״סלידה גדולה, למרבה הפלא, מישראל״: מראה מוושינגטון

English translation following the Hebrew article

תקציר

בראיון ל״60 דקות״ אמר הנשיא טראמפ כי בין גורמי התבוסה הרפובליקנית בבחירות האמצע נמנית ״סלידה גדולה, למרבה הפלא, מישראל״. דבריו של ידיד מובהק אינם כתב אישום, אלא מראה. המאמר מפרק את הסיבות לסלידה לשלוש שכבות – תרבותית-ערכית, פוליטית ומיידית: שתי המלחמות באיראן וברצועת עזה – ושואל מה חלקה של ישראל עצמה. התשובה, כך נטען, מתחילה בצבא: בהסבת צה״ל מצבא הכרעה, שנועד להשיג בתמרון קרקעי ניצחון חרוץ ומהיר, לצבא הרתעה בירי מנגד, הנגרר להתשה ארוכה שאין שליטה במשכה ובתוצאותיה; ובאי זיהוי המגינים האנושיים כמרכז הכובד של חמאס, במערכה הצבאית ובמערכה המדינית כאחד. מלחמות שנפתחות ונשארות פתוחות מזינות את הסלידה; הכרעה מהירה המסתיימת בניצחון חרוץ היא ההסברה הטובה ביותר – והתרופה הסותרת לסלידה ואף המונעת אותה.

פתיחה: אוהד גדול מציב מראה

בראיון ל״60 דקות״ ברשת CBS קבע הנשיא טראמפ כי יש ״סלידה גדולה, למרבה הפלא, מישראל״ (בתרגום חופשי של a great dislike, incredibly, for Israel). הוא מנה זאת לצד המלחמה עצמה ומחירי הדלק בין גורמי התבוסה הרפובליקנית בבחירות האמצע. הדברים נאמרו בפי נשיא שנחשב לידיד מובהק של ישראל, ולכן אין לבטל אותם כעוינות.

אפשר לפרש את הדברים בכמה דרכים. בתרגום מתון יותר, ״חוסר אהדה״, הם מתארים היחלשות של התמיכה ולא עוינות. בקריאה פוליטית, הם הסטת אחריות: נשיא שמפלגתו הפסידה מפנה חלק מן האשמה אל המלחמה ואל בעלת בריתו, ומצטרף בכך לסגן הנשיא ואנס. בקריאה שלישית, הם מצע להפסקת הסיוע ולדרישה שהמדינות שארצות הברית הגנה עליהן תחזירנה לה את עלויות המלחמה, כפי שאמר באותו ראיון.

ואולם המילה ״למרבה הפלא״ (incredibly) מלמדת שהנשיא עצמו מופתע מן הממצא ואינו משלים עמו. ובכל אחת מן הקריאות, הדברים מחייבים את ישראל לשאול מה חלקה שלה. גם אם מדובר בהסטת אחריות, עובדה שהיא משתלמת פוליטית היא עצמה נתון שיש להבין.

הסלידה אינה תופעה אחת. היא נבנתה בשלוש שכבות: שכבה עמוקה של תרבות וערכים, שכבה פוליטית, ושכבה מיידית של שתי מלחמות – באיראן ובעזה. מעל לשלושתן עומדת שאלה שישראל חייבת לשאול את עצמה: מה חלקה שלה? התשובה, כפי שיוסבר, מתחילה בצבא.

השכבה העמוקה: תרבות וערכים

ביסוד התופעה נמצאת שחיקת אמת המידה המוסרית המשותפת של החברה האמריקנית. מוסר עשרת הדיברות, שעליו נשענה הדמוקרטיה האמריקנית ובכוחו הביסה את הטוטליטריזם, פינה מקום לליברליזם פוסט-מודרני שמציע רק שלילה: פירוק זהות, לאום, משפחה, סמכות וגבולות מוסר. הריק שנוצר הוא קרקע פורייה לכל מי שמבקש למלא אותו.

על הקרקע הזה צמחה ברית המפרקים: התכנסות מבנית, בלי תיאום ובלי הסכם חתום, בין הווק הרדיקלי לבין הג׳יהאד האסלאמיסטי. המפרקים מפנים את השטח, והממלאים עומדים מוכנים לתפוס אותו. יעדיהם הסופיים סותרים, אך השלב הביניים משותף: פירוק הסדר המערבי, מדינת הלאום – וישראל. האנטי-ציונות היא הדבק שמחזיק אותם יחד. הניצחונות בניו יורק, ובראשם ניצחון ממדאני, מעידים שהתהליך עבר מהתאוריה לפוליטיקה ממשית.

