כמו בן־גוריון – גם היום ראש הממשלה זקוק למטכ"ל אישי

תחומים הרי גורל כמשפט, רפואה או כלכלה מקובלים עלינו כברירת מחדל ככאלה המחייבים חוות דעת שנייה – ולעיתים שלישית ואף רביעית. זאת מתוך הכרה שפלורליזם מקצועי, דיון מורכב וריבוי זוויות הסתכלות הם תנאי למנהיגות אחראית ולקבלת החלטות מיטבית.

דווקא בתחום הביטחוני – שבו ההכרעות נושאות תוצאה מיידית ובלתי הפיכה של חיים, מוות וגורל לאומי – ממשלת ישראל נותרת תלויה כמעט לחלוטין בהמלצות המטכ"ל, גוף צבאי היררכי שמעצם טבעו מתקשה לקיים דיון פלורליסטי ולהציג בפני הדרג המדיני חלופות אסטרטגיות של ממש.

אין מדובר בכשל אישי של הרמטכ"ל או של חברי המטכ"ל הנוכחי, אלא במגבלה מוסדית טבועה: צה"ל הוא ארגון היררכי, המופקד על ביצוע, לא על פיתוח מתח של מחשבה ביקורתית, ספקות מתודיים או ריבוי אסכולות. הפער הזה נעשה קריטי במיוחד כאשר תפיסת העולם הדוקטרינרית של צה"ל – כפי שגובשה מאז 2006 – חדלה לשרת את צורכי הביטחון של ישראל.

לעיתים נטען כי ריבוי הדעות בתוך הקבינט המדיני־ביטחוני ממלא את מקומה של חוות דעת שנייה – אך זוהי טעות נפוצה. ריבוי הקולות בקבינט נובע ממחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות, לא מהצגת חלופות מקצועיות סדורות לפעולה צבאית. הקבינט צורך מידע, אך אינו מפתח תוכניות אופרטיביות ואינו מסוגל לבחון את התשתית הדוקטרינרית של צה"ל בעיניים מקצועיות ובלתי תלויות. בהיעדר גוף מחשבה עצמאי נוסף, ההכרעות הביטחוניות נקבעות בפועל על בסיס המלצה יחידה של מערכת אחת.

אמנם ניתן לטעון כי המטה לביטחון לאומי (המל"ל) אמור היה למלא את תפקיד היועץ האסטרטגי־המערכתי לראש הממשלה, ולספק חשיבה עצמאית מול מערכת הביטחון. תהיינה הסיבות אשר תהיינה – במבחן התוצאה, ועל פי הידוע מהתקשורת, המל"ל לא מילא את התפקיד הזה. הוא לא שימש מרכז כובד לחשיבה אסטרטגית בלתי תלויה, לא סיפק חלופות, לא אתגר באופן עקבי את התפיסות שגובשו במטכ"ל והיה עיוור למהפכה שעברה תפיסת ההפעלה של צה"ל.

מראשית המאה תפיסת ההפעלה של צה"ל נסובה סביב מושג ההרתעה – השפעה על רצון האויב, לא על יכולתו. זהו ניתוק מעקרון ההכרעה המסורתי, שנועד לשלול מהאויב את יכולות הלחימה. גם אם לאחר האסון של 7 באוקטובר, ובעיקר מאז חילופי הרמטכ"ל, צה"ל מנסה לחזור בהדרגה לדוקטרינת הכרעה – מטכ"ל 2025 עודנו נושא את חותמם של שני עשורים של מבצעי הרתעה רצופים, שמצמצמים את שדה הראייה האופרטיבי ומקשים על גיבוש חלופות.

