ציות יבש לחוק: הסיבה לחורבן ירושלים ואולי לאי הכרעת חמאס

בין זירות הלחימה בלבנון ובעזה קיים הבדל תהומי: בלבנון, לאוכלוסייה האזרחית יש אפשרות להימלט מן האזור כשמתלקחת בו מלחמה; ברצועת עזה – אין לה לאן. חמאס זיהה את הפער הזה והפך אותו למוקד עוצמתו: אזרחי הרצועה הפכו לנשק יום הדין שלו.

בהמשך לכך, משזיהה את מקור עוצמתו של צה"ל – אש מנגד רבת־דיוק ועוצמה, שהפכה אותו מצבא מכריע יבשתית לצבא מרתיע תודעתית – ניטרל חמאס עוצמה זו באמצעות שלוש תחבולות: הפיכת המנהרות לזירת לחימה ותמרון שקשה לפגוע בה, הפיכת אזרחיו למגן אנושי שמגביל את אש צה"ל, והשתלטות על האספקה ההומניטרית שנכנסת לאוכלוסייה – לשם הזנת מערכיו הלוגיסטיים ויכולתו להכתיב את משך המלחמה.

וכך, למרות המכות הקשות שספג, חמאס מנע את מימוש שתי מטרות המלחמה הראשיות: השבת החטופים ופירוקו ככוח שלטוני וצבאי. במקביל, באמצעות הפצת מידע כוזב על רעב והמוני הרוגים אזרחים, הצליח חמאס לגרום לקריסה כמעט מוחלטת של מעמדה המדיני של ישראל ולצונאמי אנטישמי בהיקף חסר תקדים.

נראה שצה"ל לא זיהה מראש את הפיכת האזרחים לנשק יום הדין של חמאס – לא לפני המלחמה, בהיעדר כל תוכנית מגירה להסרת האיום המפלצתי שצמח בגבול הנגב המערבי, ולא בתחילתה. רק עם החלפת הרמטכ"ל עוצבה ב"מרכבות גדעון" תחבולה אופרטיבית להכרעת חמאס: ניתוקו מאזרחי הרצועה.

השיטה שנבחרה: ניצול שטחי הרצועה שנכבשו בדם, ביזע ובזמן יקר, כדי להעביר את האזרחים אל נקודות לחלוקת אספקה הומניטרית, במקום להזרים את האספקה אליהם ולידי חמאס. היה זה ניסיון לאפשר את כיתור חמאס, הרעבתו, הכרעתו והכנעתו תוצאת ניתוקו מהאוכלוסייה – תוך הפיכת נקודות האספקה למקלטים בטוחים.

ואולם, לפי פרסומים בתקשורת, גם התחבולה הזו סוכלה – בשל פנייתם של שלושה אנשי מילואים שטענו כי העברת האוכלוסייה האזרחית מנוגדת למשפט הבינלאומי, האוסר העברה כפויה של אוכלוסייה.

אם הטענה נכונה היא מחמיצה את עיקרו של המשפט הבינלאומי עצמו. אמנת ז'נבה הרביעית אכן אוסרת על גירוש אוכלוסייה – אך מתירה, ואף מחייבת, פינוי זמני לצורך הגנה על חייה, כאשר הדבר נדרש מטעמי ביטחון. פינוי כזה – מרצון, אל מקלטים מוגנים ומאורגנים – אינו פשע מלחמה, אלא חובה מוסרית־חוקית.

אם אכן זו הסיבה שבגינה לא ניטרל צה"ל את נשק יום הדין האנושי של חמאס, מדובר בכשל מדינתי מוסרי עמוק – כשל של ציות יבש לחוק, ללא הבנת תכליתו וערכיו. התוצאה: אי־הכרעת חמאס – מאותן סיבות שבגינן נחרבה ירושלים.

כך קבע ר' יוחנן, כאשר הטיל את האחריות על רבי זכריה בן אבקולס, שסירב להקריב קורבן שנשלח בידי הרומאים כדי לבחון את נאמנות היהודים. ההלכה אסרה על הקרבת הקורבן שבר קמצא הטיל בו מום – אך המשמעות המעשית של הסירוב הייתה התגרות בשלטון הרומי שתוביל, כפי שאכן קרה, להרס, חורבן ואובדן רב של חיים. "ענוותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" – אמר ר' יוחנן. לא ענווה לשמה, אלא צייתנות משפטית קפדנית שלא ידעה להכריע בסוגיה מוסרית־קיומית.

הכרעה מוסרית בסוגיית העברת אזרחי הרצועה דווקא כן הייתה אפשרית – והייתה גם יכולה לקבל לגיטימציה בינלאומית. ניתן היה להציג לעולם את המקור המוסרי והאסטרטגי לפינוי אזרחי הרצועה למקלטים: "מבצע החלילן מהמלין" – תוכנית פינוי מופתית של ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה. אז, לנוכח הפצצות הלופטוואפה, פונו כ־3.5 מיליון אזרחים, מהם 1.5 מיליון ילדים, מלונדון וערים נוספות – למרחקים של עשרות ואף מאות קילומטרים בבריטניה ומחוצה לה לארה"ב, קנדה ודרום אפריקה.

 צ'רצ'יל לא חיכה לאבידות – אלא הקדים תרופה למכה. הפינוי נועד להגן על חיי האזרחים ולאפשר ניהול מלחמה בערים ריקות – מוסרית ואפקטיבית כאחד. אזרחי עזה, בהשוואה, אמנם אינם אזרחי הממשלה שהייתה מנחה את פינויים – אך הם כבולים על ידי חמאס, שהופך אותם למגנים אנושיים. דינם כדין חטופים – ממש כמו החטופים הישראלים שבשביו.

ולכן, פינוי הומניטרי – מציל חיים של אזרחים ולוחמים גם יחד, בעיקר כשמדובר בפינוי קרוב, בתוך שטחי הרצועה ולא בפינוי למרחקים, מחוצה לה – הוא חובה מוסרית והכרח צבאי כאחד. מי שמונע מהלך כזה בשם הדין – חוטא למוסר, לדין, ולמצפון האנושי.

בימים אלה מתגבשת "עסקת וויטקופ" – הכוללת את שחרור כל החטופים במסגרת עסקה אחת כוללת. אם היא תמומש מדובר בהישג גדול, שמימושו שווה גם מחיר כבד: ויתור בפועל כנראה על יעדה השני של המלחמה – חיסול חמאס ככוח שלטוני וצבאי.

ואולם, גם עסקה זו עלולה להיכשל. אם היא תיכשל – תידרש ישראל להמשיך בלחימה בתנאים מוסריים, מבצעיים ומדיניים ההולכים ומחריפים. כדי למנוע את ההידרדרות – וליטול לידיה את היוזמה בשדה הקרב – עליה לבחור כצ'רצ'יל ולנתק את האזרחים משטח הלחימה, ולא לחזור על טעותו של אבוקלס.

הברירה אם וויטקופ ייכשל תהיה פשוטה: הכרעת חמאס, או הכרעת ישראל את עצמה: התגשמות חוזרת של דברי חז"ל – שהחרב נופלת לא על הדין, אלא על יכולתם של הדיינים להכריע בין דין למוסר.

ט' באב תשפ"ה

https://www.jpost.com/opinion/article-863190