מכאן נגזרים ארבעה מנגנונים שפועלים נגד ישראל:

1. תפיסת מדכאים-מדוכאים. היא מציגה את ישראל כמדכאת מעצם קיומה, ולכן שום מעשה שלה אינו יכול להיות מוצדק.
2. ישראל כסמל. ישראל מגלמת לאום, מסורת, דת ומשפחה – בדיוק מה שהמפרקים מבקשים לפרק. ההתנגדות לה היא חלק ממלחמה רחבה יותר.
3. שלילת הלגיטימיות. שלילת זכותה של ישראל להתגונן, לצד סיקור חד-צדדי של המלחמה.
4. ערוצי הפצה. קמפוסים – שבהם מימון זר נרחב, ובראשו קטארי, מעורר שאלות קשות על השפעתו – רחובות, רשתות חברתיות ואיגודים מקצועיים, עד שהלחץ מגיע לקונגרס ולמקבלי ההחלטות.

השכבה הפוליטית: השחיקה הגיעה לימין

התמיכה בישראל חדלה להיות נושא דו-מפלגתי והפכה לנושא מפלגתי ואלקטורלי. החידוש בדברי טראמפ הוא שהשחיקה אינה עוד נחלתה של השמאל הדמוקרטי בלבד. היא חדרה ללב המחנה הרפובליקני.

אגף ״אמריקה תחילה״ מתנגד למלחמות ממושכות ולמעורבות מעבר לים. סגן הנשיא ואנס קבע אחרי הבחירות שהמלחמה היא סיבת ההפסד, ושבין דרישות המצביעים שנטשו בלטה הדרישה לשנות את היחסים עם ישראל. הימין ההנטינגטוני, שמזהה נכון את העימות הציוויליזציוני, אימץ בלי לדעת תפיסת ביטחון פוקויאמית של הרתעה במקום הכרעה. מלחמה שאינה מסתיימת הופכת אז לנטל פוליטי, וישראל מזוהה איתה.

ברקע עומד גם הוויכוח על הסיוע. ישראל מוצגת כמי שמקבלת מיליארדים בלי תמורה מספקת, ולא כנכס אסטרטגי. זהו ויכוח לגיטימי בחברה דמוקרטית, אך מתנגדי ישראל מנצלים אותו כדי להציגה כנטל על משלם המסים האמריקני. הודעת הנשיא ביום הבחירות על הפסקת הסיוע עד סוף השנה, שנתיים לפני תום מזכר ההבנות, מעידה עד כמה הטיעון חדר למרכז.

השכבה המיידית (א): מלחמת איראן – מחיר בלי ניצחון

המלחמה באיראן נפתחה במכות מדויקות ועוצמתיות, שצמצמו מאוד את יכולותיה של טהרן. אך צמצום אינו ניצחון. המכות לא שללו מאיראן את היכולת להמשיך להילחם ולא הביאו לכניעה, ומשלא הושגה הכרעה הידרדרות להתשה הייתה בלתי נמנעת.

שורש הכשל הוא דוקטרינרי. אסטרטגיית ההגנה האמריקנית, שנשענת על דוקטרינת המניעה (Denial) של אלברידג׳ קולבי, נבנתה לסין – מעצמה גרעינית שאת הסלמתה יש לנהל בזהירות. איראן היא בעיה שונה מהיסוד: מדינה שעדיין אין לה נשק גרעיני. הסרת האיום חייבה מלחמת הכרעה שתשלול את היכולת עוד לפני שנרכשה, ולא שחיקה שתקווה לשנות את התנהגות המשטר. משטרים טוטליטריים עמידים בהתשה טוב יותר מדמוקרטיות.

התוצאה נרשמה בתודעת הציבור האמריקני. ציפו למערכה של ארבעה עד חמישה שבועות, וקיבלו מלחמה פתוחה, מחירי דלק גבוהים ושאלת גרעין שלא הוכרעה. בסקר Reuters/Ipsos מיולי תמכו במלחמה רק כשליש, ו-69% אמרו שיעדיה לא הוסברו בבירור.

כאן נכנסת ישראל לתמונה. הטענה שישראל גררה את ארצות הברית למלחמה נוחה למי שאינו רוצה לבחון את ניהול המערכה. טראמפ עצמו דחה אותה, וההחלטה, היעדים והניהול היו אמריקניים. אבל כשהמחיר גבוה והניצחון אינו נראה, מחפשים אשם – וישראל, שגם היא נתפסת כמי שמלחמותיה אינן נגמרות, היא הכתובת הזמינה.

השכבה המיידית (ב): עזה – אסון הומניטרי כתחמושת של ברית המפרקים

המלחמה בחמאס לוותה באסון הומניטרי של אוכלוסיית הרצועה: עקירה חוזרת ונשנית, הרס רחב ונפגעים רבים בקרב הלא-מעורבים. חמאס תכנן את המצב הזה מראש, כשהציב את מפקדותיו, מנהרותיו ומשגריו בתוך האוכלוסייה האזרחית ומתחתיה.

