ישראל: מ״וכיתתו חרבותם לאיתים״ ל״וגר זאב עם כבש״
הלקח מ־7 באוקטובר: חזון אחרית הימים אינו הנחת עבודה למנהיגות הצבאית, וקל וחומר שלא למנהיגות המדינית
תקציר
ההנחה שאין עוד צורך להביס את האויב, כאילו התממש חזון ״וכיתתו חרבותם לאיתים״, כשלה בצבא וגרמה לאסון 7 באוקטובר. כעת נשקפת סכנה שאותה טעות תחזור במישור המדיני — בבניית רוב להכרעות קיומיות על שותפות עם מפלגות שמחויבותן הלאומית כרוכה בסכסוך שעודנו פתוח, במציאות הרחוקה מהתממשות חזון ״וגר זאב עם כבש״; ואף בהכרעת שאלת זהותה היהודית של המדינה באמצעות לשון מאזניים שאינה צד למחלוקת לאומית פנימית. המאמר טוען שאין להעמיד את האזרחים הערבים במבחן נאמנות, אלא להימנע מלכתחילה מביסוס הכרעות אלה על ציפייה כזו — ובמקביל לקיים את חובת הצדק כלפיהם כמיעוט. נוכח סוגיות כבדות משקל אלה שעל סדר יומה של ישראל, שאינן צבאיות, הקמת ממשלת אחדות לאומית יהודית היא צו השעה.
המאמר
בלב הלקח העמוק של 7 באוקטובר עומדת טעות חשיבה: הקדמת חזון אחרית הימים למציאות. ההנחה שאין עוד צורך להביס את האויב, כאילו כבר התקיים ״וכיתתו חרבותם לאיתים״, הובילה להסבת צה״ל לצבא שלא היה מסוגל למנוע את האסון. תפיסת ״צבא קטן וחכם״, ההסתמכות על הרתעה, התרעה ואש מנגד, והוויתור על הכרעה קרקעית היו ביטויים של אותה הנחת יסוד. היא כשלה ב־7 באוקטובר.
ההנחה נוסחה במפורש בתפיסת ההפעלה מ־2006, כפי שהיא מובאת בספרה של נווה דרומי, ״פרחים בקנה״: ״צה״ל יפעל לקצר את המלחמה, ככל האפשר. עם זאת, כיוון שמטרת המלחמה אינה להביס את צבא היריב אלא להפעיל עליו ׳מנופים׳, יש להיערך לאפשרות שמלחמה שכזו תארך יותר ממלחמה כוללת. לשם כך, יש להגדיל את ׳אורך הנשימה׳ האסטרטגי באמצעות הגברת יעילות ההגנה על העורף ולמזער את השימוש במשאבים, בדגש על מילואים״.
כעת נשקפת סכנה שאותה טעות תחזור במישור המדיני: ההנחה שניתן לבסס הכרעות קיומיות צבאיות וחברתיות יהודיות על שותפות עם מפלגות שמחויבותן הלאומית כרוכה בסכסוך שלא הסתיים, כאילו כבר התממש ״וגר זאב עם כבש״.
הבחירה שלא נאמרה בשמה
הבחירות של 27 באוקטובר הוצגו בתקשורת כהתמודדות בין מנהיגים. בפועל עמדה בהן הכרעה על מהותה של מדינת ישראל, בין שלוש תפיסות: יהודית הלכתית ודמוקרטית; יהודית תרבותית, כפי שכיוונו הציונות ומקימי המדינה, ודמוקרטית; או דמוקרטית וליברלית. ההבדל בין שלוש התפיסות הוא הגורם המשסע הראשון במעלה בחברה הישראלית. אולם נרפות אינטלקטואלית, רדידות תקשורתית ושיח ציבורי משפטי במקום ערכי דחקו את הדיון בו לשוליים.
זו סוגיה לאומית יהודית מובהקת, והאחריות לבירורה מוטלת על הציבור היהודי ועל מנהיגותו. האזרחים הערבים הם צד בשאלת אופייה היהודי של המדינה, והכרעה זו נוגעת גם לחייהם ולזכויותיהם. אולם הציבור היהודי אינו יכול לפטור את עצמו מבירור המחלוקת הפנימית באמצעות הישענות על לשון מאזניים פרלמנטרית לא יהודית. יש לכך תקדים מר: בשלהי ימי החשמונאים פנו הצדדים היריבים לגורם לא יהודי כדי שיכריע במחלוקת פנימית יהודית על השלטון, וההתערבות הרומית עלתה ליהודה בעצמאותה. ההשוואה אינה בין מעמדם של אזרחי ישראל הערבים לבין מעצמה זרה, אלא בין דרכי ההתמודדות עם מחלוקת פנימית: האחריות לבירורה אינה יכולה להימסר לאחרים. גם זו הקדמת החזון למציאות — ההנחה שאפשר להכריע את שאלת הזהות היהודית בלי לבררה תחילה בתוך הציבור היהודי.
