אינתיפאדה באירופה: מפנה אסטרטגי אפשרי לישראל

תקציר

הדגלים הפלסטיניים והקריאות ל״אינתיפאדה״ ברחובות אירופה בסתיו הזה אינם רק ביטוי למחאה. הם סימן ראשוני למפנה אפשרי בזירת המלחמה השמינית — המאבק על מעמדה הבין־לאומי של ישראל. כשהמחאה האירופית מאמצת את שפת האינתיפאדה, אירופה חדלה להיות שופטת מבחוץ והופכת לצד במאבק.

האינתיפאדה אינה מרד רגיל אלא מלחמה בלתי־קונבנציונלית: שיטה המקדשת את המוות, הופכת ילדים למגינים אנושיים ולפצצות, ומסירה את עוגן רצון החיים שעליו נשענות אמנות המלחמה וההרתעה. זו מדיניות של הנהגה שנבחרה דמוקרטית, לא מעשה של ארגונים סוררים. בעזה, חמאס העתיק את המלחמה אל מתחת לקרקע והשאיר את האזרחים כמגן מעליה. לאחר התראות ופינויים, הרס התשתית העילית נועד למנוע את הלחימה במנהרות ואת טבח הלוחמים הישראלים: הבחירה היא בין אובדן בתים לאובדן חיים.

אם אירופה תכפה על ישראל מדינה למי שמקדש את המוות, המסר שייחרט ברחובותיה יהיה שאינתיפאדה משתלמת. ישראל מציעה לאירופה שותפות המבוססת על ניסיונה, אך עליה להיערך לנצל את המפנה אם יתחזק. התנין כבר בתוך ביתה של אירופה. המאבק על קדושת החיים אינו עוד מאבקה של ישראל לבדה.

מבוא

הדגלים הפלסטיניים בהפגנות הגדולות שנערכו נגד ישראל בקיץ האחרון ביטאו את השפל העמוק שאליו הגיעה ישראל בזירת המלחמה השמינית: המלחמה על מעמדה במערכת הבין-לאומית. אותם דגלים, באינתיפאדה המתפתחת בסתיו זה ברחובות אירופה, הם ביטוי — אמנם ראשוני — למפנה אסטרטגי אפשרי בזירה זו. מפנה שעל ישראל להתכונן לנצלו לאלתר, ואם יתחזק — לשתי תכליות.

הזהירות מכוונת. הערכת מצב אסטרטגית טובה מזהה פוטנציאל לשינוי מוקדם ככל האפשר, גם על סמך מידע ראשוני. הסיכון שבטעות קטן, שכן התגובה הנדרשת היא היערכות ולא הכרעה. מוטב לנשוף בצוננים מלהיכוות ברותחים בהיערכות נמוכה.

התכלית הראשונה: הבהרת מהות האינתיפאדה. אינתיפאדה אינה רק התנערות של נשלט ממושל. היא התנערות של בני אדם מצלם האנוש ומצלם היצור החי שהטבע טבע בהם. לכן היא אם-האמהות של המלחמה הבלתי קונבנציונלית.

התכלית השנייה: נכונות ישראל להעמיד לרשות אירופה את ניסיונה. אירופה, שאמורה להימצא עם ישראל באותו צד של המתרס בהגנה על קדושת החיים, יכולה ללמוד מניסיונה העשיר של ישראל במלחמה בזוועה הפלסטינית: בשתי האינתיפאדות, ב-7 באוקטובר, ובמלחמה שהיא מנהלת זה שלוש שנים נגד מחוללי האסון.