ברית המפרקים ניצלה את התמונות עד תום. היא הציגה את תוצאות אסטרטגיית המגינים האנושיים של חמאס כהוכחה לכוונה ישראלית, ובמסגרת תפיסת מדכאים-מדוכאים קיבלה ההצגה הזו מעמד של אמת מוסרית. כך הפכה עזה לחוליה המחברת בין השכבה העמוקה לשכבה המיידית: האסון סיפק למפרקים את התמונה, והתמונה גייסה ציבורים שלא היו עוינים לישראל קודם לכן.

השאלה המכרעת אינה מי ניצל את האסון, אלא מדוע נותר מרחב שבו הוא יכול היה להתרחש. על כך בפרק הבא.

טעויותיה של ישראל: הראשית צבאית

הטעות המכוננת אינה בהסברה ולא בדיפלומטיה. היא צבאית: הסבתו של צה״ל מצבא הכרעה בתמרון קרקעי לצבא הרתעה בהתשה באמצעות ירי מנגד. התהליך התרחש בין 1996 ל-2006, והגיע לשיאו בתפיסת ההפעלה המטכ״לית שפורסמה באפריל 2006. הדרג המדיני מעולם לא אישר את ההסבה בדיון סדור ברמתו, והמלצות לבטל את התפיסה לאחר מלחמת לבנון השנייה לא מומשו.

המשמעויות: איומים שלא הוסרו

1. אי הסרת איומים בעודם באיבם. משוותר צה״ל על היכולת להכריע, נשללה מהדרג המדיני האפשרות לממש מדיניות של מלחמת מנע מוקדמת מחוץ לגדר, גם אילו רצה. חמאס וחיזבאללה הפכו מאיומים בהתהוות לצבאות טרור בגבול.
2. היעדר יכולת ותוכניות מגירה למתקפת נגד מהירה. כאשר ישראל הותקפה ב-7 באוקטובר, לא עמדו לרשותה לא הכוח ולא התוכניות להסרת האיום במהירות. התוצאה הייתה מלחמה ממושכת – והמשך עצמו הוא שיצר את רוב האסון ההומניטרי ואת דימוי ה״מלחמה האינסופית״.

מרכז הכובד שלא זוהה

צה״ל לא זיהה שאזרחי הרצועה הם מרכז הכובד של חמאס. הם משמשים לו מגינים אנושיים, ושליטתו בחלוקת הסיוע ההומניטרי המועבר אליהם מחוץ לרצועה, ובגבייה ממנו, חיזקה את אחיזתו ברצועה. אותו מרכז כובד הוא גם נקודת התורפה הגדולה ביותר של צה״ל: כל מהלך צבאי נגד חמאס פוגע בהם, וכל פגיעה בהם הופכת לנשק נגד ישראל.

המגינים האנושיים היו מרכז הכובד בשתי המערכות שחמאס ניהל נגד ישראל בו-זמנית:

• במערכה הצבאית הם הגנו על לוחמיו, מפקדותיו, מנהרותיו ומשגריו, ודרכם שלט בסיוע שהגיע מבחוץ.
• במערכה המדינית סבלם הפך לתמונות ששימשו את ברית המפרקים בהשחרת פניה של ישראל, בשלילת זכותה להתגונן ובלחץ על וושינגטון לעצור את הלחימה.

זה מרכז כובד אחד שמשרת שתי מערכות. מכות רבות שצה״ל הנחית על חמאס במערכה הצבאית חיזקו את חמאס במערכה המדינית. רק ניתוק המגינים מן הלוחמים יכול היה לשלול ממנו את שתיהן במהלך אחד.

תורפה כזו חייבה את צה״ל לגבש, יחד עם הדרג המדיני, תוכנית מגירה שלא הוכנה: פינוי זמני של אזרחי הרצועה, בפעימה אחת או במספר פעימות, למרחב הומניטרי מוגן, בתנאים בטוחים ובהתחייבות מפורשת להשבתם לרצועה לאחר טיהור השטח מחמאס.

המהלך המעשי היה ברור: דרישה מארצות הברית – ובוודאי מממשל ביידן הדמוקרטי, הרגיש לבעיות הומניטריות – לחכור שטח ברפיח המצרית ולהקים בו מקלט הומניטרי בפיקוחה או בפיקוח האו״ם. מהלך כזה היה מנתק את חמאס ממגיניו ומן השליטה בסיוע, מצמצם את הפגיעה באזרחים, מקצר את המלחמה – ושולל מברית המפרקים את תחמושתה העיקרית.

מגינים אנושיים: ממלכת אי הוודאות לכאוס

כבר מן האינתיפאדה הראשונה ובשנים שאחריה הפעילו הפלשתינים בני אדם כפצצות אנושיות וכמגינים אנושיים. זהו מהלך צבאי שאפילו הנאצים לא הפעילו בשדה הקרב. משמעותו יסודית: שדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות, אך לא כאוס. אל ממלכת אי הוודאות מותאמים עקרונות המלחמה, כלליה וחוקיה. כשהאויב משתמש בבני אדם כנשק, הוא הופך את השדה לכאוס, וניהול לחימה בשיטות שנועדו לאי וודאות נעשה התאבדות.

