ההפסד הרפובליקני: המחיר הפוליטי של דפוס מלחמה שגוי באיראן

English translation following the Hebrew article

תקציר

יום אחרי התבוסה בבחירות האמצע כתב סגן הנשיא ג׳יי־די ואנס: ״הסיבה שהפסדנו היא המלחמה״. הוא ציטט סוקר ששאל מצביעים שעזבו את הרפובליקנים מה יחזיר אותם, והתשובות העיקריות היו: לסיים את המלחמה, להתמקד ביוקר המחיה, לשים את אמריקה תחילה ולשנות את היחסים עם ישראל. טראמפ הודה שדברי ואנס נכונים ״במידה רבה״, אך הגן על ההחלטה. כבר ביולי הראה סקר רויטרס/איפסוס שרק כשליש מהאמריקנים תומכים במלחמה, ושרובם אינם מבינים את מטרותיה. המחיר לא היה צריך להפתיע: מי שבחן את דפוס המלחמה לאור עקרונותיה יכול היה לצפות שהציבור יישא בעלויות בלי הכרעה ברורה.

גם האשמת ישראל הייתה צפויה. הנשיא עצמו דחה את הטענה שישראל גררה אותו למלחמה, וציין את 7 באוקטובר ואת עמדתו ארוכת השנים שאיראן לעולם לא תחזיק בנשק גרעיני. ובכל זאת, הוויכוח הפוליטי נטה להטיל עליה אחריות. היציאה למלחמה, מטרותיה וניהולה היו החלטה אמריקנית. ישראל התנגדה להסדרים שלא נתנו מענה מספק לגרעין ולטילים, כפי שבעלות ברית נוהגות, אך לא הכריחה את הנשיא. האשמתה שימשה הסבר נוח במקום לבחון את דפוס הפעולה.

המחיר נבע מדפוס מלחמה שגוי. במלחמת הכרעה נבחרת אסטרטגיה שנועדה לשלול מהאויב את יכולתו להמשיך להילחם, להכתיב לו תנאי כניעה ולשלוט בסיום. מלחמת התשה שוחקת את האויב, אך אינה מאפשרת שליטה במשך המלחמה או בעיתוי סיומה, ומשטרים טוטליטריים עמידים לה יותר. המערכה נפתחה במכות קשות שנועדו להרתיע, אך לא שללה את יכולת איראן ולא הביאה לכניעה. מרגע שההכרעה לא הושגה, ההידרדרות להתשה הייתה בלתי נמנעת, וצפויה.

דוקטרינת השלילה של קולבי נועדה לסין הגרעינית. באיראן המטרה הייתה לשלול יכולת גרעינית ממדינה שטרם השיגה אותה. מסגרת מוגבלת של גריעת יכולות אינה מתאימה ליעד של מניעה מוחלטת. הדרג האזרחי קבע את המסגרת; הצבא עיבד אותה לתוכניות, והייתה מוטלת עליו החובה להצביע על הפער. הציפייה למלחמה קצרה התנגשה במציאות של היעדר תוכנית הכרעה. הציבור נשא בעלויות, איראן לא הוכרעה, והסוגיה הגרעינית לא נסגרה.

הבירור צריך להתמקד בממשק המדיני־צבאי: האם הצמרת הצבאית הציגה לנשיא את הפער בין היעד לאסטרטגיה, את מגבלות ההתשה ואת חלופות ההכרעה? אם כן, האחריות מדינית. אם לא, יש כאן גם כשל מקצועי. לקראת ההחלטה על המשך המערכה, על הדרג הצבאי להציג לנשיא בכתב תוכנית הכרעה, כולל חלופה שאינה תלויה במהלך קרקעי גדול. גם בישראל הובילה תפיסת ההפעלה של 2006, תפיסת אפקטים והרתעה, לדפוס דומה ברצועה ובלבנון, והחזרת צה״ל לצבא הכרעה חיונית.

עקרונות המלחמה אינם ניחושים. כשהמטרה היא למנוע התגרענות, אין די במכות ובתקווה לשינוי הרצון; יש לשלול את היכולת. המחיר הפוליטי היה צפוי; האשמת ישראל היא דרך להתחמק מלבחון אותו.

המאמר המלא

היציאה למלחמה הייתה החלטה אמריקנית. המחיר הפוליטי נבע ממערכה שלא הביאה להכרעה. הבירור המקצועי צריך להתמקד בפער שבין היעד למנוע את התגרענותה של איראן לבין דפוס הפעולה שנבחר.

מה אמרו ואנס וטראמפ

יום אחרי ההפסד בבחירות האמצע כתב סגן הנשיא ג׳יי־די ואנס: ״הסיבה שהפסדנו היא המלחמה״. הוא סיפר שסוקר שאל מצביעים שעזבו את הרפובליקנים מה יחזיר אותם למפלגה. ארבע התשובות העיקריות, לפי ואנס, היו: לסיים את המלחמה, להתמקד ביוקר המחיה ובאינפלציה, לשים את אמריקה תחילה ולשנות את היחסים עם ישראל. לתומכי המלחמה הציע לטעון בגלוי שאובדן הסנאט לשש שנים היה מחיר ששווה לשלם. דונלד טראמפ ג׳וניור תמך בפוסט.

טראמפ אמר שדברי ואנס נכונים ״במידה רבה״, אך הגן על ההחלטה לצאת למלחמה. כך נוצר הוויכוח הפוליטי: האם המלחמה הייתה שווה את המחיר, והאם ישראל גררה את הנשיא אליה.

הוויכוח המקצועי קודם לשאלת ההאשמה. האם המלחמה נועדה להסתיים בניצחון, ואם כן — מדוע לא נוהלה בדרך שהבטיחה הכרעה?

