שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

                                    ומה על ישראל לעשות עכשיו במלחמה מול חמאס כאשר אלוף (מיל') יצחק בריק מכנה את הרמטכ"ל "גמד", הוא חוצה קו שאין להשלים איתו – במיוחד נוכח אחריותו הישירה לשנים שבהן נזרעו בצה"ל הזרעים שהניבו את מחדל 7 באוקטובר. בריק עמד בראש המכללות הצבאיות כאשר חוסלה "תוכנית ברק", ובמקומה התפתחה "תורת המערכה" – גישה פוסט־מודרנית שנטשה את תורת הלחימה הקלאסית ואת עקרון ההכרעה, לטובת שיח ריקני ועמום על תודעה, השפעה ודינמיקה . גם לאחר מכן, כנציב קבילות החיילים וכחבר בפורום מטכ"ל במשך עשור, לא זכור שבריק הפך עולמות כדי למנוע את הפיכתו של צה"ל לשפן ניסיונות לחשיבה ליברלית־פרוגרסיבית, פוסט־מודרנית ואנרכיסטית, ואף לא כדי לגרום להסבתו מחדש מצבא הרתעה לצבא הכרעה – בהתאם להנחותיהן של ועדות וינוגרד ושומרון. כעת, מוטב שיבחן את חלקו בתהליך הזה, במקום לעלוב ברמטכ"ל המתאמץ לתקן את נזקיו החמורים. עדיף שיניח להיסטוריה לקבוע מיהו כאן באמת הגמד. אך הוויכוח האמיתי איננו אישי – הוא אסטרטגי. במקום ...

בין זירות הלחימה בלבנון ובעזה קיים הבדל תהומי: בלבנון, לאוכלוסייה האזרחית יש אפשרות להימלט מן האזור כשמתלקחת בו מלחמה; ברצועת עזה – אין לה לאן. חמאס זיהה את הפער הזה והפך אותו למוקד עוצמתו: אזרחי הרצועה הפכו לנשק יום הדין שלו. בהמשך לכך, משזיהה את מקור עוצמתו של צה"ל – אש מנגד רבת־דיוק ועוצמה, שהפכה אותו מצבא מכריע יבשתית לצבא מרתיע תודעתית – ניטרל חמאס עוצמה זו באמצעות שלוש תחבולות: הפיכת המנהרות לזירת לחימה ותמרון שקשה לפגוע בה, הפיכת אזרחיו למגן אנושי שמגביל את אש צה"ל, והשתלטות על האספקה ההומניטרית שנכנסת לאוכלוסייה – לשם הזנת מערכיו הלוגיסטיים ויכולתו להכתיב את משך המלחמה. וכך, למרות המכות הקשות שספג, חמאס מנע את מימוש שתי מטרות המלחמה הראשיות: השבת החטופים ופירוקו ככוח שלטוני וצבאי. במקביל, באמצעות הפצת מידע כוזב על רעב והמוני הרוגים אזרחים, הצליח חמאס לגרום לקריסה כמעט מוחלטת של מעמדה המדיני של ישראל ולצונאמי אנטישמי בהיקף חסר תקדים. נראה שצה"ל לא זיהה מראש את הפיכת האזרחים לנשק יום הדין של חמאס – לא לפני המלחמה, בהיעדר כל תוכנית מגירה להסרת האיום המפלצתי שצ...

בספטמבר 2025 צפויה העצרת הכללית של האו״ם להצביע על מהלך לשדרוג מעמד האוטונומיה הפלסטינית – צעד הנראה דיפלומטי, אך למעשה הוא הכרעה מוסרית עמוקה: האם המערב מתגמל דפוס פעולה מזוויע שמקדש את המוות, או שבשם הדמוקרטיה הוא שב אל עמוד־השדרה המוסרי שממנו צמח? הניתוח שלהלן, מטבעו, עושה שימוש בהכללות רחבות – בתקווה שיעוררו את הדיון העמוק והכן שחסרונו במערב זועק לשמים, ושהוא דרוש כיום כחמצן לנשימה. לכאורה, מדובר בהצבעה שגרתית: החלטות העצרת הכללית אינן מקנות חברות מלאה באו״ם, הנדרשת למועצת הביטחון. אך מאז שהוענק לפלסטינים ב־2012 מעמד של "מדינה משקיפה", כל שדרוג במעמדם נושא משמעות סמלית אדירה. בפועל, זו תהיה הכרזה מוסרית של המערב – ובמובנים מסוימים, הצבעה על חיסולה העצמי של הציוויליזציה המערבית. תגמול הזוועה האכזריות מוכרת במלחמות המערב – אך מעולם, גם לא אצל הקימברים, המונגולים ואפילו הנאצים, לא נראתה אכזריות כשל הפלסטינים: שימוש באזרחיהם, כולל ילדיהם, כנשק נגד אויביהם. באינתיפאדה השנייה פצצות אדם, בהן ילדים, הופעלו במסעות התאבדות המוניים – ודווקא על כך תוגמלו הפלסטינים באוטונומי...