צה״ל מעולם לא הסביר זאת לדרג המדיני ולצבאות אחרים. משום כך לא גובשה תשובה מבצעית למצב שבו האויב הופך את אוכלוסייתו לנשק, ולא הוכנה הקרקע המושגי להצגתו בעולם. כשהגיעה עזה, נמצאו ישראל וצבאה מנסים לנהל כאוס בכלים שנועדו לאי וודאות.

טעותה של ישראל הייתה שהיא נירמלה את הנשק הבלתי קונבנציונלי שחמאס הפעיל. במקום להציגו כפי שהוא, היא התאימה את לחימת צה״ל לחוקי מלחמה שנועדו למלחמה אנושית קונבנציונלית, כאילו מדובר בעוד שדה קרב רגיל.

התוצאה הייתה מכה כפולה. הלחימה הוגבלה כאילו מדובר בשדה קרב רגיל, בלי פתרון מבצעי למצב שאינו רגיל, וההגבלה האריכה אותה. וככל שהלחימה התארכה, התעצמה המלחמה נגד ישראל בזירת דעת הקהל. ישראל שילמה פעמיים: פעם בשדה הקרב, ופעם שנייה בעיני העולם.

צה״ל לא היה צריך להרוג אזרחים. הוא היה צריך להציג מן היום הראשון את לחימת חמאס כמלחמה בלתי קונבנציונלית, שמי שמפעיל בה בני אדם כנשק נושא באחריות לתוצאותיה. הצגה כזו הייתה מעבירה את הדיון מן השאלה האם צה״ל מפר את הדין אל השאלה הנכונה: כיצד מקיימים את הדין מול אויב שהופך את אוכלוסייתו לנשק.

הדין חל במלואו. השימוש באזרחים כמגינים אנושיים אסור, ואינו פוטר את הצד התוקף מחובות ההבחנה, המידתיות ונקיטת אמצעי הזהירות. אך הדין מניח שהמגן האנושי הוא חריג נקודתי. כאשר הוא שיטת הלחימה כולה, כל מטרה הופכת לדילמה, וצבא שאין לו פתרון מבצעי נלכד בין הדין לבין ההכרעה: לחימה שמקיימת את הדין אך אינה מכריעה, ונמשכת בלי סוף.

הסיבה עמוקה יותר. אמנות ז׳נבה והדינים שהתגבשו בעקבות מלחמת העולם השנייה נועדו למנוע אובדן צלם אנוש – את האכזריות של מי שפוגע באחר. מחוקקיהם לא חזו אובדן צלם יצור חי: התנהגות שמתעלמת מן האינסטינקט הקיומי ומן האינסטינקט ההורי, שמשותפים לכל בעל חי. אויב ששולח את בניו להתפוצץ ומציב את ילדי עמו מעל משגריו פועל מחוץ להנחה שעליה נבנה הדין כולו: שבמלחמה, ככל שתהיה אכזרית, כל צד מבקש להגן על שלו.

זוהי תופעה חסרת תקדים במלחמה האנושית. גם הנאצים לא הפכו את עצמם ואת ילדיהם לפצצות אדם. הקמיקזה היפנים אינם תקדים: זה היה נשק שהפעיל צבא נגד צבא – טייסים נגד ספינות מלחמה – ולא נשק שמפעיל אזרחים וילדים נגד אזרחים, או מסתתר מאחורי ילדי עמו.

מאז אינתיפאדת האוטובוסים המתפוצצים החזיקה ישראל בידה טיעון רב עוצמה: הארגונים ששולחים מחבלים מתאבדים ומסתתרים מאחורי ילדים מנהלים לחימה בלתי אנושית וחסרת עכבות, שמאבדת אפילו את צלם היצור החי. היה בו כדי לשלול מלחימה זו כל לגיטימיות. ישראל לא עשתה בו שימוש שיטתי, וכך הניחה לתופעה להתפשט – ולקנות לה לגיטימיות. כשהגיע 7 באוקטובר, העולם כבר התרגל לראות במגינים אנושיים נתון של הסכסוך, ולא את העניין עצמו.

הדבר דומה לאסטרונאוטים בחללית שהתנתקה מכוח המשיכה. איש אינו מבטל שם את צורכי התזונה, אך אי אפשר להמשיך לאכול בצלחות ובכוסות שנועדו לסידור שולחן שמותאם לכוח הכבידה של כדור הארץ. הפתרון אינו רעב, אלא שיטת אכילה חדשה. כך גם כאן: נדרשו כללים מבצעיים חדשים, שיאפשרו גם לקיים את הדין וגם להכריע. תוכנית הפינוי הזמני היא כלל כזה.