התחמקות מהקמת ממשלת אחדות היא גם התחמקות מהכרעה בסוגיה הבוערת ביותר של המדינה מיום הקמתה, ושל התנועה הציונית מאז המעבר מחיבת ציון לציונות המדינית: מהי מהותה היהודית של מדינת ישראל, וכיצד היא מתממשת בחייה, במוסדותיה, בקשריה עם התפוצה ועם מדינות דמוקרטיות אחרות.
האפשרות שגוש השינוי יחבור למפלגות הערביות כדי להחליף את יו״ר הכנסת אינה רק עניין של חשבון מנדטים. אם החלפתו תיעשה בקולותיהן, תיווצר מחויבות פוליטית לשתפן גם בהחלטות מכריעות אחרות, ובהן כאלה שעלולות שלא לעלות בקנה אחד עם עמדותיהן הלאומיות.
גם הכרה אישית של מנהיג בזכות קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי אינה מבטלת את האפשרות להתנגשות בין מחויבויות לאומיות. אין לצפות מנציג ציבור בעל מחויבות לאומית פלסטינית מובנית שיעדיף, בשעת התנגשות יסודית, את האינטרס הלאומי היהודי על פני אינטרס לאומי פלסטיני בסיסי. הסכמה להחליף יו״ר כנסת או ממשלה אינה משנה את הנחת המוצא הזאת.
כדי להבין את עומק הקושי, צריך לזכור כיצד נוצרה המציאות הזאת. ערביי ישראל נעשו אזרחי המדינה בעקבות מלחמה, בלי שבחרו במסגרת הלאומית היהודית שקמה סביבם. המלחמה הותירה משפחות משני עברי הגבול, וקשרי המשפחה לא נעלמו עם קבלת האזרחות. גם כיום, באזורים שבהם צה״ל נלחם בארגוני טרור, קיימת זיקה אנושית ומשפחתית לאזרחים ערבים בישראל שאינה מתבטלת באזרחות.
איני דורש מהאזרחים הערבים או מנציגיהם הוכחת נאמנות. להפך: כל עוד הסכסוך הלאומי נמשך, איני מבקש להעמידם במבחן של העדפת האינטרס הלאומי היהודי על פני אינטרס לאומי פלסטיני בסיסי. לכן אין לבסס את הרוב הנדרש להכרעות קיומיות על תמיכת המפלגות הערביות. אין בכך לגרוע מזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות או מחובת המדינה לעשות עמם צדק.
שלום הנשען על כוח
נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי ביטא לאחרונה תפיסה הראויה לתשומת לב. לפי הדברים שהובאו מטקס סיום מחזור באקדמיה לשוטרים בקהיר החדשה ב־15 באוקטובר 2026, כשנשאל מדוע מצרים ממשיכה להתחמש למרות הסכם השלום עם ישראל, השיב: ״אנו חיים באזור סוער, ואנו צריכים להיות חזקים כדי לשמר את השלום שאנו נהנים ממנו, לא רק עם ישראל אלא עם האזור כולו״.
הסביבה הסוערת הזאת כוללת גם מדינות ערביות המקיימות ביניהן יחסי שלום וחברות באותה מסגרת אזורית. ואף על פי כן, לפי תפיסה זו, הערובה לשימור השלום היא הצבא החזק. בעיניי, זהו שלום הנשען על שררה ועל יכולת להרתיע — הד לתפיסה הרומית של הבטחת הסדר באמצעות עוצמה.
פשרה חוזית יכולה להסדיר יחסים, אך אין להסיק ממנה שנעלמו התביעות, היריבויות או האפשרות להתנגשות. גם לאחר חתימת הסכם נדרשת מדינה להבין את יחסי הכוחות ואת התרבות המדינית שבתוכם הוא מתקיים. על אחת כמה וכמה נדרשת זהירות כאשר הסכסוך הלאומי עצמו עודנו פתוח.
א־סיסי, הפועל מתוך הכרת האזור, אינו מקדים את החזון למציאות. ההפך מזה אירע במערב. הקדמת החזון למציאות, ואי־הבנת התנאים המקומיים שבאה עמה, עמדו לדעתי ביסוד מדיניות ממשל אובמה בתקופת ההתקוממויות בעולם הערבי. התקווה שקריסת משטרים סמכותניים תפתח דרך לסדר דמוקרטי לא נתנה משקל מספיק למוסדות הקיימים, לכוחן של תנועות דתיות ולחולשת החלופות האזרחיות.
