתפרצת באופן מוחלט וחסר פשרות.

לאחר שבאמצעות ההכרעה המתפרצת הושג חופש פעולה והוכח כי האיום האווירי נוטרל, הושלמה הכרעת האויב בהכרעה מצטברת: תקיפה שיטתית, מדויקת ומתוכננת של גורמי מפתח אנושיים ונכסים חיוניים: מתקני גרעין, משגרי טילים, ומערכי סיוע אסטרטגיים. מהלך זה נשען על ניתוח ביצועים מתמטי, תכנון מדעי קפדני, והסתמכות בלתי מתפשרת על עקרונות וכללי מלחמה אוניברסליים. עקרונות אלה – תרגום אנושי לחוקי טבע אובייקטיביים – הם שהכתיבו את הצלחתה של המערכה.

החשיבה האנליטית, הרציונלית והבלתי תלויה ברגש או בהטיות קוגניטיביות, שאפיינה את הדרג הפיקודי והביצועי – היא שהובילה להכרעה מלאה ומהירה. היא הוכיחה שכאשר פועלים על בסיס נתוני אמת וניתוח קר של המציאות, ניתן להשיג גם את היעדים הצבאיים המורכבים ביותר.

אובייקטיביות והטרונומיה בהומניזם כבמדע

שורש ההבדל בין שתי הגישות עמוק: המדע נשען על אמת אובייקטיבית, הניתנת לפיצוח, לבחינה ולכימות. כאשר האדם פועל לאורה – מבנים אינם קורסים, מטוסים ממריאים ונוחתים בבטחה, ומערכות טכנולוגיות מתפקדות.

ואילו במרחב החברתי וההומניסטי, ההתפתחות האנושית מזוגזגת: הישגים אדירים לצד כישלונות אסוניים. ההסבר פשוט: המדע המודרני – פרי מהפכת הנאורות – הכיר בכך שהאמת האובייקטיבית קיימת בטבע, ושעל האדם להשתמש בהגיונו כדי לחשוף אותה ולכוון את חייו על פיה. לעומת זאת, ההומניזם – לאחר שהתנתק מהסמכות הדתית הסובייקטיבית – לא הציב כוכב־צפון אובייקטיבי הטרונומי לבחינת החלטותיו האוטונומיות ולכן בהכרח הסובייקטיביות – סיבת כישלונותיו האסוניים.

דווקא בתחום הצבאי – שבו החשיבה נשענת על עקרונות וכללי מלחמה אוניברסליים, שהנם תרגום אנושי לחוקי טבע אובייקטיביים – נוצר חיבור ייחודי: מדע שמפתח אמצעי לחימה, ומפקדים שמתכננים את הפעלתם, פועלים שניהם לאור ערכים וחוקי אמת אובייקטיבית שבטבע – כלומר הטרונומיים.

חיוני רק לזכור שבניגוד למדע ולטכנולוגיה, החלטות צבאיות, כהחלטות בתחומים חברתיים נוספים, פועלות במערכות מורכבות של אינטראקציות אנושיות, שבהן הזולת, בעיקר אם הוא אויב, אינו חפץ פיזיקלי אלא גורם חושב, מסתגל ומסכל - מה שמחייב לדבוק ככל האפשר באמת הנוגעת ליכולותיו, גם אם היא חלקית ולעיתים אף סותרת ולא להתפתות וליפול בפח הערכת כוונותיו.

סיכום: לקח לדור ולאנושות כולה

ישראל היא מעצמה טכנולוגית – גם כשהובסה וגם כשניצחה.

ההסבר לפרדוקס טמון בפער: ב־7 באוקטובר החשיבה הייתה פוסט־מודרנית ומתעלמת מן האמת, ואילו הטכנולוגיה המשיכה להיבנות מתוך דבקות באמת שבחוקי המדע. לעומת זאת, במתקפה על איראן התמזגו השניים יחדיו: חשיבה תחבולנית מבוססת אמת ועקרונות וכללי מלחמה הטרונומיים מצד אחד וטכנולוגית קצה צבאית מחויבת לחלוטין לאמת ולמדע, מצד שני.

כך נוצר במערכה באיראן רגע סינגולרי תרבותית: דוגמה לתיקון נדרש ואפשרי של תורפתה המולדת של מהפכת הנאורות המודרנית – העמדת שני נדבכיה ולא רק אחד מהם, על אמת אובייקטיבית מוכחת ככל האפשר.

אם ישראל היא "אומת סטארט־אפ" בזכות יזמות טכנולוגית – בזכות ערכיה המדינתיים שהם אמת אובייקטיבית וכמו במדע הטרונומית, עליה להפוך גם לסמן עולמי להומניזם הליברלי ששב ואיבד את דרכו ושבהשפעתו העמוקה על הדמוקרטיות, גם היא איבדה את דרכה - ולא רק ב-7 באוקטובר.

ומכיוון שלקחי המלחמה בישראל, והטכנולוגיות שפותחו בה, צפויים להיות מאומצים על ידי מדינות רבות – חיוני שיעתיקו ממנה, קודם כול, את הלקח האוניברסלי הראשי מהמלחמה שהוא לא בתחום הטכנולוגי אלא כאמור האנושי: חובת הדבקות באמת אובייקטיבית - בפן הטכנולוגי של המלחמה ובפן האנושי המפעיל את הטכנולוגיה - כאחד. 

