ישראל במלחמה כפולה: על קיומה ועל זהותה — ובשתיהן נדרשת הכרעה

 ברמת ההגנה הלאומית — ישראל נלחמת על קיומה; בקומת הביטחון הלאומי שמעליה — היא נלחמת על זהותה.

מאז 7 באוקטובר, ישראל נתונה במאבק קיומי מובהק. ברמת ההגנה הלאומית, זוהי מלחמה על עצם היכולת להגן על אזרחיה, על גבולותיה ועל ריבונותה. אך במקביל, ומתחת לפני השטח של המערכה הצבאית, מתנהלת מערכה נוספת — עמוקה, ממושכת ומסוכנת לא פחות: מלחמה על זהותה של המדינה, על מקור ערכיה ועל המצפן המוסרי שלפיו היא מתנהלת. בשתי הזירות הללו נדרשת הכרעה; בשתיהן, דחיית ההכרעה איננה ניטרלית אלא משמרת מציאות של כרסום מתמשך.

הוויכוח הציבורי בישראל על “מצבה של הדמוקרטיה” מתנהל לרוב מתוך הנחה סמויה כי קיימת צורת דמוקרטיה אחת בלבד: הדמוקרטיה הליברלית המערבית. כל חריגה ממנה נתפסת מיד כהידרדרות דמוקרטית. אלא שדמוקרטיה, במובנה המדויק, איננה מערכת ערכים אלא שיטת משטר — דרך מוסדרת לקבלת החלטות באמצעות ייצוג והכרעת רוב. השאלה המהותית איננה אם ישראל היא דמוקרטיה, אלא מהו מקור הערכים שלפיהם נשפטות החלטות הרוב.

במובן המשטרי, ישראל עונה במובהק על ההגדרה הדמוקרטית: בחירות חופשיות, ייצוג פרלמנטרי, הפרדת רשויות ושלטון חוק. אולם בשני תחומים יסודיים — מקור הערכים לשיפוט מוסרי של חקיקה והכרעות שלטוניות, ותפיסת חירות הביטוי — ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית במובנה המערבי המקובל. ולא במקרה.

מקור הערכים בדמוקרטיה הליברלית

בדמוקרטיות המערביות, המוסר נתפס כתוצר של תהליך חברתי מתמשך: הצטברות של חוויות אישיות, מאבקי זהות, אקטיביזם אזרחי, נרטיבים היסטוריים ודפוסים תרבותיים. אין אמת מוסרית קודמת לחברה; הערכים מתעצבים מתוך החברה ומשתנים עמה. בהתאם לכך, החוק איננו משרת מוסר אובייקטיבי קבוע, אלא משקף איזון משתנה בין תפיסות, אינטרסים וזכויות. תפיסה זו קשורה קשר הדוק להפרדת הדת מן המדינה: הפרדה מן הכנסייה ומן הסמכות המוסרית הדתית, לטובת מדינה הנתפסת כנייטרלית ערכית, המגבילה את עצמה להסדרה משפטית של חופש הפרט.

מקור הערכים בדמוקרטיה הישראלית

בישראל, לעומת זאת, נקבע עם הקמת המדינה עוגן ערכי שונה בתכלית. ההפרדה שנעשתה איננה הפרדה מן היהדות כמקור זהות וערכים, אלא הפרדה מן הממד ההלכתי־דתי כמערכת משפטית מחייבת. המדינה איננה מדינת הלכה, אך גם איננה מדינה ניטרלית ערכית.

מגילת העצמאות וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובעים במפורש שערכיה של מדינת ישראל הם ערכי מוסר הנביאים — ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית. זהו ניסוח מהותי: היהודיות מגדירה את מקור הערכים המוסריים לשיפוט ההתנהלות הדמוקרטית, והדמוקרטיה מגדירה את מנגנון קבלת ההחלטות ואת עקרונות וכללי התנהלותו. לא מדובר בלאומיות אתנית או דתית, אלא בלאומיות נורמטיבית, הרואה במוסר האמת, החירות, הצדק והשלום של נביאי ישראל יסוד מחייב למדינה הריבונית. כשר החינוך השני, הנשיא השלישי שזר, כתב לתלמידי החינוך הממלכתי שאינם דתיים דברים אלה:  "יהא חזון נביאי ישראל חזון חייכם העתידיים. מדינתנו — תקוות האומה, ותקוות המדינה — הנוער... דעו תורת ישראל, הוקירו את הרוח היוצרת של האדם, אהבו את החירות". 