סטארמר ממשיך במסורת הלייבור לפגוע ביהודים בשעתם הקשה קיָיר סטארמר, ראש ממשלת בריטניה, מבקש להתייצב בראש קמפיין בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית בלב ישראל. אולם בכך הוא מתפרץ לדלת פתוחה: ישראל הכירה שוב ושוב בזכותם של ערביי ארץ ישראל למדינה עצמאית – בתוכניות החלוקה של 1922, 1937, 1947 ובהסכמי אוסלו. לא ישראל היא שמנעה את הקמתה של מדינה כזו; מי שסירבו לכך פעם אחר פעם הם הפלסטינים עצמם, משום שמטרתם לא הייתה לחיות לצד מדינה יהודית, אלא במקומה. אסטרטגיית "שימור הפליטים" משקפת היטב עמדה זו. מאות אלפי פליטי 1948, שנוצרו עקב החלטת מדינות ערב לתקוף את ישראל למחרת הקמתה, לא שוקמו עד היום. הליגה הערבית עיגנה את מעמדם כ"פליטים" לצמיתות עד ל"שובם" לבתיהם – כלומר, עד לחיסולה של המדינה היהודית. ישראל לא תוכל להסכים למדינה פלסטינית שתקום במקביל להמשך אסטרטגיה זו, משום שהיא נועדה מלכתחילה לערער את קיומה. רק לאחר ביטול אסטרטגיית הפליטים וקליטתם כאזרחים במדינות שבהן הם חיים כיום – סיום הסכסוך על בסיס הכרה והשלמה הדדית של כל צד עם קיומו של הצד האחר, כלומר סיום הסכסוך בשלום ...

תחומים הרי גורל כמשפט, רפואה או כלכלה מקובלים עלינו כברירת מחדל ככאלה המחייבים חוות דעת שנייה – ולעיתים שלישית ואף רביעית. זאת מתוך הכרה שפלורליזם מקצועי, דיון מורכב וריבוי זוויות הסתכלות הם תנאי למנהיגות אחראית ולקבלת החלטות מיטבית. דווקא בתחום הביטחוני – שבו ההכרעות נושאות תוצאה מיידית ובלתי הפיכה של חיים, מוות וגורל לאומי – ממשלת ישראל נותרת תלויה כמעט לחלוטין בהמלצות המטכ"ל, גוף צבאי היררכי שמעצם טבעו מתקשה לקיים דיון פלורליסטי ולהציג בפני הדרג המדיני חלופות אסטרטגיות של ממש. אין מדובר בכשל אישי של הרמטכ"ל או של חברי המטכ"ל הנוכחי, אלא במגבלה מוסדית טבועה: צה"ל הוא ארגון היררכי, המופקד על ביצוע, לא על פיתוח מתח של מחשבה ביקורתית, ספקות מתודיים או ריבוי אסכולות. הפער הזה נעשה קריטי במיוחד כאשר תפיסת העולם הדוקטרינרית של צה"ל – כפי שגובשה מאז 2006 – חדלה לשרת את צורכי הביטחון של ישראל. לעיתים נטען כי ריבוי הדעות בתוך הקבינט המדיני־ביטחוני ממלא את מקומה של חוות דעת שנייה – אך זוהי טעות נפוצה. ריבוי הקולות בקבינט נובע ממחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות, לא מ...

פרשת ההרעבה ברצועת עזה מצטיירת כעסק הביש השני בתולדות מדינת ישראל – לא רק בשל ממדיה המוסריים והמדיניים, אלא בשל התעלומה השוכנת בליבה: לא מי נתן את ההוראה, כפי שהיה ב־1954, אלא מי לא דבק בתחבולה שנועדה להכריע את חמאס ועקב כך למנוע ממנו להעליל על ישראל את עלילת ההרעבה. פתרון התעלומה הזו איננו עניין סמלי להיסטוריה. הוא תנאי הכרחי למימוש שתי מטרות המלחמה שטרם הושגו: הכרעתו של חמאס והכנעתו לשם השבת החטופים ופירוקו כארגון צבאי ופוליטי. התחבולה שלא יושמה יתרונו הגדול של מבצע "מרכבות גדעון" היה ברעיון התחבולני שעמד בבסיסו: העברת האוכלוסייה האזרחית למקלטים הומניטריים בשטח שבשליטת ישראל, שנכבש במהלך המלחמה. בכך הייתה מושגת הפרדה בין חמאס לבין האזרחים ששימשו לו מגן אנושי, בסיס הספקה ומכשיר לשחיקת מעמדה של ישראל בעולם. העברה הדרגתית של האוכלוסייה למקלטים הומניטריים אזוריים – חלופה ריאלית לרעיון מאוחר יותר של הקמת עיר הומניטרית אחת מרוכזת – הייתה מאפשרת לנתק את חמאס ממגיניו האנושיים ומשרשרת ההספקה שלו ולהציג מופת ישראלי לטיפול באזרחים - תמונה הפוכה לטיפול בהם ע"י חמאס. הכרעת...