ממדאני, ארדואן, והברית שלא נחתמה

כיצד שני כוחות מנוגדים – מְפָרֵק פרוגרסיבי וּמְמַלֵּא ג'יהאדיסטי – עלולים, בלא תיאום ובלא מודעות הדדית, להוביל לפירוקה של הציוויליזציה המערבית. ומדוע ישראל, דווקא בעת הזו, חייבת ליזום חזון תרבותי מוסרי מאחד.

ההתפתחויות בניו יורק בימים האחרונים — ניצחונותיהם של מועמדים "סקוואדיסטים" סוציאליסטים בהובלת זוהראן ממדאני והתגבשות בריתות בין כוחות פרוגרסיביים רדיקליים לגורמים איסלאמיסטיים — מחייבות אותנו לעצור ולשאול שאלה עמוקה יותר מזו שמערכת בחירות מקומית מעוררת: מה טיבו של האיום החדש הזה, ומדוע הוא שונה מכל מה שהמערב כבר נאבק בו בעבר?

מהפכה ישנה

תולדות המערב הן תולדות של מהפכות תרבותיות – מרד והתרסה כנגד הסדר הקודם. הנצרות מרדה ביהדות ובהלניזם; הפרוטסטנטיות התריסה כנגד הכנסייה הקתולית; הליברליזם המודרני, שהכריז על "מות האל", ביטל את הרעיון של מוסר אובייקטיבי נתון. הריק שנפער מולא פעמיים במאה העשרים – בקומוניזם ובנאציזם.

דווקא הדמוקרטיות האנגלו-סקסיות, ששמרו על מחויבות עמוקה למוסר עשרת הדיברות, הצילו את המערב משתי הטוטליטריות הללו. אך הניצחון הזה, דווקא משום שהיה מוחלט, הותיר את הריק עצמו פתוח. מאמצע המאה העשרים ואילך בחר המערב להעמיק את הריקון: הפוסטמודרניזם והליברליזם הרדיקלי-דקונסטרוקטיבי אינם מציעים תורת בניין חלופית. הם מציעים רק שלילה מתמדת – פירוק הזהות, הלאום, המשפחה, הסמכות והגבול המוסרי. שמונים שנה של ריק לא ממולא יצרו את הקרקע הפורייה ביותר שההיסטוריה הכירה למתחרה שידע למלא אותה.

פלישה חדשה

וכאן טמון ההבדל המכריע. הפעם האיום למילוי הריק אינו פנים-מערבי. זוהי התרסה חיצונית – דת מיסיונרית בעלת שאיפה תיאולוגית-פוליטית להחליף את כל התרבויות והדתות האחרות. הג'יהאדיזם הגלובלי אינו מבקש להתמודד עם המערב ולסגת, אלא להחליפו כליל. הוא מגיע עם תוכן שלם: שיטת חיים, חוק וסדר חברתי טוטלי.

התופעה של שיתוף פעולה בין כוחות דקונסטרוקטיביים מערביים לבין האיסלאם הפוליטי אינה חדשה. לנין, היטלר ומוסוליני ראו באיסלאם שותף זמני נגד אויב משותף. 

כיום ממשיך רג'פ טאיפ ארדואן את החזון העות'מאני-אימפריאלי. מודל ההשראה שלו הוא הסולטנים העות'מאנים. בשנת 1683 הגיע צבאו של הסולטאן מהמט הרביעי, בפיקוד הווזיר הגדול קארא מוסטפא פאשה, לשערי וינה. רק התגייסותה של הברית הנוצרית הפולנית־ליטאית בהנהגת יאן השלישי סובייסקי בלמה את התקדמותו. הוא מבטיח לחסל את מדינת ישראל ולשוב לשלוט בירושלים, בהשראת הסולטנים העות'מאנים.

ארדואן, שמודע היטב לחולשתן הצבאית של מדינות אירופה ולנוכחותם של מיליוני מהגרים מוסלמים בשטחן, עלול להפוך את הג'יהאד למסע משולב: נגד ירושלים במזרח ונגד וינה ובירות נוספות מוצפות מהגרים, רבים תורכים, במערב.