חשוב להבין כי כשם שכל חוק דורש פרשנות, כך גם מוסר הנביאים. לשם כך יש שופטים, ואם הם יפרשו את המוסר ברוח היהדות הם עשו את עבודתם נאמנה, גם אם הפסיקה למרות הנמקתה איננה עונה על הציפיות. העיקר הוא המקור ממנו שואבת הפרשנות את חיותה.

ההבדל בין שתי התפיסות אינו רק טכני אלא חזיתי ביסודו: ביהדות קיימת אמת מוסרית אובייקטיבית, קודמת לחברה ולפרט, ואילו בליברליזם האמת המוסרית היא סובייקטיבית ויחסית, תוצר של תהליכים חברתיים משתנים. חירות האדם ביהדות מוכפפת לערכים נתונים מראש, שמגדירים את גבולות הבחירה החופשית; בליברליזם, החופש הוא היכולת לקבוע את הערכים עצמם. הצדק היהודי מכיר באי-השוויון המולד בין בני אדם ומבקש לתקנו דרך חובות הדדיות ותיקון עולם, בעוד הליברליזם רואה בצדק מאמץ סיזיפי - שמאז המהפכה הצרפתית תמיד נכשל - ליצירת שוויון מוחלט בין בני אדם. ולבסוף, הלכידות החברתית ביהדות מבוססת על ברית חובות עמית – מערכת יחסים אורגנית של תלות הדדית, בדומה לסימביוזה בטבע – בעוד הליברליזם בונה אותה על אמנה חברתית חוזית בין פרטים אוטונומיים לשם הגנת זכויותיהם.

עם זאת, בשיח תרבותי פתוח וכן ניתן וחיוני לגשר בין הפערים הללו, מבלי לוותר על הייחוד של כל תפיסה. ייעודה של ישראל כ“אור לגויים” אינו להפוך לחלק מהמודל הליברלי הדומיננטי, אלא להציע לעולם שיטה מוסרית שונה בתכלית – שיטה שמעמידה ערכים אובייקטיביים וחובות הדדיות במרכז, כדרך להשגת חירות אמיתית וצדק מתמשך.

במובן זה, ייעודה של מדינת ישראל כ“אור לגויים” איננו הצהרה תיאולוגית אלא עמדה מוסרית־אוניברסלית: הצעה לכך שגם בתחום הערכים — בניגוד לתחום הפיזיקלי שבו החוקים אובייקטיביים ובלתי תלויים באדם — ראוי להציב עקרונות נורמטיביים אובייקטיביים ובלתי תלויי רוב, שאינם תוצר של אופנה תרבותית משתנה.

מוסר קודם לחוק

מן ההבדל הזה נובעת הבחנה יסודית: בדמוקרטיה הליברלית, החוק מעצב את המוסר הציבורי; בדמוקרטיה היהודית־ישראלית, המוסר אמור להנחות ולהגביל את החוק. הרוב הדמוקרטי איננו ריבון ערכית, אלא ריבון ממשלית בלבד. לא כל מה שמותר פוליטית — מותר מוסרית.

מכאן גם נגזרת תפיסה שונה של האדם: בליברליזם, האדם הוא קודם כול סובייקט של זכויות; במסורת היהודית־מדינית, האדם הוא בראש ובראשונה נושא באחריות למילוי חובות, שמילוין יוצר זכויות לזולת ולעצמו. חירות איננה חופש מהחוק, אלא היכולת לשאת באחריות מוסרית לבחירות ולמעשים. לכן אין בישראל “חופש ביטוי” במובנו הליברלי המוחלט, אלא חירות ביטוי — חופש המוכפף לשיפוט מוסרי שקודם לשיפוט לאור החוק.

