ספר לבן בריטי חמישי - לא יקום ולא יהיה
סטארמר ממשיך במסורת הלייבור לפגוע ביהודים בשעתם הקשה
קיָיר סטארמר, ראש ממשלת בריטניה, מבקש להתייצב בראש קמפיין בינלאומי
להקמת מדינה פלסטינית בלב ישראל. אולם בכך הוא מתפרץ לדלת פתוחה: ישראל הכירה שוב
ושוב בזכותם של ערביי ארץ ישראל למדינה עצמאית – בתוכניות החלוקה של 1922, 1937,
1947 ובהסכמי אוסלו. לא ישראל היא שמנעה את הקמתה של מדינה כזו; מי שסירבו לכך פעם
אחר פעם הם הפלסטינים עצמם, משום שמטרתם לא הייתה לחיות לצד מדינה יהודית, אלא
במקומה.
אסטרטגיית "שימור הפליטים" משקפת היטב עמדה זו. מאות אלפי
פליטי 1948, שנוצרו עקב החלטת מדינות ערב לתקוף את ישראל למחרת הקמתה, לא שוקמו עד
היום. הליגה הערבית עיגנה את מעמדם כ"פליטים" לצמיתות עד
ל"שובם" לבתיהם – כלומר, עד לחיסולה של המדינה היהודית. ישראל לא תוכל
להסכים למדינה פלסטינית שתקום במקביל להמשך אסטרטגיה זו, משום שהיא נועדה מלכתחילה
לערער את קיומה. רק לאחר ביטול אסטרטגיית הפליטים וקליטתם כאזרחים במדינות שבהן הם
חיים כיום – סיום הסכסוך על בסיס הכרה והשלמה הדדית של כל צד עם קיומו של הצד
האחר, כלומר סיום הסכסוך בשלום אמת – תשמח ישראל לפעול למען הצלחתה
של מדינה פלסטינית לצידה.
חשבון היסטורי עם בריטניה
מדיניותו של סטארמר היא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של פגיעות בריטיות בעם
היהודי בשעותיו הקשות ביותר. ישראל חבה לבריטים ולראש ממשלתם בלפור חלק מהצלחתה
בהקמת המדינה, אך אינה יכולה להתעלם מהעובדה שבשעות האפלות ביותר בתולדותיה
בריטניה עמדה מנגד. הספר הלבן הרביעי של 1939, שפורסם ערב השואה, סגר את שערי ארץ
ישראל בפני יהודי אירופה וסיכל את האפשרות להצלתם מציפורני הנאצים.
לאחר השואה, ממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין
הגיעה לשיא אטימות הלב כאשר מנעה משארית הפליטה לעלות לארץ – ואף השיבה את מעפילי
האונייה "אקסודוס", שניצלו מהשמדה ברגעים האחרונים, למחנות עקורים
באירופה, שחלקם שימשו קודם לכן מחנות ההשמדה ממנה הם ניצלו. צעד זה גילם לא רק
אכזריות בלתי נסבלת כלפי שורדי השואה אלא גם נחישות להמשיך לחסום את הקמת הבית
הלאומי לעם היהודי.
בבסיס מדיניות זו עמדה מעילה מוסרית ומעשית במנדט שהוטל על בריטניה
להכין בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי. בפועל, הבריטים חמדו את הבית הזה לעצמם.
גם כיום, פחות משנתיים אחרי הטבח ההמוני שביצע חמאס באזרחי ישראל – השואה השנייה
של העם היהודי – סטארמר מבקש, מסיבות פוליטיות פנימיות הקשורות בהצפתה של בריטניה
בבוחרים מוסלמים, להביא לעצרת האו״ם החלטה להקים מדינה פלסטינית בלב ליבה של ישראל
עוד לפני סיומו של הסכסוך בשלום.