הכשל לא היה של המשפטנים. הם מילאו את חובתם ופירשו את הדין שהיה בידיהם. הכשל היה מצביאי מובהק: המצביאים לא הבחינו שמלחמה שמופעל בה נשק אנושי דומה למציאות השוררת בחללית שהתנתקה מכוח המשיכה של כדור הארץ ולכן היא מלחמה בלתי קוונציונלית לכל דבר ועניין כמלחמה כימית וביולוגית. מי שלא זיהה את המהפכה שהפלשתינאים חוללו בטבע המלחמה לא יכול היה לפתח את הפתרון המבצעי שמותאם לו, ולהציגו לדרג המדיני.

יתרה מזו, תפיסת ההגנה הלאומית מחייבת למנוע את האיום מלכתחילה, בהסרתו בעודו באיבו – לפני שהאויב מספיק להפוך אוכלוסייה שלמה למגן ולחפור מתחתיה עיר מנהרות. ב-2014, במבצע צוק איתן, עמדה בפני ישראל הזדמנות לעשות זאת, והיא לא נוצלה, בין השאר כי צה"ל כבר היה למעלה מעשר שנים צבא מוסב מהכרעה בתמרון, להרתעה בהתשה. המחיר נגבה תשע שנים מאוחר יותר.

מדוע שום הסברה לא הייתה מועילה

נוכח כשלים מכוננים כאלה, שום הסברה לא הייתה יכולה להועיל. הסברה יכולה להסביר מלחמה שמסתיימת בהכרעה. היא אינה יכולה להצדיק מלחמה שנמשכת שנים, מייצרת יום-יום תמונות של הרס וסבל, ואינה מציגה סוף נראה לעין.

אויבי ישראל ומתנגדיה בחברות המערב ניצלו זאת עד תום; את התמונות סיפק להם דפוס המלחמה. השיח על כשל הסברה מסיט את המבט מן הסיבה אל התוצאה.

ההיסטוריה מוכיחה זאת. כאשר ישראל סיימה מלחמות מהר ובניצחון שאין לערער עליו, היא זכתה לאהדה רבה דווקא. בסקר ג׳אלופ שנערך בערב מלחמת ששת הימים אהדו לישראל 38% מהאמריקנים; בסקר שנערך ביוני 1967, במלחמה ולאחריה, הגיע השיעור ל-56%, מול 4% בלבד למדינות ערב. אמריקה של 1967, ששקעה בבוץ וייטנאם, התגעגעה לניצחונות – ובעיקר לניצחון מעטים מול רבים. ישראל נתנה לה בדיוק את זה. זו הייתה אמריקה של תרבות המערבונים: תרבות של אמת ושקר, ומכאן היכולת להבחין בין טוב לרע ובין צדיק לרשע. באמריקה של פוסט-אמת, שבה אין עוד אמת אחת, הבחנה זו כבר אינה יכולה להתרחש כפי שהתרחשה אז. לעומת זאת, מלחמת לבנון הממושכת ב-1982 הביאה את האהדה לערבים לשיא של 28%. הציבור האמריקני אוהב מנצחים שמסיימים מלחמות.

גם ניצחון מהיר לא יזכה היום בהכרח באותה אהדה, אך מלחמה שאינה נגמרת מזינה תמיד את הסלידה.

סיום: מראה ומדרבן תיקון

דבריו של הנשיא טראמפ, אוהד גדול של ישראל, אינם כתב אישום. הם מראה שהוצבה בפני ישראל כמו בפני ארה"ב. את השכבה העמוקה ואת השכבה הפוליטית ישראל אינה יכולה לשנות לבדה. את מה שהיא מזרימה לשכבה המיידית – מלחמות שנפתחות ונשארות פתוחות לשנים – היא יכולה וחייבת לתקן.

התיקון מתחיל במקום שבו החל הקלקול: בהסבת צה״ל ב-2006. צבא שמסוגל להסיר איומים בעודם באיבם, ולהכריע במהירות כאשר המדינה מותקפת, יקצר מלחמות, יצמצם את הסבל של האוכלוסייה האזרחית בצד השני, וישלול מברית המפרקים את תחמושתה.

הכרעה מהירה המסתיימת בניצחון חרוץ היא ההסברה הטובה ביותר – והתרופה הסותרת לסלידה ואף המונעת אותה.

“A Great Dislike, Incredibly, for Israel”: A Mirror from Washington

Dr. Col. Ret. Hanan Shai

In an interview with 60 Minutes, President Trump listed “a great dislike, incredibly, for Israel” among the causes of the Republican defeat in the midterm elections. The words of a staunch friend are not an indictment; they are a mirror. This article breaks the dislike down into three layers – cultural and moral, political, and immediate (the two wars, in Iran and in the Gaza Strip) – and asks what Israel’s own share in it is. The answer, it argues, begins with the military: with the conversion of the IDF from an army of decision, built to win a swift and decisive victory through ground maneuver, into an army of deterrence relying on standoff fire, dragged into long wars of attrition whose duration and outcome it cannot control; and with its failure to identify human shields as Hamas’s center of gravity, in both the military and the political campaigns. Wars that open and stay open feed the dislike. A swift decision that ends in decisive victory is the best public diplomacy – the antidote to the dislike, and even its prevention.

