"אין תחליף לניצחון" — אבל אין ניצחון בלי הכרעה

  

English translation following the Hebrew article

שר המלחמה האמריקני פיט היגסת הציג אתמול במכללה הימית למלחמה בניופורט תוכנית לשינוי יסודי של ההשכלה הצבאית הגבוהה. במזכר שהפיץ כתב: "אין תחליף לניצחון". הקריאה, שהשמיע מקארתור במלחמת קוריאה, ראויה, ומובן מדוע היא נשמעת דווקא עכשיו, כשהמלחמה באיראן הגיעה למבוי סתום שהיה נמנע אילו הסתיימה בניצחון. אבל היא מעלה שאלה: האם היגסת מודע לכך שהמלחמה באיראן לא נועדה מלכתחילה להשיג ניצחון? היא נפתחה במכות קשות שנועדו לשנות את חישובי המשטר, ולא להכריע אותו. לכן הידרדרה למלחמת התשה, שתכליתה אינה ניצחון אלא הבאת האויב לשולחן המשא ומתן.

כדי להבין את הפער יש להבחין בין שלוש רמות: דפוס המלחמה, אסטרטגיית ההגנה הלאומית, והאסטרטגיה שנבחרה למלחמה מסוימת.

דפוס המלחמה. תכליתה של מלחמה בדפוס הכרעה היא ניצחון חרוץ: להביס את האויב ולהכניעו, כדי לכפות עליו את תנאי המנצח לסיום המלחמה. מלחמה בדפוס התשה מטילה על האויב עלויות כדי שיבוא לשולחן ויתפשר, וההחלטה מתי להפסיק נשארת בידיו. לאויב טוטליטרי יש כאן יתרון מובנה: הוא אינו נתון ללחץ ציבורי. הוא יכול להאריך את המלחמה, להמתין לשחיקת רצון היריב הדמוקרטי ולנהל את המשא ומתן מעמדת כוח.

אסטרטגיית ההגנה הלאומית. האסטרטגיה האמריקנית שעוצבה בהובלת אלברידג׳ קולבי בנויה סביב מלחמה מוגבלת מול סין. ההיגיון ברור: הכרעה שתתפרש אצל מעצמה גרעינית כאיום קיומי עלולה להידרדר למלחמה גרעינית. לכן היא מכוונת לשלול מסין את יעדיה, לנהל את ההסלמה בדפוס של מלחמת התשה ולהימנע מכפיית תבוסה כוללת.

האסטרטגיה למלחמה מסוימת. אין להעתיק את התשתית הכללית אוטומטית לכל זירה. ונצואלה מוכיחה שהדבר אפשרי. למרות שאסטרטגיית ההגנה הלאומית מבוססת על התשה, המבצע שם הסתיים בניצחון חרוץ, משום שתוכנן לפי עקרונות ההכרעה: יעד מוגדר, ריכוז מאמץ, הפתעה, ומודיעין, סייבר ואש מנגד שפילסו את הדרך לפעולה יבשתית ממוקדת. באיראן המטרה הייתה למנוע נשק גרעיני. זו אינה מלחמה מול מעצמה גרעינית, אלא מלחמה למניעת היווצרותה. לכן היה צריך לבחור גם בה בהכרעה. כל חידוש של המערכה שלא ייבנה כתוכנית הכרעה עם מצב סיום מוגדר יהיה עוד סבב התשה, גם אם בעוצמה גבוהה יותר.

הכרעה אינה מושגת באש בלבד. אש מנגד, מדויקת ככל שתהיה, גורעת יכולות ומטילה עלויות. זה כלי של התשה. ההכרעה מחייבת תמרון יבשתי, ולו מוגבל, שתופס נכסים חיוניים ומרכזי כובד שבלעדיהם האויב אינו יכול להמשיך בלחימה אפקטיבית, ולכן צפוי להיכנע. אם לא ייכנע וינסה לכפות על מכריעו מלחמת התשה, כוחותיו יושמדו מאסיבית. את היכולת הזאת הצבאות הדמוקרטיים צמצמו, ואת הנותר הם נמנעים מלהפעיל מחשש לאבדות. אבל מצביאות מקצועית אינה מוותרת על התמרון. היא מצמצמת את האבדות בתוכו, במיצוי מרבי של המודיעין והאש מנגד, כפי שהוכח בוונצואלה. הוויתור על התמרון אינו חוסך חיים, אלא דוחה את המחיר לסבב הבא.

מה צריך ללמד. כדי שהקריאה לסיים מלחמות בניצחון חרוץ לא תישאר חלולה, על ההנהגה המדינית והצבאית בארה"ב לעשות ארבעה דברים:

• לנתח. הצבא צריך לנתח את המלחמה באיראן לאור עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים.
• להסב את תפיסת ההגנה הלאומית. לאור הלקחים, יש להסב את תפיסת ההתשה של קולבי לתפיסה אוניברסלית: התשה מול יריב גרעיני, והכרעה מהירה מול יריב קונבנציונלי, ובפרט מול יריב על סף השגת נשק גרעיני.
• להסב את הצבא. בהתאם לכך, יש להחזיר לצבא את יכולת ההכרעה בתמרון יבשתי, ולו גם מצומצם.
• להכשיר את המפקדים. יש להכשיר את המפקדים לשני הדפוסים, בעדיפות להכרעה. מלחמת התשה נשענת על ניהול חשבוני טריוויאלי של בנקי מטרות. מלחמת הכרעה מחייבת זיהוי נקודת ההכרעה, תחבולה, ריכוז מאמץ ותזמון אש ותמרון. זה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי גדול, וזה מה שבתי הספר למפקדים צריכים ללמד.