המשבר ההומניטרי בעזה – תוצאה של מדיניות ישראלית שגויה
כמקובל בין ידידים, כדי להבין במה סטארמר יכול לסייע לישראל ולאזרחים
הפלסטינים בעזה בשעה קשה ואפלה משותפת, על ישראל להסביר בגלוי לב כיצד נוצר המשבר
ההומניטרי ברצועה. מתוך אמונה דומה לזו ששררה באירופה לפני שהמציאות טפחה על פניה
באוקראינה – אמונת "קץ ההיסטוריה" – נטשה ישראל את עקרונות מדיניות
ההגנה הלאומית שאפיינו אותה מראשית דרכה: הסרת איומים קיומיים מבעוד מועד, גם
באמצעות מלחמת מנע יזומה.
תחת תפיסה זו התפתחו לאורך גבולות לבנון ועזה ארגוני טרור רבי־עוצמה שלא הוכנו להם פתרונות מיידיים. לא תוכניות מגירה להסרת האיום, ולא היערכות למניעת מתקפות, חטיפות וכיבוש יישובים. לתוך הוואקום הזה נכנס מודל הפעולה של חמאס: העתקת המלחמה מתחת לפני הקרקע ע"י הצפתה של הרצועה במאות קילומטרים של מנהרות שנבנו בכוונה תחילה מתחת למבנים ציבוריים – ובכלל זה בתי חולים, בתי ספר ומסגדים – ושימוש רחב־היקף באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי – זוועה חסרת תקדים שגם הנאצים לא ביצעו. כך מצאה עצמה ישראל מוגבלת ביכולתה להכריע את חמאס באמצעות עליונותה הצבאית, משום שהדבר כרוך בפגיעה חמורה באזרחים חפים מפשע מצד אחד ובשחיקה חסרת תקדים של לוחמיה מצד שני: במקום להכריע את חמאס מהר, הם נאלצים "ללעוס" חודשים ארוכים פירי מנהרות ובניינים – כפי שלוחמי מלחמת העולם הראשונה נאלצו ללעוס חוטי תיל.
במקביל, חובת ישראל לעמוד בדין הבינלאומי חייבה אותה להמשיך ולהעביר
סיוע הומניטרי לשטח שבו נטמעים פעילי חמאס – סיוע שהארגון שודד ומונע מהאזרחים.
התוצאה היא אבסורד: צבא שנדרש להילחם באויבו ובו בזמן להאכילו דרך אזרחיו, שאת
מזונם הוא שודד, ובכך להקנות לו אורך נשימה לוגיסטי־צבאי שמונע את סיום המלחמה
ומאריך אותה לשנים.
הפתרון: הקמת מקלט הומניטרי מוגן
המהלך האפקטיבי והאנושי ביותר הוא יצירת הפרדה פיזית ברורה בין אזרחים
לשדה הקרב, באמצעות הקמת מקלט הומניטרי מוגן שאליו יחולצו אזרחי הרצועה מציפורני
חמאס, כחילוצם של אזרחים משטחים שעולים באש או מזוהמים רדיואקטיבית. מהלך זה
יאפשר:
כיתור הדוק על חמאס ללא מגינים אנושיים;
הפסקה דרמטית של פגיעה אגבית באזרחים;
קיצור משך הלחימה;
ניהול הוגן של אספקה הומניטרית ללא שוד של חמאס
כאן יכולה בריטניה, בראשות סטארמר, למלא תפקיד חיובי. עליה לגייס
קואליציית מדינות באו״ם להקמת המתחם ההומניטרי, ולפעול לחכירת שטח בצד המצרי של
רפיח לשם כך. אם מצרים תסרב, על בריטניה לסייע לישראל להקים מקלט בטוח בתוך שטחי
הרצועה שכבר טוהרו מידי חמאס. בשני המסלולים יש להבטיח ניהול בינלאומי שקוף, סינון
ביטחוני קפדני ומניעת חדירת פעילי טרור.
סיום: האחריות ההיסטורית של סטארמר
סטארמר ניצב בפני מבחן מנהיגותי שיקבע אם ייזכר כיורשם של בלפור וצ'רצ'יל
או כיורשם של צ'מברלין ובווין. במקום לכפות על ישראל במהלך דיפלומטי פופוליסטי
נלוז לקבל מדינה פלסטינית שמטרתה חיסולה, עליו לגייס את עוצמתה הדיפלומטית של
בריטניה כדי להקים, בצו המוסר המקראי שהכתר הבריטי מייצגו, מקלט הומניטרי זמני שיציל
את אזרחי עזה, יאפשר לחסל את חמאס מהר ולקצר את המלחמה, כדי להתחיל בשיקום הרצועה –
לטובת שני העמים גם יחד ושאר עמי העולם.