The Universal Lesson from Israel’s Unprecedented Defeat and Victory

June 27, 2025

The Failure of October 7: The Fruit of Subjective Thinking and Neglect of Reality

The disaster of October 7 was not a fleeting event or a one-time tactical failure; it resulted from a long series of decisions in the IDF, based on deeply subjective thinking that ignored fundamental objective principles of the art of war. The doctrine of military decisiveness—aimed at denying the enemy its physical ability to fight, an objective and tangible fact—was replaced by the doctrine of "deterrence."

This deterrence was based on the unfounded assumption that it is possible to make the enemy change its inherent will to fight merely by inflicting painful damage from afar and using advanced technology—without defeating it on the ground or dismantling its capabilities in a real way. This approach, which relied on subjective assumptions about the enemy’s will rather than its objective capabilities, contained the seeds of failure.

Moreover, the IDF based its border defense on assessing the enemy’s intentions—a distinctly subjective practice, relying on conjecture, interpretations, and even wishful thinking—instead of solid facts and proven capabilities. Another, almost fatalistic, assumption was the belief in receiving sufficient intelligence warning in time to prepare in advance. This, despite an endless sequence of historical failures—in Israel and worldwide—clearly demonstrating a persistent and even systematic inability to foresee operational military surprises in advance, certainly not with the accuracy needed for a sufficient response.

The objective, proven solution for neutralizing surprise—a constant state of readiness, based on capabilities rather than intentions, to protect assets the enemy might seek to strike—was abandoned. Physical barriers, permanent defense forces, and wide deployment aimed at stopping any infiltration attempt were replaced by a technological-intelligence array disconnected from professional operational thinking. Thus, subjective thinking, with all its derivatives and biases, became an internal mechanism of collapse that enabled Hamas’s brutal opening blow, exacting a terrible price in human lives and national security.

The Victory Against Iran: The Fruit of Objective Thinking and Clear Strategy

In stark contrast to the preparations for October 7, the Israeli offensive in Iran was conducted entirely differently. It was based on objective military-strategic thinking, which recognized the enemy’s true center of gravity—its air defense system—and acted immediately to neutralize it completely and uncompromisingly.

Once freedom of action was achieved and it was proven that the aerial threat was neutralized, a systematic, precise, and planned attack began on key human elements and critical assets: nuclear facilities, missile launchers, and strategic support arrays. This move relied on mathematical performance analysis, meticulous scientific planning, and uncompromising reliance on universal principles and rules of war. These principles—human translation of objective laws of nature—dictated the campaign’s success.

Analytical, rational thinking, independent of emotion or cognitive biases, characterized the command and execution levels—leading to a full and rapid decision. It proved that when acting based on factual data and a cold analysis of reality, even the most complex military objectives can be achieved.

Objectivity and Heteronomy in Humanism and Science

The root of the difference between the two approaches is deep: science relies on objective truth, which can be deciphered, examined, and measured. When people act accordingly—buildings do not collapse, planes take off and land safely, and technological systems function.

In contrast, in the social and humanistic sphere, human development zigzags: tremendous achievements alongside disastrous failures. The explanation is simple: modern science—the fruit of the Enlightenment—recognized that objective truth exists in nature, and that humans must use their reason to uncover it and guide their lives by it. Humanism, on the other hand—after disconnecting from subjective religious authority—did not set an objective, heteronomous "North Star" for evaluating its autonomous, and therefore necessarily subjective, decisions—hence the cause of its disastrous failures.

Precisely in the military field—where thinking is based on universal principles and rules of war, which are a human translation of objective laws of nature—a unique connection is created: science develops weapons, and commanders plan their use; both operate according to values and laws of objective truth found in nature—that is, heteronomous.

It is crucial to remember that, unlike science and technology, military decisions—like those in other social fields—operate in complex systems of human interactions, where the other, especially if he is an enemy, is not a physical object but a thinking, adaptive, and counteracting agent. This requires adhering as much as possible to the truth regarding his capabilities, even if it is partial and sometimes even contradictory, and not to fall into the trap of assessing his intentions.

Conclusion: A Lesson for a Generation and for All Humanity

Israel is a technological powerhouse—both when it was defeated and when it was victorious.

The explanation for this paradox lies in the gap: on October 7, the thinking was postmodern and ignored the truth, while technology continued to be built with adherence to the truth of scientific laws. In contrast, in the attack on Iran, the two merged: cunning thinking based on truth and universal, heteronomous principles and rules of war on one hand, and cutting-edge military technology wholly committed to truth and science on the other.

Thus, the campaign in Iran created a culturally singular moment: an example of a necessary and possible correction of the inherent flaw of the modern Enlightenment revolution—establishing both of its pillars, not just one, on objective truth as much as possible.

If Israel is a "start-up nation" thanks to technological entrepreneurship—thanks to its state values, which are objective truth and, as in science, heteronomous—then it must also become a global beacon for liberal humanism, which has lost its way, and whose deep influence on democracies has caused them, too, to lose their way—not just on October 7.

And since the lessons of the war in Israel, and the technologies developed there, are expected to be adopted by many countries—it is essential that they first and foremost adopt from Israel the main universal lesson of the war, which is not technological, but, as stated, human: the duty to adhere to objective truth—in both the technological aspect of war and the human aspect operating the technology—as one.