עד הסתיו ישבה אירופה על כס השופט, וישראל עמדה על ספסל הנאשמים. מרגע שהמחאה ברחובותיה קוראת לעצמה אינתיפאדה, אירופה אינה עוד שופטת מבחוץ. היא צד במאבק. אין צורך לשכנע אותה שהאינתיפאדה הגיעה אליה; די לקחת את המפגינים במילתם:

• בולוניה: ב-10 באוקטובר, בגל הפגנות שהקיף יותר מחמישים ערים באיטליה, קראו מפגיני "הצעירים הפלסטינים" בפיאצה נטונו "אינתיפאדה עד הניצחון". אותה רשת כינתה בשנה שעברה את טבח 7 באוקטובר "רגע מפואר".
• אמסטרדם: ביום השנה לטבח נישאו שלטים "אנו תומכים בחמאס", דגל ישראל נשרף, והמפגינים קראו "יחי ה-7 באוקטובר".
• לונדון: מפגינים רעולי פנים קראו לאינתיפאדה מול משרדי ועד שליחי הקהילה היהודית, ביום השנה לטבח.
• בריסל: מפגינים פרו-פלסטינים קראו לאינתיפאדה ברחובות הבירה האירופית.
• פריז: בהפגנות נגד המצוקה בבתי הספר ויוקר המחיה הונפו גם דגלי פלסטין, על חלון ראווה של חנות נכתב באותיות ענק "שחררו את פלסטין", נשמעו קריאות אנטישמיות, ופורעים נכנסו לבית כנסת ברובע ה-19 והרסו אותו.

ההבחנה חשובה: האיום אינו המהגרים. למהגרים ולאזרחים אחרים יש סיבות רבות להפגין, כמקובל בדמוקרטיה. האיום הוא התנועה והתרבות המאמצות את האינתיפאדה. הסכנה היא שערבוב המחאה הדמוקרטית עם המחאה הפלסטינית לא רק צובע אותה בצבעים אחרים. מי יערב כי האינתיפאדה לא תזלוג אל תוך המחאה הדמוקרטית עצמה? פריז עשויה להיות אות ראשון.

תמר שבק, המדווחת מפריז ל-ynet, מתארת את דגל פלסטין כפריט קבוע במחאות בצרפת, המסמל בעיני המפגינים התנגדות לעוולות באשר הן. לדבריה, מניפיו אינם רק מהגרים מוסלמים אלא גם צעירים צרפתים, שחלקם אינם מבינים את מורכבות המזרח התיכון אך רוצים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. היא רואה בכך בעיקר חוסר הסכמה עם מדיניות ישראל, ולא רק תוצאה של הסברה כושלת.

אך כוונת המניף אינה קובעת מה הדגל מביא עמו. הצעיר הצרפתי סבור שהוא מניף סמל של צדק. בפועל הוא מניף את דגלה של תנועה שהפכה ילדים לפצצות ומשלמת שכר לרוצחים וטובחי תינוקות. באותו גל מהומות, שבו הפך דגל פלסטין לפריט קבוע, נהרס גם בית כנסת בפריז. זו הסכנה: מחאה דמוקרטית המאמצת סמל בלי לדעת מה הוא נושא.

לא שני ארגונים סוררים, אלא חברה

נוח לאירופה לחשוב שמדובר בזוועה של שני ארגוני טרור פלסטיניים סוררים, שאינם מייצגים את העם הפלסטיני: פת"ח ביהודה ושומרון בשתי האינתיפאדות, וחמאס ברצועת עזה. העובדות אומרות אחרת. שני הארגונים נבחרו בידי העם הפלסטיני עצמו, בבחירות דמוקרטיות בפיקוח בין-לאומי: פת"ח, ועראפאת בראשו, ב-1996, כשחמאס מחרים את הבחירות; וחמאס ב-2006, בבחירות שנערכו בלחץ אמריקני. פת"ח אינו ארגון סורר בשולי החברה הפלסטינית; הוא עומד בראש אש"ף והרשות הפלסטינית — ההנהגה הרשמית שלה. באמצעות הרשות הוא משלם זה עשרות שנים מענק חודשי לאסירים ולמשפחות מבצעי הטרור. התשלומים מוסדו בתקופת האינתיפאדה השנייה. ב-2018, השנה האחרונה שבה פרסמה הרשות נתונים, הוציאה עליהם כ-350 מיליון דולר — כשבעה אחוזים מתקציבה. ב-2025 הכריזה הרשות על ביטול התוכנית, אך לפי משרד החוץ האמריקני היא המשיכה אותה בשם אחר.