במצרים הסתיים שלטון מובארק, אחריו עלה מוחמד מורסי מטעם האחים המוסלמים, ובהמשך הודח בהפיכה צבאית שהובילה לשלטון א־סיסי. בלוב סייעה ההתערבות הצבאית הבין־לאומית להפלת קדאפי, אך אחריה התפורר הסדר המדינתי ונמשכו מאבקי מיליציות ומוקדי שלטון מתחרים. אין לייחס את כל התוצאות האלה למדיניות אמריקנית אחת; הן מלמדות, עם זאת, שהפלת הסדר הקיים אינה מבטיחה את צמיחתו של הסדר הרצוי.
זהו הלקח הרלוונטי לישראל: חזון מדיני שאינו נשען על הבנת הכוחות, המוסדות והמסורות המקומיים עלול להביא לתוצאה הפוכה מזו שמבקשים יוזמיו להשיג. בעיניי, ציפייה שהצד הערבי יניח בצד את מחויבויותיו הלאומיות ויפעל לפי תפיסת הפשרה שלנו עלולה להפוך לכפייה של הנחותינו התרבותיות עליו. במערב הונח שקלפי ומוסדות דמוקרטיים יגברו על כוחן של מסורות ותנועות דתיות; אצלנו נשקפת הסכנה להניח שמסגרת פרלמנטרית משותפת תגבר על מחויבות לאומית פלסטינית. זו אותה טעות: ההנחה שהמסגרת שאנו מציעים תבטל את הזהות שהצד האחר מביא עמו.
צדק למיעוט — חובה עצמאית
הזהירות בשותפות השלטונית אינה מפחיתה מאחריות הממשלה כלפי הציבור הערבי. זכויותיו, ביטחונו ורווחתו אינם תמורה לתמיכה פוליטית. ממשלה נבחנת גם ביחסה לאזרחים שנציגיהם מתנגדים לה.
המסורת היהודית מעניקה לחובה הזאת יסוד עמוק: ״כי גרים הייתם בארץ מצרים״. זיכרון החולשה מחייב את בעל הכוח להימנע מעוול. האזרח הערבי אינו אורח במדינתו; הציווי המקראי הוא מקור לאחריות מוסרית כלפיו.
שוויון במעמד האזרחי ובפני החוק הוא הבסיס. עשיית צדק מחייבת גם התחשבות בהבדלים: בצורכי יישובים, בפערי תשתיות, בשפה, בדת ובאורחות החיים. אחידות עיוורת עלולה להנציח קיפוח. התאמות והקצאה לפי צורך, לרבות העדפה מתקנת במקום הנדרש, הן חלק מחובת המדינה.
זו גם מחויבות ממלכתית: מגילת העצמאות מבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור; חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן על זכויות האדם ברוח עקרונות ההכרזה ומעגן את ערכיה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מחלוקת לאומית עם הנהגה פוליטית אינה היתר להזנחת הציבור שהיא מייצגת.
דווקא ממשלה שאינה נשענת על המפלגות הערביות חייבת להבטיח שהציבור הערבי יקבל את המגיע לו כאזרחים וכמיעוט. עשיית הצדק עמו חייבת להיות מחויבות עצמאית של המדינה, ולא תוצאה של יכולת המיקוח הקואליציונית של נציגיו.
ההנחה שאין עוד צורך להביס את האויב
המקבילה הצבאית לסכנה המדינית כבר התממשה. ההנחה שאין עוד צורך להביס את האויב לא נשארה ברמת הרעיון. היא עוגנה בספר תפיסת ההפעלה המטכ״לית, שמהדורתו הראשונה פורסמה באפריל 2006. לאורה נוהלה ביולי מלחמת לבנון השנייה הכושלת, ובכל זאת יצאה בספטמבר המהדורה הסופית, כאילו לא אירע דבר. בינואר 2007 הנחתה ועדת שומרון לגנוז את התפיסה ולהשיב את צה״ל להיות צבא הכרעה. ההנחיה לא מומשה.
צה״ל של המאה הקודמת היה צבא הכרעה. תכלית לחימתו הייתה לסיים מלחמה במהירות בניצחון חרוץ, שיאפשר לישראל להכתיב לאויב את תנאי סיומה. הסבתו לצבא הרתעה והתשה, לצד צמצום הדרג המתמרן היבשתי וניוונו, חיסלה את היכולת המערכתית הזאת והפכה אותו לצבא אחר לחלוטין: צבא שאיבד את יכולתו להסיר איומים באיבם מחוץ לגבולות המדינה.