היציאה למלחמה הייתה החלטה אמריקנית

הנשיא הציג את מניעת השגתה של יכולת גרעינית בידי איראן כאינטרס אמריקני חיוני, ואת המלחמה כאמצעי להשגתו. ישראל התנגדה להסדר שלא נתן מענה מספק לתוכנית הגרעין ולטילים וניסתה להשפיע על המדיניות האמריקנית, כפי שבעלות ברית נוהגות לעשות. אבל ההחלטה אם לצאת למלחמה, מטרותיה ואופן ניהולה היו בידי ארצות הברית.

הנשיא עצמו דחה את הטענה שישראל גררה אותו למלחמה. במרץ אמר: ״לא. אולי אני זה שכפה את ידה של ישראל״. באפריל כתב: ״ישראל מעולם לא שכנעה אותי לצאת למלחמה באיראן; תוצאות 7 באוקטובר, יחד עם דעתי לאורך כל חיי שאיראן לעולם לא יכולה להחזיק בנשק גרעיני, הן שעשו זאת״. האמירות האלה מפריכות את הטענה שישראל גררה את הנשיא למלחמה. הן אינן פותרות את השאלות המקצועיות על תכנון המערכה וניהולה, אבל מבהירות היכן התקבלה ההחלטה.

הכרעה והתשה: שני דפוסי מלחמה

במלחמת הכרעה נבחרת אסטרטגיה שמטרתה להביס את האויב ולשלול ממנו את היכולת להמשיך להילחם. ניצחון צבאי חרוץ עשוי לאפשר לצד המנצח להכתיב את תנאי הכניעה ואת סיום המלחמה. כשהיעדים מוגדרים והתוכנית מכוונת להשגתם, אפשר להעריך את משך המערכה ולתכנן את סיומה — אף שבפועל המלחמה אינה מתנהלת תמיד לפי לוח הזמנים שנקבע.

מלחמת התשה פועלת בהיגיון אחר. תכליתה לשחוק את כוחו ואת רצונו של האויב עד שיסכים לשוב למשא ומתן. היא עשויה לפגוע ביכולותיו ולשנות את חישובי הכדאיות שלו, אך אי אפשר לדעת מראש מתי יישחק במידה שתגרום לו להפסיק להילחם. בלי הכרעה וניצחון חרוץ אין ודאות שאפשר יהיה להכתיב לו את תנאי הכניעה וסיום המלחמה. היוזם אינו יכול לשלוט במשך המערכה ובעיתוי סיומה, והפשרה שתושג אינה מבטיחה את מימוש האינטרסים שלשמם יצא למלחמה. כפי שמלמדת ההיסטוריה, משטרים טוטליטריים וחברות המוכנות לשאת סבל רגישים להתשה ולשחיקה הרבה פחות מחברות דמוקרטיות.

ההבחנה בין שני דפוסי המלחמה, ובעיקר הבנת מגבלות ההתשה, הן יסודות באמנות המלחמה. היה מצופה מן הצמרת הצבאית להציג אותן לדרג המדיני עד תום: מה אפשר להשיג בכל דפוס, מה מחירו ומה הסיכון שלא יושג סיום בתנאים שנקבעו.

המערכה באיראן לא הוצגה כבחירה מסודרת בין מלחמת הכרעה למלחמת התשה. היא נפתחה במכות קשות שנועדו לפגוע באיראן, להרתיעה ולשנות את חישוביה. אך כל עוד לא נשללה יכולתה להמשיך להילחם והיא לא נכנעה, לא היה במכות האלה מהלך שהבטיח את סיום המלחמה. מרגע שהמערכה לא הביאה להכרעה, ההידרדרות להתשה הייתה בלתי נמנעת.

ביצועי האש מנגד, ההתקפית וההגנתית, של צבא ארצות הברית ושל צה״ל היו מרהיבים בדיוקם ובעוצמתם, והגריעה מכוחה של איראן הייתה משמעותית. אך כפי שאמר צ׳רצ׳יל בבית הנבחרים לאחר דנקרק, ״בפינויים לא מנצחים במלחמות״ — ויש להוסיף: גם לא בשחיקה באש מנגד.

דוקטרינת קולבי: סין הגרעינית מול איראן שטרם הגיעה לגרעין

תפיסת ההגנה הלאומית של ארה"ב מבוססת על דוקטרינת השלילה של אלברידג׳ קולבי. היא נועדה להתמודד עם האתגר שמציבה סין — מעצמה גרעינית — ולהרתיעה מפני השגת עליונות צבאית במרחב האינדו־פסיפי. היא מבקשת למנוע מסין להשיג את יעדיה, ובמקרה של מלחמה — למנוע את ניצחונה, תוך התחשבות בסכנת ההסלמה בין מעצמות גרעיניות.

גם לגבי סין יש מקום לביקורת על דוקטרינת השלילה, כפי שנטען במאמרים קודמים. אך במקרה של איראן הבעיה שונה מן היסוד: ארצות הברית יצאה למלחמה כדי למנוע ממדינה שעדיין לא השיגה נשק גרעיני להפוך למעצמה גרעינית. אין מדובר במניעת ניצחון ממעצמה שכבר מחזיקה בנשק גרעיני, אלא בשלילת יכולת גרעינית לפני שתושג. לכן היה צורך להבהיר לדרג המדיני שההיגיון המתאים להתמודדות מול סין אינו מתאים כמות שהוא למטרה באיראן. כדי להסיר את האיום האיראני לא היה די לגרוע מיכולותיה הקונבנציונליות או לקוות שהמכות ישנו את רצון המשטר; היה צורך לשלול את יכולתה הגרעינית באמצעות מלחמת הכרעה.

את אסטרטגיית ההגנה הלאומית של 2026 הוביל קולבי. היא קבעה שבמזרח התיכון ארצות הברית תעצים את בעלות בריתה כדי שיקבלו על עצמן את עיקר האחריות להגנה מפני איראן ושלוחותיה, תוך שמירת היכולת האמריקנית לפעולה ממוקדת להגנת האינטרסים שלה. בדיוני הקונגרס תיאר קולבי את מטרות המערכה באיראן במונחים של השמדה וגריעה של יכולות, והזכיר את ״המודל הוונצואלי״ ואת הלקח שלא להיות שאפתניים מדי. הוא גם אמר שהמערכה ״לא תהיה אינסופית״.