מענק חודשי למשפחת מי שהתפוצץ באוטובוס הומה אדם אינו מעשה של ארגון סורר. הוא הכרעה של הנהגה, הקובעת מה ראוי לגמול ולכבוד. ומי שמקבל את המענק כשכר על המעשה המתועב, שותף לו בדיוק כמו מי שביצע אותו. בכך מגדירה ההנהגה חברה המתנערת מתרבות קידוש החיים ומאמצת את תרבות קידוש המוות — מעשה חסר העכבות האנושיות, וחסר אף העכבות של יצור חי. חברה כזו מסוכנת לישראל, מסוכנת לעצמה, ועכשיו ברור שהיא מסוכנת גם לאירופה.

ההכללה אינה חלה על כל פרט בחברה הפלסטינית. היא מתייחסת להנהגה שנבחרה דמוקרטית ולמדיניות הממוסדת שהיא קבעה וקיימה. צדיק כזה או אחר יכול להתקיים בתוכה; הוא אינו מבטל את הכיוון שההנהגה הנבחרת נתנה לחברה.

מהי האינתיפאדה באמת

מלחמה בלתי קונבנציונלית

האינתיפאדה היא מלחמה בלתי קונבנציונלית. כמו מלחמה גרעינית, אי אפשר לנהל אותה לאור עקרונות המלחמה הקונבנציונלית וכלליה האוניברסליים. גם חוקי המלחמה נבנו בהתאמה לעקרונות אלה — לעולם שיש בו כבידה. הם חלים, אך אינם פותרים את הדילמה שהשיטה כופה. ומקלטם העיקרי של מקדשי החיים — עליו בהמשך — נתון עתה למתקפה.

שדה הקרב הקונבנציונלי הוא ממלכת אי-הוודאות, כפי שלימד קלאוזביץ. אך יש בו ודאות אחת: מי שאפסו סיכויו לנצח ירים ידיים וייכנע, משום שהוא רוצה לחיות. על ודאות זו בנויה אמנות המלחמה כולה. היא אינה אמנות ההריגה, אלא אמנות הבאת האדם לכניעה, גם בלי להורגו וגם בלי להשמיד את כל כוחותיו.

כשנולד הנשק הגרעיני, הבינו האסטרטגים שהקרב המכריע איבד את משמעותו: אין טעם בניצחון כשהמנצח מושמד יחד עם המנוצח. הם לא ניסחו כללים לניהול מלחמה גרעינית; הם בנו תורה למניעתה — תורת ההרתעה. גם ההרתעה נשענת על אותו עוגן: אינסטינקט החיים של היריב. הסיוט של כל אסטרטג גרעיני הוא יריב המקדש את המוות.

הנשק הגרעיני שבר את הקרב המכריע והשאיר את ההרתעה. האינתיפאדה שוברת את שתיהן, כי היא מסירה את העוגן שעליו נשענות שתיהן.

החללית ללא כבידה

דמיינו חללית שניתקה מכוח הכבידה. אפשר לפרוש בה מפה ולהניח צלחות, אך אי אפשר לערוך בה שולחן: ברגע שהיד מרפה, הכלים מתעופפים. שדה הקרב של האינתיפאדה הוא חללית כזו. החוק שנשמט ממנו אינו פיזיקלי. זה החוק הבסיסי של כל יצור חי: הרצון לחיות, והרצון שילדיו יחיו.