תכלית לחימתו של הצבא האחר שהוקם הייתה הפעלת לחץ על האויב כדי להגיע לשולחן הדיונים. אלא שבהיעדר הכרעה צבאית, ישראל הגיעה לדיונים בלי יכולת להכתיב את תנאי סיום המלחמה. הלחימה יכולה להיפסק, אך המלחמה נשארת פתוחה.
לישראל אין עומק המאפשר לה להכיל מתקפת פתע קרקעית רחבה בלי לסכן את יישוביה. מנגד, אין ביכולתה להחזיק את המילואים מגויסים בקביעות כדי לעבות את הגבולות ולמנוע חדירה של מתקפת פתע ליישובים. לכן היכולת להסיר איומים באיבם מחוץ לגבולותיה הייתה צורך קיומי. משחוסלה יכולת זו וההגנה נשענה על הרתעה והתרעה, נוצרה תורפה יסודית: חדירה מוצלחת עלולה להפוך מיד לכיבוש יישובים. חמאס ניצל ומיצה אותה ב־7 באוקטובר. העובדה שלא התממשה במקביל מתקפת כיבוש דומה מלבנון הייתה בגדר מזל גדול.
מן ההנחה הצבאית להנחה המדינית
זהו פשר ״וכיתתו חרבותם לאיתים״ במאמר: ויתור על הצורך להביס את האויב בעוד האויב מוסיף להתכונן להבסתנו. כך הופך חזון אחרית הימים להנחת עבודה צבאית, לפני שהתקיימו התנאים למימושו.
ההקבלה המדינית היא בין שתי הנחות עבודה המקדימות את החזון למציאות. במישור הצבאי הונח שאפשר להבטיח את קיומנו בלי להביס את האויב. במישור המדיני נשקפת הסכנה של בניית רוב להכרעות קיומיות מתוך ציפייה שנציגים בעלי מחויבות לאומית פלסטינית יעדיפו בשעת התנגשות יסודית את האינטרס הלאומי היהודי.
איני מבקש לדרוש מהם זאת. אני מבקש שהמנהיגות היהודית לא תבנה את ביטחון המדינה על הציפייה שיעשו זאת. שיתוף פעולה פרלמנטרי למטרה מסוימת אינו מבטל את הסכסוך ואינו מסיר את האפשרות להתנגשות בהכרעה הבאה.
חזונות השלום ראויים לאמונה ולתקווה. אולם על המנהיגות מוטלת החובה להגן על חיי האזרחים כל עוד התנאים למימושם לא התקיימו. אין לבנות את ביטחון המדינה על הנחה שהאויב ויתר על שאיפותיו, ואין לבנות את השותפות השלטונית על ציפייה להעדפת אינטרס לאומי אחד על פני האחר בשעת התנגשות יסודית.
לכן נדרשת כעת ממשלת אחדות בעלת בסיס לאומי רחב. היא נחוצה כדי לשקם את צה״ל כצבא הכרעה וכדי שלא תיאלץ להישען על המפלגות הערביות בהכרעות קיומיות צבאיות וחברתיות. על המפלגות היהודיות להקים ממשלה כזאת, וההכרעה הראשונה שתידרש לה צריכה להיות מהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם לא תוכל להכריע בשאלה זו, עליה ללכת לבחירות ולהטיל את ההכרעה על הציבור — הפעם כשהשאלה מוצגת לו בשמה. יש בכך גם התחשבות באזרחים הערבים עצמם: ממשלה כזאת לא תעמיד את נציגיהם בפני התנגשות בין מחויבותם האזרחית לבין זהותם הלאומית והדאגה למשפחותיהם שמעבר לגבול.
ובה בעת עליה לעשות צדק עם המיעוט הערבי ולתת לו את כל המגיע לו, כאזרחים וכמיעוט, גם כאשר נציגיו יישבו באופוזיציה. אחריות להגנת המדינה ואחריות למיעוט שבתוכה הן שתי חובות שהמנהיגות חייבת למלא בעת ובעונה אחת.
מי שנכווה ברותחין חייב לנשוף בצוננין. ישראל נכוותה ב־7 באוקטובר ברותחין של חזון אחרית ימים כוזב אחד — ההנחה שאין עוד צורך להביס את האויב. חובתה לבחון בחשדנות כל חזון נוסף שאינו נשען על מציאות מוכחת. הזהירות מתבקשת שבעתיים כאשר המובילים מדיניות של אחרית הימים במישור המדיני היו ממעצבי מדיניות אחרית הימים במישור הצבאי.
הלקח מ־7 באוקטובר: חזון אחרית הימים אינו הנחת עבודה למנהיגות הצבאית, וקל וחומר שלא למנהיגות המדינית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה