רק ההיסטוריה תקבע מי הוא הגמד

                                    ומה על ישראל לעשות עכשיו במלחמה מול חמאס

כאשר אלוף (מיל') יצחק בריק מכנה את הרמטכ"ל "גמד", הוא חוצה קו שאין להשלים איתו – במיוחד נוכח אחריותו הישירה לשנים שבהן נזרעו בצה"ל הזרעים שהניבו את מחדל 7 באוקטובר. בריק עמד בראש המכללות הצבאיות כאשר חוסלה "תוכנית ברק", ובמקומה התפתחה "תורת המערכה" – גישה פוסט־מודרנית שנטשה את תורת הלחימה הקלאסית ואת עקרון ההכרעה, לטובת שיח ריקני ועמום על תודעה, השפעה ודינמיקה.

גם לאחר מכן, כנציב קבילות החיילים וכחבר בפורום מטכ"ל במשך עשור, לא זכור שבריק הפך עולמות כדי למנוע את הפיכתו של צה"ל לשפן ניסיונות לחשיבה ליברלית־פרוגרסיבית, פוסט־מודרנית ואנרכיסטית, ואף לא כדי לגרום להסבתו מחדש מצבא הרתעה לצבא הכרעה – בהתאם להנחותיהן של ועדות וינוגרד ושומרון. כעת, מוטב שיבחן את חלקו בתהליך הזה, במקום לעלוב ברמטכ"ל המתאמץ לתקן את נזקיו החמורים. עדיף שיניח להיסטוריה לקבוע מיהו כאן באמת הגמד.

אך הוויכוח האמיתי איננו אישי – הוא אסטרטגי. במקום להיגרר לשיח של האשמות, ראוי לשוב לדיון המהותי: מהו המסלול הנכון להכרעת חמאס ולהשבת החטופים.

הרמטכ"ל זמיר צודק כאשר הוא מאיץ בדרג המדיני לבחור בין החלופות העומדות בפני ישראל במלחמה נגד חמאס – שכן הזמן פועל לטובת צד אחד, והוא חמאס:

א.      עסקה עם חמאס – למעשה: כניעה.
קבלת כל החטופים במסגרת "עסקה" עם חמאס – מונח מכובס לכניעה מלאה – תכלול, לפי הדרישות הידועות, חזרה לגבולות 7 באוקטובר, שימור שלטונו הצבאי והפוליטי של חמאס ברצועה, ושחרור כל הכלואים הביטחוניים שבידי ישראל, כולל מחבלי הנוחבה. מדובר במחיר מדיני וביטחוני כבד.

      ואף על פי כן, במקום להתבזות בחתימה על עסקה עם השטן – שספק אם נגיע אליה בכלל ואם בכוונתו לממשה –  ניתן להפיק מהאופציה הזו שני רווחים אסטרטגיים:

1. חיזוק האמון של משפחות החטופים, החברה הישראלית ולוחמי צה"ל במחוייבות המדינה להשבת החטופים. הכרה ברורה בכך שאין גבול לנכונות להשקיע בהחזרתם – גם במחיר כבד.
2. רווח בזירה הבינלאומית: ישראל תפרסם פומבית את תנאי הכניעה, תחתים עליהם את ארצות הברית כערבה ואז בנוכחות תקשורת מכל העולם תביא את כל האסירים הביטחוניים במערך מוסדר לשערי הרצועה, ותודיע כי בתמורה היא מצפה מחמאס למסור לידי הצלב האדום, תוך 24 שעות, את כל החטופים.

שלא כמו עזיבת דרום לבנון בשנת 2000, שהייתה עקרה מהישג, חד־צדדית ובלתי מוסברת – מהלך יזום, מותנה ופומבי של הצעת עסקה – לא ייתפס כבריחה אלא כהקרבה מוסרית להצלת החטופים ממוות בטוח בייסורים קשים וארוכים. הוא עשוי לייצר יתרון תודעתי, להבטיח לגיטימציה עולמית לצעדים הבאים – ובעיקר לאפשר לישראל ליזום את המהלך הבא: הכרעת חמאס באופן מקצועי ומוסרי בתמיכה לאומית רחבה.

אם חמאס ייענה – ישראל תידרש להיערכות חדשה בגבולות 7 באוקטובר - קשה ועתירת כוחות אך אפשרית. הפעם – לא עוד על בסיס שיח של "תודעה", אלא מתוך חזרה לעקרונות מלחמת הכרעה תקפים ולתורות המלחמה המחייבות, עד הסבב הבא, שבגלל  "העיסקה" והערב לה, יידחה לעיתוי בלתי ידוע.