אין בכך כדי להעביר את האחריות מן הצבא לדרג האזרחי. הדרג האזרחי קבע את המסגרת האסטרטגית; הצבא עיבד אותה לתוכניות ולדרכי פעולה. המטרה שהציג הנשיא — שלאיראן לא יהיה לעולם נשק גרעיני — מחייבת לשלול ממנה את היכולת להגיע אליו. כאשר המסגרת האסטרטגית מכוונת לגריעה מוגבלת, והיעד המדיני הוא למנוע לחלוטין את התגרענותה של איראן, חובת הדרג המקצועי היא להצביע על הפער ולהחזיר את ההכרעה לדרג המדיני.

החוק האמריקני מגדיר את יושב ראש המטות המשולבים כיועץ הצבאי הראשי לנשיא. לכן יש לברר אם הוא והצמרת הצבאית הציגו לנשיא את ההבדל בין שתי הזירות, את הפער בין היעד לאסטרטגיה, ואת האפשרות להגיע להכרעה.

השאלות על הייעוץ הצבאי

האחריות תלויה, בין היתר, במה שהוצג לנשיא לפני קבלת ההחלטות על ניהול המלחמה. אם הצמרת הצבאית הסבירה שמערכה של מכות עשויה להרתיע, אך אינה מבטיחה הכרעה ואינה מאפשרת לשלוט במשך המלחמה; אם הצביעה על הפער בין יעד מניעת הגרעין לבין אסטרטגיה של גריעת יכולות; ואם הציגה חלופות והנשיא בחר בכל זאת בדרך הזאת — האחריות לבחירה המדינית מוטלת עליו.

אבל אם הדברים לא הובהרו, אם לא הוסבר שהיעדר תוכנית הכרעה יותיר את המלחמה פתוחה כל עוד איראן לא תיכנע, ואם לא הוצגו הסיכונים והחלופות — מדובר גם בכשל של הדרג המקצועי. תפקידם של מפקדי הצבא אינו רק להוציא לפועל החלטות. עליהם להציג למנהיגים את משמעותן, את מגבלותיהן ואת החלופות האפשריות.

שאלה נוספת נוגעת לאפשרות להכריע את איראן בלי להפעיל מאמץ יבשתי אופרטיבי גדול. אם הוצג לנשיא כי הכרעה מחייבת מהלך קרקעי רחב, אך לא נבחנה או לא הוצגה אפשרות אחרת — ניצול הטכנולוגיה והעוצמה הצבאית האמריקנית כדי להשיג הכרעה בלי מאמץ יבשתי משמעותי — גם בכך עשוי להיות כשל מקצועי. הרגישות האמריקנית לאבדות חיילים מחייבת את הדרג הצבאי לבחון את האפשרויות ולהציגן.

ציפייה למלחמה קצרה, בלי שליטה על סיומה

הציפייה שהמערכה תסתיים במהירות נשמעה כבר בתחילתה. הנשיא העריך שתימשך ארבעה עד חמישה שבועות. ערב התקיפה אמר ואנס שאין שום סיכוי שארצות הברית תיגרר למלחמה ממושכת, כפי שקרה בעיראק. בהמשך אמר טראמפ שהמלחמה תסתיים ״כשאגיד שהיא נגמרת״.

האמירות האלה מציפות את הסתירה בין משך המלחמה לבין דרך ניהולה. משך המערכה אינו נקבע רק לפי רצונו של הנשיא או לוח הזמנים שתכנן. כאשר אין תוכנית הכרעה והאויב אינו נכנע, ליוזם אין שליטה בעיתוי שבו תסתיים המלחמה. הכרזה על סיום אינה תחליף להשגת מצב סיום מול האויב.

המחיר הפוליטי ניכר גם בסקר רויטרס/איפסוס שנערך ביולי: רק כשליש מהאמריקנים תמכו במלחמה, ו־69% אמרו שטראמפ לא הסביר בבירור את מטרות המעורבות הצבאית. נתונים אלה אינם מלמדים לבדם מה גרם להפסד, אבל הם מחזקים את הצורך לברר לא רק את מחיר המלחמה, אלא גם את מטרותיה ואת האופן שבו נוהלה.

ונצואלה: פשיטה אינה מתקפה אסטרטגית

קולבי עצמו הזכיר בעדותו בקונגרס את ״המודל הוונצואלי״ בדיון על המערכה באיראן. המבצע בוונצואלה המחיש את כוחם של מודיעין מדויק, תחבולה, תכנון משותף ותרגול קפדני. לפי הדיווחים, הכוחות האמריקניים אספו במשך חודשים מידע על תנועותיו ושגרת חייו של מדורו, בנו העתק של המתחם שבו שהה ותרגלו בו את הפשיטה שוב ושוב. כך אפשר היה להכין מראש פעולה מוגבלת, נגד יעד מוגדר ובתנאים שנבחרו בקפידה — כמעט כמו הצגת תיאטרון.

אבל פשיטה, מבריקה ככל שתהיה, אינה מתקפה אסטרטגית. מערכה נגד מדינה שלמה מתנהלת מול אויב שמסתגל, מגיב ומשבש את התוכנית. אי אפשר לביים אותה מראש או להבטיח ששום דבר לא ישתבש. גם במבצע בוונצואלה נתקלו הכוחות באש ומסוק נפגע, אף שלא דווח על הרוגים אמריקנים. תרגול נועד לחשוף תקלות מראש, לצמצם סיכונים ולהכין את הכוח להתפתחויות שונות; הוא אינו מבטל את אי־הוודאות של מלחמה.