למהלך כזה גם ערך חינוכי בריטי פנימי חשוב: הוא עשוי למשוך אליו את
קולות הבוחרים המוסלמים בבריטניה מהסיבה המוסרית הנכונה – סיוע אמיתי לאזרחים - פלסטינים
ויהודים – ולא בשל פתרון בלתי מוסרי בעליל שנועד ללחוץ על ישראל תוך מתן פרס לטרור,
כדי לשרוד פוליטית.
לשתי המדינות יש סיבות טובות לשמור על יחסי ידידות, ויש להניח שסטארמר יבחר ליישב את המשבר באמצעות פתרון פרגמטי ומוסרי. דבר אחד חייב להיות ברור מעל לכל ספק: ספר לבן בריטי חמישי – לא יקום ולא יהיה.
https://www.makorrishon.co.il/world-news/article/186125
A Fifth British White Paper Will Never Come to Be
Sir Keir Starmer,
the Prime Minister of the United Kingdom, seeks to lead an international
campaign for the creation of a Palestinian state in the heart of Israel. In
doing so, however, he is pushing at an open door: Israel has repeatedly
recognized the right of the Arabs of the Land of Israel to an independent state
– in the partition plans of 1922, 1937, 1947, and in the Oslo Accords. It is
not Israel that has prevented the establishment of such a state; those who have
refused it time and again are the Palestinians themselves, whose goal has never
been to live alongside a Jewish state, but to replace it.
The strategy of
“perpetuating the refugee issue” reflects this position clearly. Hundreds of
thousands of refugees from 1948 – created as a direct result of the Arab
states’ decision to attack Israel the day after its establishment – have never
been resettled. The Arab League enshrined their status as “refugees” in
perpetuity until their “return” to their homes – that is, until the elimination
of the Jewish state. Israel cannot agree to the creation of a Palestinian state
while this strategy remains in place, as it is explicitly designed to undermine
Israel’s very existence. Only after this refugee strategy is dismantled and the
refugees are fully absorbed as citizens in the countries in which they now live
– and the conflict is ended through mutual recognition and acceptance of each
side’s existence – will Israel gladly work to ensure the success of a
Palestinian state alongside it.
A Historical Reckoning with Britain
Starmer’s policy is
yet another link in a long chain of British actions that have harmed the Jewish
people in their darkest hours. Israel is indebted to Britain and its Prime
Minister Arthur Balfour for their role in the eventual establishment of the state,
but it cannot ignore the fact that, in its darkest hour, Britain stood by. The
fourth British White Paper of 1939, published on the eve of the Holocaust,
slammed shut the gates of the Land of Israel to European Jewry and thwarted any
chance of rescuing them from the Nazis.
After the Holocaust,
the Labour government of Clement Attlee and Foreign Secretary Ernest Bevin
reached the height of moral indifference by preventing Holocaust survivors from
immigrating to the Land of Israel – even sending back the refugees of the ship Exodus,
who had been saved from annihilation at the very last moment, to displaced
persons camps in Europe, some of which had previously served as the
concentration camps from which they had only just escaped. This act embodied
not only unbearable cruelty toward Holocaust survivors but also a determined
effort to continue blocking the creation of the Jewish national home.
At the root of this
policy lay both a moral and practical failure to uphold the mandate entrusted
to Britain: to prepare the Land of Israel as a national home for the Jewish
people. In practice, the British coveted that home for themselves. Today, less
than two years after Hamas’s massacre of Israeli citizens – the Jewish people’s
second Holocaust – Starmer, driven by domestic political considerations linked
to the growing Muslim electorate in Britain, seeks to push through a UN
resolution to create a Palestinian state in the heart of Israel even before the
conflict has ended in genuine peace.