מתן לגיטימציה משפטית לפגיעה מכוונת בכבודם של שוטרים במרחב הציבורי באמצעות לבישת חולצות עם כיתוב פוגעני כלפיהם, כנגזרת מחופש הביטוי כערך מכונן ליברלי, היא שגויה. לאור הערך המכונן בישראל — חירות הביטוי — אין מדובר רק בפגיעה בסמכות או ברגשות, אלא בפגיעה בסדר הציבורי שעליו נשענת לאור הערכים הנוספים קדושת החיים ואהבת לרעך כמוך, ההגנה על חיי אדם. בכך היא סותרת לא רק את ערך כבוד האדם, אלא ערכי מוסר מכוננים נוספים. הגבלת ביטוי ע"י איסור לבישת חולצות עם כיתוב פוגעני כלפי שוטרים וכלפי שופטים כאחד איננה צנזורה פוליטית, אלא יישום של אחריות מוסרית הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חובות קודם לזכויות: יסוד השפיטה היהודית

השפיטה היהודית מדגישה בראש ובראשונה את אחריות האדם למילוי חובותיו, שחיובן הוא שמכונן את זכויות הזולת. הקפדה על מילוי חובות מצמצמת מראש את היקף הפגיעה בזכויות, ובכך חוסכת את הצורך המתמיד במנגנונים של השבת זכויות שנגזלו. זוהי תפיסה מניעתית של צדק: לא תיקון עוולות בדיעבד ב"אפליה מתקנת", אלא מניעתן מלכתחילה באמצעות מחויבות מתמדת של הפרט והקהילה לערכי מוסר הצדק.

לעומת זאת, החשיבה הליברלית נוטה למקם במרכז את הזכויות, ואת מערכת המשפט כמנגנון להשבתן לאחר שנפגעו. התוצאה היא מעבר מתפיסה אקטיבית של אחריות לתפיסת פאסיבית של תביעה. בהשפעת חשיבה זו הופר בישראל האיזון העדין בין חובות לזכויות — איזון שחובה לתקנו אם מבקשים לשמר חברה חופשית ומתוקנת.

המוסר מעל שלוש הרשויות

אם מקור החוק הוא מוסרי, הרי שהמוסר עומד מעל שלוש הרשויות גם יחד — המחוקקת, המבצעת והשופטת. הכנסת אמורה לחוקק לאורו, הממשלה לפעול לאורו, ובית המשפט לפרש את החוק לאורו. במובן זה, שיפוט מוסרי הוא מנגנון איזון עמוק בין הרשויות — לא רק בלמים מוסדיים פורמליים, אלא בלם נורמטיבי משותף המחייב את כולן. מכאן נובע כי שאלת האיזון בין הרשויות איננה רק מוסדית אלא בראש ובראשונה ערכית: לא מי חזק ממי, אלא מהו המצפן שמכוון את כולן.

קלקול המצפן

המצפן הערכי היהודי, שמייחד את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, התקלקל כאשר המשפטנים בישראל נהפכו — כפי שמראה מנחם מאוטנר בספרו הליברליזם בישראל — ל“סוכנים הראשונים במעלה להטמעת הערכים הליברליים בתרבות המדינה… המשפט הישראלי הפך זירה חשובה לניהולה של מלחמת תרבות. האם בית המשפט העליון מנהל את המאבק למען הליברליזם בתבונה?”.

ובהמשך הוא מוסיף: “הליברליזם הישראלי מתפקד בתוך שתי מערכות משמעות גדולות: הדתיות היהודית והלאומיות היהודית. ערכים מרכזיים של כל אחת מהן מנוגדים לערכי הליברליזם”. אלא שכאן מתגלה החמצה עמוקה אף יותר. כדי לשמר את היהדות נוכח תהליך החילון המודרני, חילצה הציונות מן היהדות — הכוללת שלושה מרכיבים: מוסר־תרבות־מורשת, דת ולאומיות — דווקא את המרכיב הראשון. כך נוצר במדינת ישראל “יהודי חדש”: יהודי תרבותי, המחובר ליהודי הדתי דרך המוסר, התרבות והמורשת, גם אם איננו מחויב להלכה הדתית. זה היה הגשר שנועד מראש למנוע שסע חברתי בין דתי לחילוני.

אולם בשיח המשפטי־ליברלי, מרכיב זה כמעט ואיננו נוכח. הסוכנים המשפטיים של הליברליזם מתייחסים לדתיות וללאומיות — אך מתעלמים כמעט לחלוטין מן היהדות כתרבות וכמערכת מוסר נורמטיבית. בכך הם עוקרים מן הדיון הציבורי את המרכיב שעליו ביקשה הציונות לבנות את לכידות החברה הישראלית, ומחריפים בדיוק את הקרע שאותו נועד הגשר התרבותי למנוע.