התנועה הלאומית הפלסטינית, מעראפאת ועד סינוואר, הפכה את השמטת העוגן לשיטה. באינתיפאדה השנייה התפוצצו בני אדם באוטובוסים הומי אדם, במסעדות ובמועדונים. בעזה הפך חמאס את ילדיה לחומה אנושית: מנהרות מתחת לבתי ספר, משגרים בחצרות בתים, מפקדות מתחת לבתי חולים. השיטה זכתה לפיאור ציבורי: כרזות שהידים, מחנות קיץ שבהם ילדים משחקים בחגורות נפץ, משכורות למשפחות המחבלים.

גם האו"ם עצמו תיעד זאת. בקיץ 2014 נמצאו רקטות בשלושה בתי ספר של אונר"א ברצועה, ואחד מהם שכן בין שני בתי ספר ששימשו מקלט לאלפי עקורים. ועדת חקירה של המזכ"ל קבעה שארגונים פלסטיניים השתמשו בבתי ספר של האו"ם לאחסון נשק, ואף לשיגור התקפות. ולפי חוקרי ממשל ארה"ב, אנשי חמאס מוצבים באתרי הסיוע ההומניטרי, ו"חלק משמעותי" מהסיוע מוסט או נבזז — הזנה לוגיסטית למכונת המלחמה, על חשבון האוכלוסייה שהיא מסתתרת מאחוריה.

בכך פועלים מאמצי השיטה נגד שני האינסטינקטים העמוקים ביותר של כל יצור חי: אינסטינקט החיים והאינסטינקט ההורי. אין בטבע יצור שפועל בניגוד לשניהם גם יחד. מי שמאמץ שיטה כזו מאבד לא רק את צלם האנוש — הוא מאבד את צלמו של יצור חי.

לא כמו הנאצים ולא כמו היפנים

הנאצים איבדו צלם אנוש, אך לא הפכו את ילדיהם לפצצות אדם ולמגינים אנושיים. כשהציעה טייסת הניסוי האנה רייטש ב-1944 להקים יחידת מתנדבים שימותו עם פצצותיהם, היטלר הסתייג, ואנשי צבא ושר החימוש שפאר טענו שתקיפות התאבדות אינן חלק מהמסורת הצבאית הגרמנית. היחידה לא יצאה מעולם למשימה. טייסי הקמיקזה היפנים היו חיילים שנלחמו בחיילים, נגד ספינות מלחמה.

ההבדל אינו רק במידה. אצלם היה זה רגע ייאוש של משטר קורס. כאן זו דוקטרינה מובנית, שכוחה נשען על מוסריותו של היריב: מגן אנושי יעיל רק נגד מי שנמנע מלירות בילדים. מוסרו של הצד השני הופך לנשק.

על ההרס והמנהרות

ההרס הנרחב שנגרם בעזה אינו תוצאה של בחירה חופשית של ישראל. הוא נכפה עליה משום שחמאס העתיק את המלחמה אל מתחת לקרקע, תוך שהשאיר את האזרחים כמגינים אנושיים מעליה. רשת המנהרות המסועפת שנבנתה מתחת לבתי מגורים, בתי ספר ובתי חולים הפכה את המרחב התת-קרקעי לזירת הלחימה העיקרית. מי שנכנס אליה בלי לנטרל תחילה את הגישה העילית, נחשף לסכנת טבח המוני של לוחמיו.

ישראל נקטה באמצעים שנועדו לחלץ את האזרחים מהאזור: התראות, פינויים, מסדרונות הומניטריים. לאחר מכן, הרס התשתית מעל הקרקע נועד למנוע את הלחימה בתוך רשת המנהרות עצמה. זו אינה בחירה בין הרס לבין אי-הרס. זו בחירה בין אובדן בתי המגינים האנושיים לבין אובדן חיים של לוחמים ישראלים. האלטרנטיבה השנייה היא בדיוק המחיר שהשיטה נועדה לגבות.