Opening: a great friend holds up a mirror

In an interview with CBS’s 60 Minutes, President Trump said there is “a great dislike, incredibly, for Israel.” He named it, alongside the war itself and gasoline prices, among the causes of the Republican defeat in the midterms. These words came from a president regarded as a staunch friend of Israel, and they cannot be dismissed as hostility.

They can be read in several ways. Rendered more mildly, as a “lack of sympathy,” they describe weakening support rather than hostility. Read politically, they shift blame: a president whose party lost points part of the responsibility at the war and at his ally, joining Vice President JD Vance in doing so. A third reading sees in them a platform for ending aid and for demanding that the countries America protected repay the costs of the war – as he said in the same interview.

Yet the word “incredibly” shows that the president himself is surprised by the finding and does not accept it. And under every reading, his words oblige Israel to ask what its own share is. Even if this is a shifting of blame, the fact that it pays politically is itself a datum that must be understood.

The dislike is not a single phenomenon. It was built in three layers: a deep layer of culture and values, a political layer, and an immediate layer of two wars – in Iran and in Gaza. Above all three stands a question Israel must ask itself: what is its own share? The answer, as will be explained, begins with the military.

The deep layer: culture and values

At the root lies the erosion of American society’s shared moral yardstick. The morality of the Ten Commandments, on which American democracy rested and by whose strength it defeated totalitarianism, has given way to a postmodern liberalism that offers only negation: the dismantling of identity, nation, family, authority and moral limits. The resulting vacuum is fertile ground for anyone who seeks to fill it.

On that ground grew what may be called the Alliance of Dismantlers: a structural convergence – uncoordinated, with no signed pact – between radical woke progressivism and Islamist jihad. The dismantlers clear the ground; the fillers stand ready to take it. Their final goals contradict each other, but their intermediate stage is shared: dismantling the Western order, the nation-state – and Israel. Anti-Zionism is the glue that holds them together. The victories in New York, above all Zohran Mamdani’s, show that the process has moved from theory into real politics.

From this flow four mechanisms working against Israel:

1. The oppressor-oppressed worldview. It casts Israel as an oppressor by its very existence, so nothing it does can ever be justified.
2. Israel as a symbol. Israel embodies nationhood, tradition, faith and family – precisely what the dismantlers seek to take apart. Opposition to Israel is part of a broader war.
3. Delegitimization. The denial of Israel’s right to defend itself, alongside one-sided coverage of the war.
4. Channels of dissemination. Campuses – where extensive foreign funding, led by Qatar’s, raises hard questions about its influence – streets, social media and labor unions, until the pressure reaches Congress and decision-makers.

The political layer: the erosion reaches the right

Support for Israel has ceased to be bipartisan and has become a partisan, electoral issue. What is new in Trump’s words is that the erosion is no longer confined to the Democratic left. It has reached the heart of the Republican camp.

The “America First” wing opposes prolonged wars and entanglements overseas. After the election, Vice President Vance declared the war the cause of the defeat, and said that among the demands of voters who defected was a change in the relationship with Israel. The Huntingtonian right, which correctly identifies the civilizational clash, has unknowingly adopted a Fukuyaman security concept of deterrence instead of decision. A war that does not end then becomes a political burden – and Israel is identified with it.

In the background stands the debate over aid. Israel is portrayed as a recipient of billions without adequate return, rather than as a strategic asset. This is a legitimate debate in a democracy, but Israel’s opponents exploit it to paint Israel as a burden on the American taxpayer. The president’s announcement on Election Day that aid would end by year’s end – two years before the memorandum of understanding expires – shows how far the argument has penetrated the mainstream.

The immediate layer (a): the Iran war – a price without victory

The war on Iran opened with precise and powerful strikes that greatly reduced Tehran’s capabilities. But reduction is not victory. The strikes neither stripped Iran of its ability to keep fighting nor brought about surrender, and once no decision was achieved, the slide into attrition was inevitable.

The root of the failure is doctrinal. America’s defense strategy, resting on Elbridge Colby’s doctrine of denial, was built for China – a nuclear power whose escalation must be carefully managed. Iran is a fundamentally different problem: a state that does not yet have nuclear weapons. Removing the threat required a war of decision that would eliminate the capability before it was acquired – not attrition in the hope of changing the regime’s behavior. Totalitarian regimes withstand attrition better than democracies do.

The result registered in the American public mind. People expected a campaign of four to five weeks and got an open-ended war, high gasoline prices and an unresolved nuclear question. In a Reuters/Ipsos poll in July, only about a third supported the war, and 69% said its goals had not been clearly explained.

This is where Israel enters the picture. The claim that Israel dragged the United States into the war is convenient for those who do not wish to examine how the campaign was run. Trump himself rejected it; the decision, the goals and the conduct of the war were American. But when the price is high and victory is nowhere in sight, people look for someone to blame – and Israel, whose own wars are also seen as never-ending, is the readiest address.