לפיכך, הזעקות על כך שישראל מתרחקת מייעודה להיות דמוקרטיה ליברלית דומות לזעקת גוזל על גזילת גזילתו מידיו. קלקול המצפן הוא כפול, משום שבמערכת המשפט נוצרו בפועל שתי תפיסות שיפוט ושני סוגי שופטים: כאלה הדבקים — כך יש להניח — בערכי המדינה הקבועים בחוק, וכאלה המקדמים ערכי ליברליזם המתנגשים חזיתית בערכי היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית. מצב זה משמעו, הלכה למעשה, פגיעה בעקרון הדמוקרטי המכונן של שוויון בפני החוק, שכן אותו חוק עצמו מתפרש לאור מצפנים ערכיים שונים. אין מדובר אפוא בסטייה מייעוד, אלא בניסיון להשיב על כנה תפיסה זרה שמעולם לא נועדה להיות, גם כעולה מדבריו של שר החינוך שזר לתלמידי ישראל החילוניים, מסגרת הערכים של מדינת ישראל.

לא יהודית — ולכן גם לא דמוקרטית

אם כן, במציאות שנוצרה, בין השאר במידה מכרעת גם בגלל צמצום דרסטי של לימודי התנ"כ והמורשת הספרותית וההיסטורית במערכת החינוך הממלכתית, ישראל איננה מתנהלת עוד לאור הערכים היהודיים הקבועים בחוק, אך גם איננה דמוקרטיה ליברלית במובנה המערבי המלא. היא איננה יהודית במובנה הנורמטיבי־מוסרי, ולכן גם איננה דמוקרטית במובנה המהותי, שכן הכרעת רוב שאינה כפופה למקור ערכי מוסכם איננה דמוקרטיה אלא מנגנון כוח. במובן זה, השאלה איננה אם ישראל מתרחקת מדמוקרטיה ליברלית, אלא אם היא חדלה מלהיות מדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד — כפי שנקבע במפורש במסמכי היסוד שלה.

סיום: בירור ערכי במקום מאבק מוסדי

מכאן ניתן להבין את המערבולת שאליה נקלעה הדמוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות, ואת העימות החריף בין הרשויות שקורע את החברה. אין מדובר רק במאבק סמכויות מוסדי, אלא בתוצאה הישירה של מהפכה ערכית־ליברלית שבוצעה לאורך עשרות שנים על ידי סוכניה של תפיסת עולם אחת במערכת המשפט, אשר הפכה בהדרגה לזירה המרכזית להטמעת ערכים ליברליים שאינם מעוגנים בהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית. כאשר רשויות שלטון פועלות לאור מצפנים ערכיים שונים, העימות ביניהן איננה תקלה — הוא תוצאה בלתי נמנעת.

במציאות זו, ייתכן שהגיעה העת להפסקת אש בין הרשויות ולבירור ערכי גלוי. לא כדי לקבוע מי חזק יותר, אלא כדי לברר לאור אילו ערכים הכנסת מחוקקת, הממשלה מבצעת, הרשות השופטת פוסקת, והרשות הרביעית — התקשורת — מפרשת ומעצבת תודעה. כאשר כל רשות פועלת לאור מצפן ערכי שונה, המערכת כולה דומה למשחק קלפים שהשתבש, שבו איש מן השחקנים אינו יודע עוד אם כולם משחקים לפי אותם כללים; או לכביש שבו חלק מן הנהגים נוהגים לפי ספר התעבורה של ישראל מימין, וחלק אחר לפי ספר התעבורה של בריטניה משמאל. במצב כזה, אין פלא שהתוצאה היא התנגשות מתמדת.

לכן מוצע לנשיא המדינה המייצג המובהק של ערכיה שיזמן אליו את נציגי שלוש הרשויות כדי שיניחו את הקלפים ואת ספרי החוקים על שולחנו, וכך לוודא שכולם מצייתים לחוק ומתנהלים לאור הערכים שנועדו להקנות לישראל את ייחודה כמדינה יהודית ודמוקרטית. חקיקה שנועדה להכריע במאבק סמכויות לא תפתור את שורש הבעיה, אלא רק תעמיק אותה. רק בירור ערכי גלוי ומוסכם יכול להשיב את המוסר המשותף שמעל הרשויות ולחדש את האמון הציבורי במוסדות המדינה.

ואם ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית — טוב שכך, משום שמעולם לא נועדה להיות כזאת.