המבצע בוונצואלה אינו מוכיח שאפשר היה להכריע את איראן בפשיטה דומה. הוא כן מחזק את השאלה שהיה צריך להציב בפני הדרג הצבאי: האם נבחנו ברצינות אפשרויות מוגבלות, הנשענות על מודיעין, תחבולה וטכנולוגיה, שיכלו לתרום להכרעה בלי לחייב מהלך קרקעי רחב? בחינת האפשרויות והצגתן למקבלי ההחלטות הן חלק מן הייעוץ המקצועי.

״הלם ומורא״: השפעה על הרצון לצד יכולת להביס

כדי להבין את תפיסת המלחמה האמריקנית, חשוב לבחון גם את השפעת רעיון ״הלם ומורא״ על תכנון המערכה. אחרי קריסת הקומוניזם ביקשה ארצות הברית להתאים את החשיבה הצבאית לעליונותה הטכנולוגית. אחד הרעיונות שפותחו היה תפיסת ״השליטה המהירה״ של הארלן אולמן וג׳יימס וייד, המוכרת בשם ״הלם ומורא״.

הקשר לצה״ל אינו רק עניין של השפעה רעיונית כללית. בהקדמה ״אל הקורא״ למהדורה העברית של הספר, שיצאה בהוצאת אמ״ץ־תוה״ד במטכ״ל בשנת 2002, נכתב: ״ספר זה נועד לשמש כחומר רקע לתהליכי בניין הכוח, שצה״ל מצוי בעיצומם״. ההקדמה הציגה את הספר כחלק מן הדיון בחזון הלחימה העתידי של צה״ל.

המחברים מתארים תפיסה המבקשת להשפיע על רצון הלחימה של האויב באמצעות אסטרטגיה, טכנולוגיה ותחבולה. בעמוד 7 של המהדורה העברית הם כותבים: ״מטרת השליטה המהירה תהיה לקעקע את כוח הרצון של היריב״, בין היתר באמצעות שליטה במה שהיריב תופס, מבין ויודע. בעמוד 8 הם מסבירים כי לצד פגיעה פיזית בכוחות ובתשתיות יש ליצור גם ״אפקטים פסיכולוגיים ובלתי מוחשיים״.

אבל המחברים אינם מציגים את השליטה המהירה כתחליף בטוח ליכולת להביס את האויב במלחמת הכרעה — באמצעות שלילת יכולתו להפעיל את כוחותיו, יהיה רצונו אשר יהיה. להפך. בעמוד 7 הם קובעים כי ״תנאי הכרחי וחיוני להשגת שליטה מהירה הוא היכולת להביס את היריב, לפרק אותו מנשקו או לנטרל את כוחו הצבאי״. הם מוסיפים שיש לשמר את היכולת להפעיל כוח קרקעי ולכבוש שטח, אם יתברר שאין דרך אחרת להשיג את היעד. בעמוד 9 הם מזהירים שגם תפיסת השליטה המהירה עלולה שלא לפעול או שלא להיות ישימה בנסיבות מסוימות.

״הלם ומורא״ אינה הוכחה שאפשר להביס אויב באמצעות טכנולוגיה בלבד ובלי מאמץ קרקעי משמעותי. היא מלמדת שניסיון להשפיע על רצון האויב חייב להתקיים לצד יכולת להביסו על ידי נטרול יכולותיו, אם ההשפעה נכשלת.

מספרי העמודים והציטוטים מן הספר הם מהמהדורה העברית משנת 2002.

ישראל: אותה תפיסה, אחריות משלה

אם אפשר לבוא בטענות לישראל, אין זו הטענה שהיא גררה את ארצות הברית למלחמה. הנשיא עצמו דחה אותה. הטענה האפשרית נוגעת לתכנון: אם קציני צה״ל השתתפו בתכנונים המשותפים ולא הסבו את תשומת לב עמיתיהם האמריקנים לכך שמערכה המבוססת על מכות והרתעה, ללא דרך להכרעה, תידרדר להתשה — היה עליהם להבהיר את משמעויותיה.

עם זאת, קציני צה״ל לא פעלו מתוך השפעה נקודתית של רעיון אמריקני, אלא לפי תפיסת ההפעלה שצה״ל עצמו פרסם ב־2006, שספגה את השפעת "הלם ומורא" וביטאה מעבר לצבא הרתעה והתשה. צה״ל לא שינה את התפיסה גם לאחר כישלונותיו במלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן, ולמרות הנחיותיהן המקצועיות של ועדות החקירה להסב את צה״ל בחזרה, ומהר ככל האפשר, מצבא אפקטים והתשה לצבא הכרעה. לכן, אם קציני צה״ל לא התריעו בפני המתכננים האמריקנים, יש להבין זאת גם על רקע התפיסה המקצועית שצה״ל עצמו אימץ והמשיך להחזיק בה.

גם בישראל נתפסו העליונות הטכנולוגית, המודיעין המדויק והאש מנגד כתחליף לבניית כוח מתמרן המסוגל להכריע. המב״ם ומבצע הביפרים המחישו את עוצמתם של המודיעין והטכנולוגיה; דוקטרינת דאחייה ביטאה תפיסת אש והרתעה. אך הישגים טקטיים, מרשימים ככל שיהיו, אינם תחליף לתוכנית שמביאה להכרעה ולסיום המלחמה.

תפיסת ההכלה וההרתעה לא מנעה את אסון 7 באוקטובר. צה״ל לא היה ערוך להסיר את האיום במלחמת מנע לפני האסון, וגם לאחריו לא הצליח להסירו במתקפת־נגד מכריעה. כך נותרו רצועת עזה ולבנון זירות של מלחמה פתוחה.

התרעה מקצועית, לא נבואה

תוצאות המלחמה אינן יכולות להפתיע את מי שבחן אותה לאור עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים הנצחיים. כבר ב־16 באפריל 2024, בפוסט ״לתקוף באיראן כדי להכריע ולא כדי לנקום או להרתיע״, הוזהר כי תגובה שנועדה להעביר מסר בלי לגרום לנפגעים עלולה להתגלגל לחילופי מסרים ולמלחמת התשה — מערכה שאין לישראל שליטה בתכניה, בתוצאותיה או במשכה.