The immediate layer (b): Gaza – a humanitarian disaster as ammunition for the dismantlers

The war against Hamas was accompanied by a humanitarian disaster for the Strip’s population: repeated displacement, widespread destruction and heavy casualties among non-combatants. Hamas planned this in advance, placing its headquarters, tunnels and launchers within and beneath the civilian population.

The Alliance of Dismantlers exploited the images to the full. It presented the results of Hamas’s human-shield strategy as proof of Israeli intent, and within the oppressor-oppressed framework this portrayal acquired the status of moral truth. Gaza thus became the link between the deep layer and the immediate one: the disaster supplied the dismantlers with the image, and the image mobilized publics that had not been hostile to Israel before.

The decisive question is not who exploited the disaster, but why space remained for it to happen at all. That is the subject of the next section.

Israel’s mistakes: it begins with the military

The founding error lies neither in public diplomacy nor in diplomacy. It is military: the conversion of the IDF from an army of decision through ground maneuver into an army of deterrence through attrition by standoff fire. The process unfolded between 1996 and 2006 and peaked with the General Staff’s operational concept published in April 2006. The political echelon never approved the conversion, and recommendations to cancel the concept after the Second Lebanon War were never implemented.

The consequences: threats that were not removed

1. Threats not removed while still in their infancy. Once the IDF gave up the capacity to decide, the political echelon lost the option of pursuing a policy of early preventive war beyond the border, even had it wished to. Hamas and Hezbollah grew from emerging threats into terror armies on the border.
2. No capability or contingency plans for a swift counteroffensive. When Israel was attacked on October 7, it had neither the force nor the plans to remove the threat quickly. The result was a prolonged war – and it was the duration itself that produced most of the humanitarian disaster and the image of a “forever war.”

The center of gravity that was not identified

The IDF did not identify the Strip’s civilians as Hamas’s center of gravity. They serve it as human shields, and its control over the distribution of humanitarian aid brought in from outside the Strip – and the levies it took from that aid – strengthened its grip on Gaza. That same center of gravity is also the IDF’s greatest vulnerability: every military move against Hamas harms them, and every harm to them becomes a weapon against Israel.

Human shields were the center of gravity in both of the campaigns Hamas waged against Israel simultaneously:

• In the military campaign, they protected its fighters, headquarters, tunnels and launchers, and through them it controlled the aid arriving from outside.
• In the political campaign, their suffering became images that served the Alliance of Dismantlers in blackening Israel’s name, denying its right to self-defense and pressing Washington to halt the fighting.

One center of gravity served two campaigns. Many of the blows the IDF dealt Hamas in the military campaign strengthened Hamas in the political one. Only separating the shields from the fighters could have denied it both in a single move.

Such a vulnerability obliged the IDF to formulate, together with the political echelon, a contingency plan that was never prepared: the temporary evacuation of Gaza’s civilians, in one phase or several, to a protected humanitarian zone, under safe conditions and with an explicit commitment to return them to the Strip once the area had been cleared of Hamas.

The practical step was clear: to ask the United States – certainly the Democratic Biden administration, sensitive to humanitarian concerns – to lease land in Egyptian Rafah and establish a humanitarian shelter there under its own supervision or that of the UN. Such a move would have cut Hamas off from its shields and from its control of aid, reduced harm to civilians, shortened the war – and denied the Alliance of Dismantlers its principal ammunition.

Human shields: from the realm of uncertainty to chaos

Since the first intifada and in the years that followed, the Palestinians have used human beings as human bombs and as human shields. This is a military method that even the Nazis did not employ on the battlefield. Its meaning is fundamental: the battlefield is the realm of uncertainty, but it is not chaos. The principles, rules and laws of war are tailored to the realm of uncertainty. When the enemy uses human beings as weapons, he turns the field into chaos, and waging war with methods designed for uncertainty becomes suicide.

The IDF never explained this to the political echelon or to other armies. As a result, no operational answer was formulated for a situation in which the enemy turns its own population into a weapon, and no conceptual ground was prepared for presenting it to the world. When Gaza came, Israel and its army found themselves trying to manage chaos with tools designed for uncertainty.

Israel’s mistake was that it normalized the unconventional weapon Hamas employed. Rather than presenting it for what it is, Israel adapted the IDF’s fighting to laws of war designed for conventional human warfare, as if this were just another ordinary battlefield.

The result was a double blow. The fighting was restricted as if this were an ordinary battlefield, with no operational solution for an extraordinary situation, and the restrictions prolonged it. And the longer the fighting went on, the more the war against Israel intensified in the arena of public opinion. Israel paid twice: once on the battlefield, and again in the eyes of the world.

The IDF did not need to kill civilians. It needed to present Hamas’s fighting, from the first day, as unconventional warfare in which whoever uses human beings as weapons bears responsibility for the consequences. Such a presentation would have shifted the debate from whether the IDF violates the law to the right question: how is the law upheld against an enemy that turns its own population into a weapon?