מצב דומה שרר גם בראשית מלחמת העצמאות. מטכ"ל צה"ל דאז הוכשר והתכונן למלחמת גרילה פנימית בין יהודים לערבים, בדומה למאורעות 1936–1939, אך נדרש באחת לנהל מלחמה כוללת מול צבאות סדירים – אתגר שהוא לא היה ערוך אליו מקצועית. היה זה דוד בן־גוריון שזיהה את הפער ההכרחי בין המציאות החדשה לבין מוכנותו המקצועית של המטכ"ל, והבין שאי אפשר להפקיד בידי גוף אחד שנמצא בעצמו בעיצומה של מהפכה מקצועית דוקטרינרית את כלל ההמלצות לצעדים צבאיים־מדיניים.

מבלי לערער על מעמדם של הרמטכ"ל יעקב דורי וסגנו יגאל ידין – אנשי צבא מוכשרים שהוא כיבד – הקים בן־גוריון סביבו צוות יועצים עצמאי, בלתי רשמי, שזכה לכינוי "המטכ"ל של בן־גוריון". היה זה צוות דינמי, שכלל יוצאי צבא אירופיים (כמו שלום עשת־איזנשטאט, ישראל בר, חיים לסקוב), אנשי מדע, מהנדסים ומומחי מדיניות, שבחנו את המלצות המטכ"ל בעיניים מקצועיות ובלתי תלויות. לא פעם הציגו חלופות – והצליחו להשפיע על הכרעות מדיניות וצבאיות גורליות.

לא היה מדובר בגוף פורמלי עם שמות קבועים או סמכויות מוגדרות, אלא במסגרת רעיונית־פרקטית שהתגבשה סביב בן־גוריון – על בסיס אמונו בכישורי חבריה, ביושרתם ובעיקר ביכולתם לשקף לו אמת בלתי מתווכת. הקבוצה לא נועדה להחליף את המטכ"ל, אלא להוסיף לו תבונה חיצונית, קרה ולעיתים ביקורתית. בכך היה בן־גוריון חלוץ של מודל חשיבה עצמאי בצמוד להנהגה – מודל שנזנח במערכותינו הביטחוניות והמדיניות.

היום, כאשר ישראל טרם השיגה את שתי מטרותיה המוצהרות במלחמה נגד חמאס – פירוקו ככוח צבאי ופוליטי, והשבת החטופים – ניצבת הממשלה בפני שלוש הכרעות היסטוריות:

1.      קבלת החטופים מבלי להכריע את חמאס – מהלך שמשמעותו תבוסה נוספת: הפעם של המהלך ההתקפי, כפי שהתבוסה הקודמת הייתה של מהלכי ההגנה ב־7 באוקטובר;

2.      המשך הלחימה ההתקפית במתווה הקיים – מתוך תקווה לשחיקה מצטברת שתוביל להישג;

3.      בחירה יזומה במהלך תחבולני חדש להכרעת חמאס – בלוח זמנים מוגבל, ובמחירים שישראל יכולה לשאת.

הכרעות כבדות משקל אלה אינן יכולות להתבסס על חוות דעת אחת – גם אם היא מנוסחת בידי קצינים מהשורה הראשונה. דווקא לאור כשלי 7 באוקטובר, שצמחו מהסתמכות בלעדית על דוקטרינה שגויה של מערכת אחת, מוטלת על הממשלה החובה להקים לצידה גוף ייעוץ עצמאי, כפי שעשה בן־גוריון בשעת חירום.

על טעות ההסתמכות העיוורת – היררכית, אחידה, סגורה – אסור לחזור. דווקא כעת, כשהמדינה ניצבת על סף הכרעה אסטרטגית ארוכת־טווח, יש להחזיר את עקרון חוות הדעת השנייה למרכז קבלת ההחלטות.

כמו אז – גם היום, עד להפקת לקחי תפקוד המל"ל והעצמת מעמדו המקצועי, ממשלת ישראל והעומד בראשה זקוקים למעגל חשיבה עצמאי, בלתי תלוי, מעין מטכ"ל אישי – שיספק את חוות הדעת השנייה שביטחון המדינה אינו יכול להרשות לעצמו לוותר עליה.