"אין תחליף לניצחון", אבל אין ניצחון בלי הכרעה — דפוס המלחמה היחיד שנועד להשיגו. קריאה למכללות ללמד שוב כיצד להשיג ניצחון, בלי לתקן את הליקויים התשתיתיים שמנעו את השגתו באיראן, תישאר קריאה שאי אפשר לממש. ולתשומת לב מערכות הביטחון בכל הדמוקרטיות המערביות, ובכללן ישראל: הרפורמה הנדרשת במערכת הצבאית האמריקנית נדרשת באותה מידה גם בהן.

“There Is No Substitute for Victory” — But There Is No Victory Without Decisive Defeat

Dr. Col. Hanan Shai

Yesterday, U.S. Secretary of War Pete Hegseth presented a plan for a fundamental overhaul of higher military education at the Naval War College in Newport. In the memo he circulated, he wrote: “There is no substitute for victory.” The call, which MacArthur made during the Korean War, is a worthy one, and it is understandable why it is being heard precisely now, when the war against Iran has reached a dead end that could have been avoided had it ended in victory. But it raises a question: Is Hegseth aware that the war against Iran was never intended from the outset to achieve victory? It opened with severe blows designed to change the regime’s calculations, not to defeat it. That is why it deteriorated into a war of attrition, whose purpose is not victory but bringing the enemy to the negotiating table.

To understand the gap, one must distinguish among three levels: the pattern of war, the national defense strategy, and the strategy chosen for a specific war.

The pattern of war. The purpose of a war conducted in the decisive pattern is clear-cut victory: to defeat the enemy and force his submission, so as to impose the victor’s terms for ending the war. A war conducted in the attrition pattern imposes costs on the enemy so that he will come to the table and compromise, while the decision of when to stop remains in his hands. A totalitarian enemy has a built-in advantage here: he is not subject to public pressure. He can prolong the war, wait for the erosion of the democratic adversary’s will, and conduct the negotiations from a position of strength.

The national defense strategy. The American strategy shaped under the leadership of Elbridge Colby is built around limited war against China. The logic is clear: a decisive defeat that a nuclear power would interpret as an existential threat could escalate into nuclear war. Therefore it is aimed at denying China its objectives, managing escalation in the pattern of a war of attrition, and avoiding the imposition of total defeat.

The strategy for a specific war. The general framework should not be automatically copied to every theater. Venezuela proves that this is possible. Although the national defense strategy is based on attrition, the operation there ended in clear-cut victory because it was planned according to the principles of decisive warfare: a defined objective, concentration of effort, surprise, and intelligence, cyber, and standoff fires that paved the way for a focused ground action. In Iran the objective was to prevent nuclear weapons. This is not a war against a nuclear power, but a war to prevent the emergence of one. Therefore decisive warfare should have been chosen there as well. Any resumption of the campaign that is not built as a decisive plan with a defined end-state will be another round of attrition, even if at higher intensity.

Decisive victory is not achieved by fire alone. Standoff fire, however precise, degrades capabilities and imposes costs. It is a tool of attrition. Decisive victory requires land maneuver, even if limited, that seizes vital assets and centers of gravity without which the enemy cannot continue effective combat and is therefore expected to surrender. If he does not surrender and tries to force a war of attrition on the side seeking to defeat him, his forces will be destroyed on a massive scale. Democratic armies have reduced this capability, and what remains of it they refrain from employing for fear of casualties. But professional generalship does not forgo maneuver. It reduces the casualties within it through maximum exploitation of intelligence and standoff fire, as was demonstrated in Venezuela. Forgoing maneuver does not save lives; it merely defers the price to the next round.

What must be taught. For the call to end wars in clear-cut victory not to remain hollow, the political and military leadership in the United States must do four things:

• Analyze. The military must analyze the war against Iran in light of the principles of war and their universal rules.
• Transform the national defense concept. In light of the lessons, Colby’s attrition concept must be converted into a universal one: attrition against a nuclear adversary, and rapid decisive victory against a conventional adversary, particularly one on the threshold of acquiring nuclear weapons.
• Transform the army. Accordingly, the army must regain the capability for decisive victory through land maneuver, even if limited.
• Train the commanders. Commanders must be trained in both patterns, with priority given to decisive warfare. A war of attrition relies on the trivial accounting management of target banks. A decisive war requires identification of the decisive point, deception, concentration of effort, and the timing of fire and maneuver. This is a major professional and intellectual challenge, and it is what the schools for commanders should teach.

"There is no substitute for victory", but there is no victory without decisive defeat — the only pattern of war designed to achieve it. A call to the colleges to once again teach how to achieve victory, without correcting the structural deficiencies that prevented its achievement in Iran, will remain a call that cannot be realized. And for the attention of the security establishments of all Western democracies, including Israel: the reform required in the American military system is required to the same degree in them as well.