ההרס הוא אפוא פתרון מוסרי מתבקש במצב שכופה היריב. הוא שומר על צלם האנוש של הלוחם, שאינו נדרש להקריב את חייו כדי שהאויב יוכל להמשיך להסתתר מאחורי אזרחיו. האחריות על כך שהאזרחים נמצאים שם מוטלת על מי שהציב אותם כמגן. ההנהגה שנבחרה דמוקרטית היא שקבעה את השיטה הזו וקיימה אותה. לא מדובר בצדיק כזה או אחר שנמצא בחברה, אלא במדיניות של ההנהגה עצמה.

מחסום חווארה

שני מקרים במחסום חווארה, מדרום לשכם, באביב 2004, ממחישים זאת. בשניהם נשלחו קטינים על ידי פעילי התנזים של פת"ח, הפלג של עראפאת עצמו. בראשון הופקד בידי ילד שעבד כסבל במחסום תיק ובו מטען ממולא ברסיסים, תמורת כמה שקלים. הוא לא ידע מה הוא נושא. כשראו שולחיו שהוא נעצר, חייגו לטלפון שבתיק כדי לפוצצו, אך המטען לא התפוצץ.

תשעה ימים אחר כך הגיע לאותו מחסום נער שהולבש בחגורת נפץ, תמורת מאה שקלים. החיילים לא ירו בו. בתיעוד מצולם נראה כיצד חבלני צה"ל העבירו אליו מספריים באמצעות רובוט, כדי שיחתוך את החגורה מעל גופו, ואחר כך פוצצו אותה בפיצוץ מבוקר. השולחים שלחו ילדים למות; החיילים עשו הכול כדי שיחיו.

המלכודת המוסרית

כניסתו של אדם נטול יצר קיום לשדה הקרב אינה מוסיפה עוד מידה של אי-ודאות. היא מבטלת את הוודאות היחידה, והופכת את שדה הקרב מממלכת אי-הוודאות לתוהו ובוהו. נניח לוחם הנתקל בילד המגן בגופו על אביו הלוחם:

• יהרוג את הילד — יעשה מעשה לא מוסרי של הריגת אדם שאינו מעורב, ועוד ילד.
• לא יהרוג אותו — האב ייהנה מיתרון מבצעי ויהרוג את הלוחם. הלוחם, שלא השכים להרוג את הקם להורגו, איבד עצמו לדעת; כמו רוצחו, גם הוא השתתף ברציחתו.

בתוהו זה אין ללוחם בחירה מוסרית — אלא אם כן נמצא פתח. בחווארה נמצא פתח כזה: רובוט שאפשר להציל גם את החיילים וגם את הנער. אך הפתח הוא החריג, לא הכלל. השיטה בנויה כך שלא יהיה פתח, וכל פתח שנמצא הוא הישג של מי שנלחם בה, לא חסד של מי שהפעיל אותה.

חז"ל הכריעו: "הבא להורגך, השכם להורגו". אך הכרעה זו נאמרה בעולם שיש בו כבידה, שבו הבא להורגך ומי שעומד לפניו הם אותו אדם. השיטה הפלסטינאית מפרידה ביניהם בכוונה, ומעמידה את הילד בין החרב לבין מי שמניף אותה. האחריות למותו של הילד מוטלת על מי שהציבו שם.

לא מלחמה אלא פשע

מה המסקנה? לא לנסח לאינתיפאדה כללים משלה. כללים כאלה היו מעניקים לה לגיטימציה כצורה של מלחמה. את המלחמה הגרעינית מבקשים למנוע, לא לנהל; ואת האינתיפאדה אין מסדירים — מדכאים אותה.

המשפט הבין-לאומי ראה בפיראטים "אויבי המין האנושי", שכל מדינה רשאית לפעול נגדם. אין זה תקדים לשלילת דיני הלחימה, אך זה דימוי נכון למהות השיטה ההופכת ילדים לפצצות: אויב שאינו מאיים על צד אחד, אלא על הציבור כולו.