ביולי 2024, בפוסט ״כיצד ישראל נלכדה במסדרון של התשה ללא תכלית״, הורחבה האזהרה: הפעלת כוח להרתעה בלי יכולת זמינה להכריע עלולה ללכוד את המדינה במלחמה ארוכה, ללא הישגים צבאיים שאפשר להמיר בהישגים מדיניים. בפוסט הובחנה גם התשה המשמשת שלב בדרך להכרעה מהתשה שנעשית תכלית בפני עצמה.

ב־14 ביוני 2026, בפוסט ״בלי הכרעה או התשה — למה ליזום מלחמה?״, נוסחה ההבחנה המקצועית במפורש: מלחמת הכרעה נועדה לשלול את יכולת האויב ולהביא למצב סיום; מלחמת התשה שוחקת אותו בהדרגה, אך אין ליוזם שליטה אמיתית על משכה ועל עיתוי סיומה. בפוסט נטען שהמערכה באיראן לא הייתה מלחמת הכרעה וגם לא מלחמת התשה ממושכת, אלא מערכה של הרתעה באמצעות מכות קשות — דפוס שלא הבטיח את השגת היעדים.

למחרת, בפוסט ״נשיאים, מלחמות ואופן סיומן״ מ־15 ביוני 2026, הוצגו שאלות היסוד שהיו צריכות להנחות את התכנון: האם הוגדר מצב סיום? האם נבנה מסלול להשגת הכרעה? האם תוכננה התשה שתשבור את רצון היריב, או שמא הונח שהפעלת כוח תוביל מעצמה להסדר?

ב־22 ביולי 2026, במאמר ״איתות אזהרה מהעבר: ארה״ב חוזרת באיראן על הטעויות מווייטנאם״, שפורסם במכון משגב, הוזהרה האפשרות שהמלחמה באיראן תתפתח למלחמת וייטנאם שלא הוכרעה, ושבה ארצות הברית תיאלץ לבסוף לסגת מן הזירה בלי שהשיגה את מטרותיה.

בספטמבר 2026, בפוסט ״לארה״ב לא דחוף להכריע בבאב אל־מנדב — איפה כן?״, תוארה המערכה האמריקנית המתמשכת כמלחמת התשה: מערכה ששוחקת כוחות ומלאים, ושבה עוצמת המהלומות אינה תחליף למצב סיום ברור ולהכרעה.

הרצף הזה אינו מציג נבואה, אלא אבחון מקצועי. המלחמה נפתחה במכות קשות שנועדו להרתיע ולשנות את רצון האויב, אך לא נבנתה בה אסטרטגיית הכרעה. כשהמכות לא הביאו לכניעה או להסדר יציב, ההידרדרות להתשה הייתה בלתי נמנעת.

מה צריך לעשות

לקראת החלטה על המשך המערכה, על הדרג הצבאי להציג לנשיא בכתב את הפער בין יעד מניעת הגרעין לבין המסגרת האסטרטגית שאומצה. עליו להציג תוכנית הכרעה, לרבות חלופה שאינה תלויה במהלך קרקעי אופרטיבי גדול; ואם אין חלופה כזאת, לפרט מהו המאמץ הקרקעי הנדרש ומה מחירו. ישראל יכולה לסייע בהצגת חלופות, אך ההחלטה והאחריות נשארות אמריקניות.

בישראל, תפיסת ההפעלה של 2006 חייבת להשתנות. תפיסת ההגנה הלאומית המקורית מחייבת להסיר איומים באִבם, מעבר לגדר, ולא להכילם מאחוריה. החזרת צה״ל לצבא הכרעה היא תנאי לכך שלא יישארו שוב זירות של מלחמה פתוחה. בטקס הזיכרון האחרון לחללי 7 באוקטובר הרמטכ״ל זמיר הצהיר כי ׳ניצחון והכרעת האויב׳ הם משימת צה״ל. המבחן הוא אם ההצהרה תתורגם לשינוי תפיסת ההפעלה והיכולת לממשה.

מהנדס המתכנן גשר חייב להביא בחשבון את כוח הכבידה. מי שמתעלם ממנו אינו מציע תפיסה הנדסית חלופית; הוא בונה גשר שיקרוס. כך גם במלחמה: כשהמטרה היא למנוע את התגרענותה של איראן, אין די בתקווה לשנות את רצון המשטר; יש לשלול ממנו את היכולת להגיע לנשק גרעיני. לשם כך נדרשת מלחמת הכרעה, שניצחונה הצבאי החרוץ יאפשר להכתיב תנאי כניעה וסיום שישרתו את האינטרס שלשמו יצאה ארצות הברית למלחמה.

אלה אינם ניחושים על העתיד, אלא עקרונות המלחמה וכלליה. המחיר הפוליטי של המלחמה נבע מכך שהציבור האמריקני נשא בעלויותיה, בעוד שאיראן לא הוכרעה ולא הושג סיום ברור — גם בסוגיית הגרעין. את האחריות לכך יש לברר במקום שבו התקבלו ההחלטות: בוושינגטון, ובמיוחד בממשק שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי.    

The Republican Defeat: The Political Price of a Wrong War Pattern in Iran

Dr. Col. Res. Hanan Shai

Summary

The day after the midterm defeat, Vice President J.D. Vance wrote: “The reason we lost is the war.” He cited a pollster who asked voters who had left the Republicans what would bring them back; the main answers were to end the war, focus on the cost of living, put America first, and change relations with Israel. Trump acknowledged that Vance’s remarks were “largely true,” but defended the decision. As early as July, a Reuters/Ipsos poll showed that only about one-third of Americans supported the war and that most did not understand its goals. The price should not have been a surprise: anyone who examined the war pattern in light of its principles could have expected the public to bear the costs without a clear decision.

Blaming Israel was also predictable. The president himself rejected the claim that Israel had dragged him into the war, citing October 7 and his long-standing position that Iran must never possess nuclear weapons. Yet the political debate tended to place responsibility on Israel. Going to war, its objectives, and its conduct were an American decision. Israel opposed arrangements that did not adequately address the nuclear program and missiles, as allies do, but did not force the president. Blaming Israel served as a convenient explanation instead of examining the operational pattern.

The price stemmed from a wrong war pattern. In a war of decision, a strategy is chosen to deny the enemy the ability to continue fighting, dictate surrender terms, and control the ending. A war of attrition wears the enemy down but does not allow control over the war’s duration or the timing of its end, and totalitarian regimes are more resistant to it. The campaign began with hard strikes intended to deter, but did not deny Iran’s capability and did not produce surrender. Once decision was not achieved, the slide into attrition was inevitable—and predictable.

Colby’s denial doctrine was designed for nuclear China. In Iran the goal was to deny nuclear capability to a state that had not yet acquired it. A limited framework of capability degradation is not suited to the goal of absolute prevention. The civilian level set the framework; the military translated it into plans and had a duty to point out the gap. The expectation of a short war collided with the reality of the absence of a decision plan. The public bore the costs, Iran was not decided, and the nuclear issue was not closed.

The inquiry should focus on the civil-military interface: Did the military leadership present the president with the gap between the objective and the strategy, the limitations of attrition, and decision alternatives? If so, responsibility is political. If not, there is also a professional failure. Ahead of the decision on continuing the campaign, the military level must present the president in writing with a decision plan, including an alternative that does not depend on a large ground move. In Israel too, the 2006 operational concept—an effects and deterrence concept—led to a similar pattern in the Strip and in Lebanon, and returning the IDF to a decision army is essential.

The principles of war are not guesses. When the goal is to prevent nuclearization, strikes and hope for a change of will are not enough; capability must be denied. The political price was predictable; blaming Israel is a way to avoid examining it.

The Full Article

Going to war was an American decision. The political price stemmed from a campaign that did not produce decision. The professional inquiry should focus on the gap between the objective of preventing Iran’s nuclearization and the chosen operational pattern.

What Vance and Trump Said

The day after the midterm loss, Vice President J.D. Vance wrote: “The reason we lost is the war.” He recounted that a pollster had asked voters who left the Republicans what would bring them back to the party. According to Vance, the four main answers were: end the war, focus on the cost of living and inflation, put America first, and change relations with Israel. To supporters of the war he suggested arguing openly that losing the Senate for six years was a price worth paying. Donald Trump Jr. endorsed the post.

Trump said Vance’s remarks were “largely true,” but defended the decision to go to war. Thus the political debate was born: Was the war worth the price, and did Israel drag the president into it?

The professional debate precedes the question of blame. Was the war meant to end in victory, and if so—why was it not conducted in a way that ensured decision?

Going to War Was an American Decision

The president presented preventing Iran from obtaining nuclear capability as a vital American interest, and the war as the means to achieve it. Israel opposed an arrangement that did not adequately address the nuclear program and missiles and sought to influence American policy, as allies do. But the decision whether to go to war, its objectives, and the manner of its conduct were in American hands.

The president himself rejected the claim that Israel had dragged him into the war. In March he said: “No. Maybe I forced Israel’s hand.” In April he wrote: “Israel never convinced me to go to war with Iran; the results of October 7, together with my lifelong view that Iran can never possess nuclear weapons, did that.” These statements refute the claim that Israel dragged the president into the war. They do not resolve the professional questions about the planning and conduct of the campaign, but they clarify where the decision was made.

Decision and Attrition: Two War Patterns

In a war of decision, a strategy is chosen whose purpose is to defeat the enemy and deny it the ability to continue fighting. A decisive military victory may allow the winning side to dictate the terms of surrender and the end of the war. When objectives are defined and the plan is directed toward achieving them, the duration of the campaign can be estimated and its end planned—even though in practice war does not always unfold according to the set timetable.

A war of attrition operates on different logic. Its purpose is to wear down the enemy’s strength and will until it agrees to return to negotiations. It may damage its capabilities and alter its cost-benefit calculations, but it is impossible to know in advance when it will be worn down enough to stop fighting. Without decision and a decisive victory there is no certainty that surrender terms and the end of the war can be dictated. The initiator cannot control the duration of the campaign or the timing of its end, and any compromise reached does not guarantee realization of the interests for which the war was launched. As history teaches, totalitarian regimes and societies prepared to endure suffering are far less sensitive to attrition and wear than democratic societies.

The distinction between the two war patterns, and especially an understanding of the limitations of attrition, are fundamentals of the art of war. The military leadership was expected to present them fully to the political level: what can be achieved in each pattern, what its cost is, and what the risk is that an end on the set terms will not be achieved.

The campaign in Iran was not presented as an orderly choice between a war of decision and a war of attrition. It opened with hard strikes intended to damage Iran, deter it, and alter its calculations. But as long as its ability to continue fighting was not denied and it did not surrender, these strikes did not constitute a move that ensured the end of the war. Once the campaign failed to produce decision, the slide into attrition was inevitable.

The standoff fire performances, both offensive and defensive, of the United States military and the IDF were impressive in their precision and power, and the degradation of Iran’s strength was significant. But as Churchill said in the House of Commons after Dunkirk, “Wars are not won by evacuations”—and one must add: nor by attrition through standoff fire.

Colby’s Doctrine: Nuclear China Versus Pre-Nuclear Iran

The U.S. national defense concept is based on Elbridge Colby’s denial doctrine. It is designed to confront the challenge posed by China—a nuclear power—and to deter it from achieving military superiority in the Indo-Pacific. It seeks to prevent China from achieving its objectives and, in the event of war, to prevent its victory, while taking into account the risk of escalation between nuclear powers.

Even regarding China there is room for criticism of the denial doctrine, as argued in previous articles. But in the case of Iran the problem is fundamentally different: the United States went to war to prevent a state that had not yet obtained nuclear weapons from becoming a nuclear power. This is not about preventing victory by a power that already possesses nuclear weapons, but about denying nuclear capability before it is achieved. Therefore it was necessary to clarify to the political level that the logic suitable for confronting China is not suitable as-is for the objective in Iran. To remove the Iranian threat it was not enough to degrade its conventional capabilities or to hope that the strikes would change the regime’s will; its nuclear capability had to be denied through a war of decision.

Colby led the 2026 National Defense Strategy. It determined that in the Middle East the United States would empower its allies so that they would assume primary responsibility for defense against Iran and its proxies, while retaining American capability for focused action to protect its interests. In congressional hearings Colby described the objectives of the Iran campaign in terms of destruction and degradation of capabilities, mentioned the “Venezuelan model,” and the lesson of not being overly ambitious. He also said the campaign “will not be infinite.”

This does not transfer responsibility from the military to the civilian level. The civilian level set the strategic framework; the military translated it into plans and courses of action. The objective the president presented—that Iran should never have nuclear weapons—requires denying it the capability to reach them. When the strategic framework is oriented toward limited degradation and the political objective is to prevent Iran’s nuclearization entirely, the professional level has a duty to point out the gap and return the decision to the political level.

American law defines the Chairman of the Joint Chiefs of Staff as the principal military adviser to the president. It must therefore be clarified whether he and the military leadership presented the president with the difference between the two theaters, the gap between the objective and the strategy, and the possibility of achieving decision.

Questions About Military Advice

Responsibility depends, among other things, on what was presented to the president before decisions on conducting the war were made. If the military leadership explained that a campaign of strikes might deter but does not guarantee decision and does not allow control over the war’s duration; if it pointed out the gap between the nuclear-prevention objective and a capability-degradation strategy; and if it presented alternatives and the president nevertheless chose this path—responsibility for the political choice rests with him.

But if these matters were not clarified, if it was not explained that the absence of a decision plan would leave the war open as long as Iran did not surrender, and if the risks and alternatives were not presented—there is also a failure of the professional level. The role of military commanders is not only to execute decisions. They must present leaders with their meaning, their limitations, and the possible alternatives.

Another question concerns the possibility of deciding Iran without employing a large operational ground effort. If it was presented to the president that decision requires a broad ground move, but another possibility was not examined or presented—exploiting American technology and military power to achieve decision without a significant ground effort—this too may constitute a professional failure. American sensitivity to soldier casualties obliges the military level to examine the possibilities and present them.

Expectation of a Short War, Without Control Over Its End

The expectation that the campaign would end quickly was voiced from its outset. The president estimated it would last four to five weeks. On the eve of the strike Vance said there was no chance the United States would be drawn into a prolonged war, as happened in Iraq. Later Trump said the war would end “when I say it ends.”

These statements highlight the contradiction between the war’s duration and the way it was conducted. The campaign’s duration is not determined solely by the president’s will or the timetable he planned. When there is no decision plan and the enemy does not surrender, the initiator has no control over the timing at which the war will end. Declaring an end is no substitute for achieving an end-state vis-à-vis the enemy.

The political price was also evident in the Reuters/Ipsos poll conducted in July: only about one-third of Americans supported the war, and 69 percent said Trump had not clearly explained the goals of the military involvement. These data do not by themselves explain what caused the loss, but they reinforce the need to examine not only the war’s price, but also its objectives and the manner in which it was conducted.

Venezuela: A Raid Is Not a Strategic Offensive

Colby himself mentioned the “Venezuelan model” in his congressional testimony when discussing the Iran campaign. The Venezuela operation illustrated the power of precise intelligence, deception, joint planning, and rigorous rehearsal. According to reports, American forces gathered information for months on Maduro’s movements and daily routine, built a replica of the compound where he was staying, and repeatedly rehearsed the raid there. This made it possible to prepare in advance a limited action against a defined target under carefully chosen conditions—almost like a theatrical performance.

But a raid, however brilliant, is not a strategic offensive. A campaign against an entire state is conducted against an enemy that adapts, responds, and disrupts the plan. It cannot be staged in advance or guaranteed that nothing will go wrong. Even in the Venezuela operation forces encountered fire and a helicopter was hit, although no American fatalities were reported. Rehearsal is intended to expose failures in advance, reduce risks, and prepare the force for various developments; it does not eliminate the uncertainty of war.

The Venezuela operation does not prove that Iran could have been decided by a similar raid. It does strengthen the question that should have been put to the military level: Were limited options seriously examined, relying on intelligence, deception, and technology, that could have contributed to decision without requiring a broad ground move? Examining the options and presenting them to decision-makers is part of professional advice.

“Shock and Awe”: Influence on Will Alongside the Ability to Defeat

To understand the American conception of war, it is important to examine the influence of the “Shock and Awe” idea on campaign planning. After the collapse of communism the United States sought to adapt military thinking to its technological superiority. One of the ideas developed was the “Rapid Dominance” concept of Harlan Ullman and James Wade, known as “Shock and Awe.”

The connection to the IDF is not merely a matter of general conceptual influence. In the preface “To the Reader” of the Hebrew edition of the book, published by the IDF’s Doctrine and Training Division in 2002, it was written: “This book is intended to serve as background material for the force-building processes in which the IDF is currently engaged.” The preface presented the book as part of the discussion of the IDF’s future combat vision.

The authors describe a concept that seeks to influence the enemy’s will to fight through strategy, technology, and deception. On page 7 of the Hebrew edition they write: “The objective of Rapid Dominance will be to undermine the adversary’s will,” among other means through control of what the adversary perceives, understands, and knows. On page 8 they explain that alongside physical damage to forces and infrastructure, “psychological and intangible effects” must also be created.