ב.      סירוב לעסקה וצעידה לעבר כיבוש ממושך או התשה.
אם חמאס לא ייענה – או אם ישראל תבחר מלכתחילה לדחות את העסקה – עומדות בפניה שתי דרכי פעולה עיקריות, שכל אחת מהן בעייתית:

• זו של הדרג המדיני: כיבוש מוחלט של הרצועה – יעד יקר, כבד ומורכב.
• זו של הדרג הצבאי: כיתור חמאס והתשתו משטחים שולטים – ניסיון להימנע מהתשה והישחקות של צה"ל, תוך לחימה מתמשכת, גם אם על אש נמוכה, שתגבה מחיר אסטרטגי, מוסרי ובינלאומי.

ג.       חלופה שלישית – מימוש תחבולת מבצע "מרכבות גדעון".
הדרך השלישית, המומלצת, נשענת על התחבולה שעמדה בבסיס מבצע "מרכבות גדעון": ניתוק חמאס מאוכלוסייתו: עיקרה – העברת אזרחי הרצועה למקלטים הומניטריים מוגנים ונקיים ממנהרות, באזורים שצה"ל כבר כבש, טיהר וניתק ממערך הלחימה.

בכך תופרד האוכלוסייה מהארגון שהשתמש בה כמגן אנושי, ויתאפשר כיתור אמיתי של חמאס והכרעתו – באמצעות ירי מנגד בעוצמה בלתי מוגבלת והרעבה מבצעית. כאשר יהיה מבודד בשטחיו ובמנהרותיו, וללא יכולת לתחזק את מערך הלחימה שלו, יעמוד חמאס לראשונה במלחמה בפני שתי ברירות: כניעה – תמורת שחרור החטופים – או כליה. בפני הברירה הזו עמדו לאחרונה שלושה מחבלים בבית חאנון. הרעב - הם הסבירו - גרם להם לצאת ממנהרותיהם בתחתונים וידים מורמות ולהיכנע ללוחמי צה"ל. 

שני מכשולים עלולים לעמוד בפני תחבולה זו:

1. הדין הבינלאומי: אמנם הוא אוסר העברת אוכלוסייה – אך לא כשמדובר בחילוץ אזרחים המשמשים מגן אנושי. להיפך: זו חובתה של מדינה מוסרית. בסירובו של חמאס ל"עסקה" שישראל הציעה, שהייתה יכולה למנוע את העברתם, הוא חתם על החובה המצפונית והאישור החוקי לחלצם מציפורניו.  
2. הרתיעה מהפעלת ממשל צבאי זמני: גם כאן, מדובר בקושי ממשי אך בר־ניהול. הקמה של מקלטים הומניטריים תחת פיקוח צבאי־אזרחי ישראלי, לאחר מיון ביטחוני מוקפד, היא הרע במיעוטו – ובוודאי טובה ממלחמת התשה נטולת תוחלת.

לנוכח מכלול השיקולים – מצוקתם הקשה של החטופים ובני משפחותיהם, שחיקת כוחות התמרון, ההסתה העולמית שחמאס הצליח ללבות נגד ישראל, והאופן שבו הוליך אותה לביזוי לאומי באמצעות "חלילו של השטן" – האפשרות הראויה כעת היא זו שמציע הרמטכ"ל: לכפות על חמאס עסקה מיידית, לא דרך סרסורים אלא במסלול הפומבי שהוצע - קבל עם ועולם. גם אם מהלך זה ייכשל, הוא עשוי להניב לישראל תועלת אסטרטגית – כהקדמה למימוש תחבולת "מרכבות גדעון" בעיתוי שיקבע ע"י ישראל.

אין מקום לגרירת רגליים. הזמן קצר והמלאכה מרובה. יש לפעול מיד – לא רק כדי לשחרר את החטופים בניסיון אחרון להציל את חייהם, אלא כדי להפוך את שחרורם לכלי ראשון במהלך אסטרטגי כולל בהובלת ישראל ולא של חמאס. מהלך שיתבסס על שיקום צה"ל, על מיצוי הישגיו המבצעיים בזירות האחרות – מהם הישגים מרהיבים - ועל ניצול הזדמנות, שסמוך ובטוח שחמאס לא יוותר לספקה – להכחדה של מפעל זוועות 7 באוקטובר – הפעם באופן מקצועי ולאור תוכניות מגרה מוקדמות.

המלחמה בחמאס תיחרט בתולדותינו ככישלון צורב – גם אם תסתיים בהשגת יעדיה. הנחמה היחידה תהיה בהישגים המכריעים שהושגו בשאר הזירות ובהתחייבות לאומית כנה ל'לא עוד': לא עוד שקרים עצמיים, לא עוד הליכה אחרי ההבל והרוח ומשיחיות שקרית - בראש ובראשונה לא בצה"ל - סלע קיומנו.