אך מי שמדכא את השיטה נשאר חייב בדבר אחד: לא לאבד את צלם האנוש שלו. חובה זו אינה נגזרת רק מדיני המלחמה; שורשה בקדושת החיים. כך פעלו החיילים בחווארה: לא מכוח חוק שהוכתב להם, אלא מכוח צלם האנוש שלהם. וכך פועל צה"ל ברצועה.

כאן המקלט העיקרי שנותנים דיני המלחמה למקדשי החיים: הנזק האגבי. פגיעה שאינה מכוונת באזרחים, הנלווית לתקיפת מטרה צבאית, אינה פשע — והאחריות לה מוטלת על מי שהציב את האזרחים מול המטרה. הנזק האגבי הוא המקלט של מקדשי החיים מפני מקדשי המוות.

גם את המקלט הזה מבקשים לשלול. ומי? לא הפלסטינים, אלא בעלי בריתם בברית המפרקים — במקרה זה, שני ישראלים. הסרט "נז"א" (נזק אגבי) של יובל אברהם ורחל שור, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה, מציג את הנזק האגבי כבלתי אגבי. בפועל הוא מעניק לברית המפרקים את מה שהפלסטינים לבדם לא היו משיגים, ופסטיבל אירופי מעניק לו פרס.

בעלי הברית מבקשים לשלול את המקלט הזה ולהציג את האגבי כמכוון. אם יצליחו, ישראל תעמוד בפני ברירה בין שתי אפשרויות: להפסיק להילחם ולקבל עליה את תרבות המוות, או לא לקבלה ולהיחשב כפושעת מלחמה.

המשוואה: מה שתכפו על ישראל, תלמדו את רחובותיכם

כאן מתהפך הגלגל. אם ישראל תיאלץ לתת מדינה למי שמקדש את המוות, בגלל לחץ האינתיפאדה ובעלי בריתה, המסקנה שתיחרט ברחובות פריז ולונדון פשוטה: אינתיפאדה משתלמת.

הלחץ על ישראל אינו מדיניות חוץ. הוא מסר למחאה בבית, והמחאה תפעל לפיו. מי שמחבק את השיטה מזמין את המשכה. כל ילד שהוצב כמגן ונפגע הופך לטיעון נגד ישראל, וכל טיעון כזה הוא פרס למי שהציב אותו.

ולמי שמגנים את ישראל בשעה שברחובות בירותיהם צועדות הפגנות הקוראות לאינתיפאדה: בדקו את הרצף. אחרי האינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדת האבנים, באה השנייה, ובה בני אדם התפוצצו באוטובוסים הומי אדם, במסעדות ובמועדונים. אחריה בא טבח 7 באוקטובר ונספחיו. המילה הנקראת ברחובותיכם אינה מטפורה. יש לה היסטוריה, ויש לה המשך: 

• רצח משפחות בבתיהן.
• שריפת בתים כשהמשפחות בתוכם.
• אלימות מינית, שתועדה בדוח של נציגת מזכ"ל האו"ם פרמילה פאטן (מרץ 2024).
• רצח תינוקות וחטיפתם.

מכאן שמאבקה של ישראל אינו בעיה שאירופה צריכה לפתור על חשבונה. הוא קו ההגנה הקדמי של אירופה עצמה.

העיקרון: חירות היא אחריות מוכחת

חירות אינה זכות טבעית שנולדים אליה. חירות משמעה יכולת מוכחת לשאת באחריות. ילד אינו זוכה בחירות לחצות לבדו מעבר חצייה, עד שהוא מגיע לגיל שבו הוא יודע להבחין בין טוב לרע, ולאורם להעריך סכנה אפשרית לחייו. מה שנכון לילד במעבר חצייה, נכון גם לעם.