הפרדוקס המדומה

לכאורה אין פרדוקס גדול מזה: כוח דתי-טוטליטרי שמבקש להטיל שריעה על העולם, לצד כוח אנטי-דתי רדיקלי שמבקש לפרק כל זהות וסמכות. אך למרות שהיעדים הסופיים שלהם מתנגשים חזיתית, הם נוסעים כעת באותה רכבת – אל עבר תחנת הביניים המשותפת: פירוק הסדר התרבותי-מוסרי המבוסס על עשרת הדיברות.

הפרוגרסיבי מפרק בלא למלא. הג'יהאדיסט מגיע עם תוכן טוטלי ומנצל את הריק שהשאיר הראשון. זוהי "ברית" מבנית, לא הסכם מכוון.

ההכלאה המסוכנת

ארדואן מייצג דגם מסוכן אף יותר: הוא גם מְפָרֵק (בתוך תורכיה – את המורשת הקמאליסטית) וגם מְמַלֵּא (בנאו-עות'מאניזם וחזון ח'ליפות). קטר משמשת לו כתומכת כלכלית ופוליטית מרכזית, ומממנת רשתות איסלאמיסטיות סוניות.

ארה"ב במשבר

ארצות הברית, שנוסדה על יסודות מוסר עשרת הדיברות, עומדת כעת בפני קואליציה אנרכיסטית-איסלאמיסטית-פרוגרסיבית. היא אכולה מבפנים, בין היתר בשל השקעות עתק של מדינות כמו קטר במערכת ההשכלה הגבוהה שלה.

ההתפתחויות בניו יורק מלמדות שתהליך שהיה נדמה עד לאחרונה כתאוריה מתחיל לקבל ביטוי פוליטי ממשי.

האחריות ההיסטורית של ישראל והמהלך הנדרש

במאה הקודמת היו היהודים חסרי מדינה. במאה ה-21 יש לנו מדינה ריבונית, צבא חזק וכלכלה מתקדמת. מתוקף האחריות ההיסטורית, על ישראל ליזום לאלתר את ועידת ירושלים – סיני 21.

הוועידה לא תעסוק במשבר אזורי נוסף, אלא תציג לעולם את האיום הציוויליזציוני: התכנסות כוחות מפרקים וכוחות ממלאים סביב פירוקו של הסדר המוסרי – גם ללא ברית גלויה.

לשם כך יש להקים כוח משימה לאומי "סיני 21" בראשו פרויקטור בכיר, שר בממשלה, בעל מעמד בינלאומי. תפקידו: לגבש אמנה בינלאומית, לבנות קואליציה רחבה ולהוביל מתקפה תודעתית, תרבותית ודיפלומטית ארוכת טווח. 

משמעות אסטרטגית

זהו אינטרס ישראלי מן המעלה הראשונה. ככל שהמערב יבין שהוא נלחם על עצם קיומו התרבותי-מוסרי, כך תשתנה תפיסת ישראל – מחזית אזורית לחוד החנית של ההגנה על הציוויליזציה המערבית כולה.

קריאה לפעולה

במשך עשרות שנים נגררה ישראל להתגונן מפני סדר יום שהכתיבו אחרים. הגיעה העת להפוך את כיוון התנועה – מלהגיב להאשמות, להעמיד במרכז הדיון את השאלה היסודית: מהם יסודות המוסר שעליהם מבקשת הציוויליזציה המערבית להמשיך ולהתקיים.

רעיונות גדולים נראים תמיד בלתי מציאותיים בתחילת דרכם. אך אם האבחנה נכונה, וה"ברית שלא נחתמה" אכן מתגבשת, השאלה אינה אם העולם זקוק ליוזמה כזו, אלא מי יוביל אותה.

מדינת ישראל, יורשת המהפכה המוסרית הגדולה בתולדות האנושות – עשרת הדיברות – אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין. עליה ליזום את ועידת ירושלים – סיני 21 ולהעמיד חזון מוסרי מאחד, בטרם יושלם פירוקו של הסדר שעליו נשענה הציוויליזציה המערבית אלפי שנים. .זו אינה רק יוזמה להגנת ישראל. זו יוזמה להגנת הציוויליזציה המערבית – ומתוך כך גם להגנת ישראל

ומילה לסיום, מאמר זה אינו עוסק באמת בממדאני ובארדואן. הוא עוסק במנגנון שבאמצעותו תרבויות מתפרקות מבפנים ונכבשות מבחוץ. אם המנגנון הזה אכן פועל לנגד עינינו, הרי שהשמות יתחלפו – אך הסכנה תישאר.