The Humanitarian Crisis in Gaza – The Result of a Flawed Israeli Policy
As is customary
among friends, before determining how Starmer might assist Israel and the
Palestinian civilians in Gaza in this dark and painful moment, it is important
to first understand how the humanitarian crisis in Gaza arose. Out of a belief
similar to the one that prevailed in Europe before reality struck hard in
Ukraine – the “end of history” illusion – Israel abandoned the core principles
of its national defense policy that had defined it since its inception:
preemptively removing existential threats, including through preventive war.
Under this approach,
powerful terrorist organizations developed along the borders of Lebanon and
Gaza, for which no immediate solutions were prepared: neither contingency plans
to eliminate the threat nor readiness to prevent attacks, kidnappings, and the
capture of Israeli communities. Into this vacuum entered Hamas’s operational
model: moving the battlefield underground by saturating the Gaza Strip with
hundreds of kilometers of tunnels deliberately built beneath public
infrastructure – including hospitals, schools, and mosques – and making
extensive use of the civilian population as human shields. This is an
unprecedented atrocity, one that even the Nazis did not commit. Israel has thus
found itself constrained in its ability to defeat Hamas militarily, because
doing so would entail severe harm to innocent civilians on the one hand, and
unprecedented attrition of its soldiers on the other: instead of decisively
defeating Hamas quickly, they are forced to “chew through” tunnel shafts and
fortified buildings for months on end – much like the trench warfare of the
First World War.
At the same time,
Israel’s obligations under international law required it to continue delivering
humanitarian aid into a territory where Hamas fighters are embedded – aid the
organization seizes and withholds from civilians. The result is an absurdity: an
army required to fight its enemy while simultaneously feeding it through its
civilian population, whose supplies Hamas steals – thus granting the
organization the logistical and military breathing space that prevents the war
from ending and prolongs it for years.
The Solution: Establishing a Protected Humanitarian Sanctuary
The most effective
and humane course of action is to create a clear physical separation between
civilians and the battlefield by establishing a protected humanitarian
sanctuary, to which the civilians of Gaza would be evacuated – just as
civilians are rescued from areas consumed by fire or contaminated by radiation.
This measure would allow for:
- A tight encirclement of Hamas without human shields;
- A dramatic reduction in civilian casualties;
- A shorter duration of hostilities;
- A fair and transparent system of humanitarian aid delivery without
Hamas’s theft.
Here, Britain under
Starmer’s leadership can play a constructive role. It should mobilize a
coalition of states at the United Nations to establish the humanitarian
facility and work to lease land on the Egyptian side of Rafah for that purpose.
Should Egypt refuse, Britain should assist Israel in creating a secure shelter
within the parts of Gaza already cleared of Hamas. In both scenarios, strict
international management, robust security screening, and the prevention of
terrorist infiltration must be ensured.
Conclusion: Starmer’s Historical Responsibility
Keir Starmer now
faces a test of leadership that will determine whether he is remembered as the
heir of Balfour and Churchill – or of Chamberlain and Bevin. Instead of
coercing Israel into a politically expedient but morally bankrupt diplomatic
maneuver to accept a Palestinian state whose very purpose is Israel’s
elimination, he should harness Britain’s diplomatic power to establish – under
the Biblical moral imperative the British Crown purports to represent – a
temporary humanitarian sanctuary that will save Gaza’s civilians, allow Hamas
to be defeated swiftly, and shorten the war so that the Strip can be rebuilt
for the benefit of both peoples and the wider world.
Such an initiative
also carries significant domestic educational value for Britain: it could
attract the support of Muslim voters for the morally correct reason – providing
genuine assistance to civilians, both Palestinian and Jewish – rather than
through an immoral scheme designed to pressure Israel and reward terrorism
simply for the sake of political survival.
The two nations have
good reason to preserve their friendship, and it must be assumed that Starmer
will ultimately choose to resolve this crisis through a pragmatic and moral
solution. One thing must be made absolutely clear: a fifth British White
Paper will never, under any circumstances, come to be.
תגובות
הוסף רשומת תגובה