But the authors do not present Rapid Dominance as a safe substitute for the ability to defeat the enemy in a war of decision—by denying its ability to operate its forces, whatever its will may be. On the contrary. On page 7 they state that “a necessary and essential condition for achieving Rapid Dominance is the ability to defeat the adversary, disarm it, or neutralize its military power.” They add that the ability to employ ground force and seize territory must be preserved if it becomes clear that there is no other way to achieve the objective. On page 9 they warn that even the Rapid Dominance concept may not work or may not be applicable in certain circumstances.

“Shock and Awe” is not proof that an enemy can be defeated through technology alone and without significant ground effort. It teaches that an attempt to influence the enemy’s will must exist alongside the ability to defeat it by neutralizing its capabilities if the influence fails.

(The page numbers and quotations from the book are from the 2002 Hebrew edition.)

Israel: The Same Conception, Its Own Responsibility

If claims can be made against Israel, it is not the claim that it dragged the United States into the war. The president himself rejected that. The possible claim concerns planning: if IDF officers participated in the joint planning and did not draw their American counterparts’ attention to the fact that a campaign based on strikes and deterrence, without a path to decision, would slide into attrition—they should have clarified its implications.

However, IDF officers did not act under the specific influence of an American idea, but according to the operational concept the IDF itself published in 2006, which absorbed the influence of “Shock and Awe” and expressed a shift toward a deterrence and attrition army. The IDF did not change the concept even after its failures in the Second Lebanon War and Operation Protective Edge, and despite the professional directives of the inquiry committees to return the IDF, as quickly as possible, from an effects and attrition army to a decision army. Therefore, if IDF officers did not warn the American planners, this must also be understood against the background of the professional concept the IDF itself adopted and continued to hold.

In Israel too, technological superiority, precise intelligence, and standoff fire were perceived as a substitute for building a maneuvering force capable of decision. The “Iron Dome” and the pager operation illustrated the power of intelligence and technology; the Dahiya doctrine expressed a fire and deterrence concept. But tactical achievements, however impressive, are no substitute for a plan that produces decision and ends the war.

The containment and deterrence concept did not prevent the October 7 disaster. The IDF was not prepared to remove the threat in a preemptive war before the disaster, and afterward also failed to remove it in a decisive counteroffensive. Thus the Gaza Strip and Lebanon remained theaters of open war.

Professional Warning, Not Prophecy

The results of the war cannot surprise anyone who examined it in light of the principles of war and its eternal universal rules. Already on April 16, 2024, in the post “Attack Iran to Decide, Not to Revenge or Deter,” a warning was issued that a response intended to convey a message without causing casualties could evolve into an exchange of messages and a war of attrition—a campaign over whose contents, outcomes, or duration Israel has no control.

In July 2024, in the post “How Israel Became Trapped in a Corridor of Pointless Attrition,” the warning was expanded: the use of force for deterrence without an available capability to decide may trap the state in a long war, without military achievements that can be converted into political achievements. The post also distinguished between attrition that serves as a stage toward decision and attrition that becomes an end in itself.

On June 14, 2026, in the post “Without Decision or Attrition—Why Initiate a War?”, the professional distinction was formulated explicitly: a war of decision is intended to deny the enemy’s capability and produce an end-state; a war of attrition wears it down gradually, but the initiator has no real control over its duration and the timing of its end. The post argued that the Iran campaign was neither a war of decision nor a prolonged war of attrition, but a campaign of deterrence through hard strikes—a pattern that did not ensure achievement of the objectives.

The next day, in the post “Presidents, Wars, and the Manner of Their Ending” of June 15, 2026, the fundamental questions that should have guided planning were presented: Was an end-state defined? Was a path to decision built? Was attrition planned that would break the adversary’s will, or was it assumed that the use of force would itself lead to an arrangement?

On July 22, 2026, in the article “A Warning Signal from the Past: The U.S. Is Repeating the Mistakes of Vietnam in Iran,” published at the Misgav Institute, the possibility was warned that the war in Iran would develop into an undecided Vietnam war in which the United States would ultimately be forced to withdraw from the theater without having achieved its objectives.

In September 2026, in the post “The U.S. Is Not Urgent to Decide at Bab el-Mandeb—Where Then?”, the ongoing American campaign was described as a war of attrition: a campaign that wears down forces and stocks, in which the intensity of the blows is no substitute for a clear end-state and decision.

This sequence does not present prophecy, but professional diagnosis. The war opened with hard strikes intended to deter and change the enemy’s will, but no decision strategy was built into it. When the strikes did not produce surrender or a stable arrangement, the slide into attrition was inevitable.

What Must Be Done

Ahead of a decision on continuing the campaign, the military level must present the president in writing with the gap between the nuclear-prevention objective and the strategic framework that was adopted. It must present a decision plan, including an alternative that does not depend on a large operational ground move; and if no such alternative exists, detail what ground effort is required and what its cost is. Israel can assist in presenting alternatives, but the decision and responsibility remain American.

In Israel, the 2006 operational concept must change. The original national defense concept requires removing threats at their source, beyond the fence, and not containing them behind it. Returning the IDF to a decision army is a condition for not again remaining with theaters of open war. At the most recent memorial ceremony for the fallen of October 7, Chief of Staff Zamir declared that “victory and decision of the enemy” are the IDF’s mission. The test is whether the declaration will be translated into a change in the operational concept and the capability to implement it.

An engineer designing a bridge must take gravity into account. One who ignores it is not proposing an alternative engineering concept; he is building a bridge that will collapse. So too in war: when the goal is to prevent Iran’s nuclearization, hope of changing the regime’s will is not enough; its capability to reach nuclear weapons must be denied. For that a war of decision is required, whose decisive military victory will allow the dictation of surrender and end terms that serve the interest for which the United States went to war.

These are not guesses about the future, but the principles and rules of war. The political price of the war stemmed from the fact that the American public bore its costs while Iran was not decided and no clear end was achieved—including on the nuclear issue. Responsibility for this must be examined where the decisions were made: in Washington, and especially at the interface between the political and military levels.    

 https://www.makorrishon.co.il/news/middleeast/article/390305