The law applies in full. Using civilians as human shields is prohibited, and it does not release the attacking side from the duties of distinction, proportionality and precaution. But the law assumes that the human shield is a local exception. When it is the entire method of warfare, every target becomes a dilemma, and an army without an operational solution is trapped between the law and decision: fighting that upholds the law but does not decide, and goes on without end.

The reason runs deeper. The Geneva Conventions and the laws that took shape after World War II were meant to prevent the loss of the human image – the cruelty of those who harm others. Their drafters did not foresee the loss of the image of a living creature: behavior that disregards the survival instinct and the parental instinct shared by every living being. An enemy that sends its sons to blow themselves up and places its people’s children atop its launchers operates outside the assumption on which the entire law was built: that in war, however cruel, each side seeks to protect its own.

This is a phenomenon without precedent in human warfare. Even the Nazis did not turn themselves and their children into human bombs. The Japanese kamikaze are no precedent: theirs was a weapon used by an army against an army – pilots against warships – not a weapon that sends civilians and children against civilians, or hides behind its own people’s children.

Since the intifada of exploding buses, Israel has held a powerful argument: organizations that send suicide bombers and hide behind children wage an inhuman, unrestrained form of warfare that has lost even the image of a living creature. That argument could have stripped such warfare of all legitimacy. Israel never made systematic use of it, and so allowed the phenomenon to spread – and to acquire legitimacy. By the time October 7 came, the world had grown used to seeing human shields as a given of the conflict rather than as the issue itself.

It is like astronauts in a spacecraft that has broken free of gravity. No one there abolishes the need for nutrition, but they cannot go on eating from plates and cups designed for a table set under Earth’s gravity. The solution is not starvation but a new way of eating. So too here: new operational rules were needed, rules that would make it possible both to uphold the law and to decide. The temporary evacuation plan is such a rule.

The failure was not the lawyers’. They did their duty and interpreted the law they had. The failure was one of generalship, pure and simple: the commanders did not recognize that a war in which human weapons are used resembles the reality aboard a spacecraft cut loose from Earth’s gravity – and that it is therefore unconventional warfare in every sense, like chemical or biological warfare. Whoever failed to recognize the revolution the Palestinians wrought in the nature of war could not develop the operational solution suited to it, or present it to the political echelon.

Moreover, Israel’s national defense concept requires preventing the threat in the first place, by removing it while still in its infancy – before the enemy has time to turn an entire population into a shield and dig a city of tunnels beneath it. In 2014, in Operation Protective Edge, Israel had an opportunity to do so, and it was not seized – in part because the IDF had by then spent more than a decade as an army converted from decision by maneuver to deterrence by attrition. The price was exacted nine years later.

Why no hasbara could have helped

In the face of such founding failures, no hasbara – public diplomacy – could have helped. Public diplomacy can explain a war that ends in decision. It cannot justify a war that drags on for years, produces images of destruction and suffering day after day, and offers no end in sight.

Israel’s enemies and opponents in Western societies exploited this to the full; the pattern of the war supplied them with the images. Talk of a public-diplomacy failure diverts attention from the cause to the effect.

History bears this out. When Israel ended wars quickly and with indisputable victory, it won broad sympathy. In a Gallup poll taken on the eve of the Six-Day War, 38% of Americans sympathized with Israel; in a poll taken in June 1967, during and after the war, the figure reached 56%, against just 4% for the Arab states. The America of 1967, mired in the Vietnam quagmire, longed for victories – above all the victory of the few over the many. Israel gave it exactly that. It was the America of the Western movie: a culture of truth and falsehood, and hence of the ability to tell good from evil and the righteous from the wicked. In post-truth America, where there is no longer one truth, that distinction can no longer play out as it did then. By contrast, the prolonged Lebanon War of 1982 drove sympathy for the Arabs to a peak of 28%. The American public loves winners who end wars.

Even a swift victory would not necessarily earn the same sympathy today, but a war that does not end always feeds the dislike.

Conclusion: a mirror and a spur to repair

The words of President Trump, a great friend of Israel, are not an indictment. They are a mirror held up to Israel – as to the United States. The deep layer and the political layer Israel cannot change alone. What it feeds into the immediate layer – wars that open and stay open for years – it can and must fix.

The repair begins where the damage began: with the conversion of the IDF in 2006. An army capable of removing threats while still in their infancy, and of deciding swiftly when the country is attacked, will shorten wars, reduce the suffering of the civilian population on the other side, and deny the Alliance of Dismantlers its ammunition.

A swift decision that ends in decisive victory is the best public diplomacy – the antidote to the dislike, and even its prevention.

Col. (res.) Dr. Hanan Shai is a lecturer in strategic thinking and a researcher at the Misgav Institute for National Security and Zionist Strategy. He was a member of the Dan Shomron Committee that drew the lessons of the Second Lebanon War.