האנושות קנתה את חירותה בתהליך ארוך, ונקודת המפנה שלו נקבעה בהר המוריה, כשנעצרה היד שהונפה על הבן. העקדה סימנה את סופה של הקרבת הילדים, והתורה הפכה זאת לחוק: "ומזרעך לא תתן להעביר למולך". מאותו רגע, קידוש החיים ולא קידוש המוות הוא תנאי הכניסה לעולם בני החורין. מי שהחזיר עצמו לעידן קידוש המוות והקרבת הילדים חזר אל מעבר לסף זה, ואינו יכול ליהנות מחירות שהאדם זכה בה רק כשחצה אותו.

גם הניסיון ההיסטורי מכיר בקשר בין חירות לאחריות. אחרי 1945 עברו גרמניה ויפן כיבוש, חוקה חדשה ועקירה של פולחן המוות והמלחמה מחינוך ילדיהן, וריבונותן המלאה שבה אליהן בהדרגה, לצד השינוי הזה. הנסיבות שונות, אך העיקרון דומה: חירות מדינית אינה מוענקת תוך התעלמות מתרבות קידוש המוות. ואת מה שדרשה אז ממי שאבדו צלם אנוש, מוחלת אירופה היום לפלסטינים שאבדו לא רק צלם אנוש אלא גם צלם יצור חי — ואף מקדימה להם את הפרס.

ההצעה: ישראל כשותפה

ישראל נמצאת במאבק זה עשרות שנים. היא התמודדה עם הזוועה הפלסטינית בשתי האינתיפאדות, ב-7 באוקטובר, ובמלחמה שהיא מנהלת זה שלוש שנים נגד מחוללי האסון. היא צברה ניסיון שאין לשום מדינה אחרת: כיצד מזהים את השיטה מוקדם, כיצד מדכאים אותה ביעילות, וכיצד עושים זאת בלי לאבד את צלם האנוש. החיילים בחווארה הם דוגמה לניסיון זה.

מדינה המביאה ידע וניסיון מול איום שכבר נכנס לרחובות אירופה אינה נטל. היא נכס. ועל שותף לא כופים.

ישראל אינה ערוכה לנצל את ההזדמנות

מבחינת ישראל, האינתיפאדה באירופה היא הזדמנות אסטרטגית. אך ישראל אינה ערוכה דיה לנצל אותה, מארבע סיבות עיקריות:

1. הזירה השמינית מוגדרת עדיין כזירת הסברה. היא אינה מוגדרת כזירת מלחמת הכרעה, שתכליתה השגת ניצחון חרוץ ולא הישגים נקודתיים.
2. אין לזירה מפקדה. נדרשת הקמת מפקדת זירה, ואיושה באישיות עם מוניטין בינלאומיים מתחומי מדע הרוח והמדינה, יחסים בינלאומיים, פילוסופיה ומוסר או פילוסופיה של המשפט. 
3. אין לה דוקטרינה. במקום טקטיקנים וטכנאים בתחומי הצבא והמשפט, יש לגייס אנשי רוח מומחים לפילוסופיה צבאית, משפטית ומדינית. תפקידם: לגבש את דוקטרינת ההתמודדות של חברה דמוקרטית עם זוועת המלחמה הבלתי קונבנציונלית. ישראל מתמודדת עם מלחמה זו שנים רבות בלי לזהות ולהגדיר אותה ככזאת, ולכן היא משלמת מחיר כבד — בשחיקת לוחמיה ובמעמדה הבין-לאומי.
4. הזירה חייבת לפעול בידיים נקיות. כלומר, לאחר מיגור מוחלט של הפשיעה הלאומנית היהודית ביהודה ושומרון. מי שמבקש להעמיד את צלם האנוש במרכז טיעונו, אינו יכול לסבול בתוכו את מי שפועלים מחוץ לחוק ומחוץ לגבולות המוסר הכללי והיהודי.

סיום

אין עורכים שולחן בחללית ללא כבידה, ואין שופטים את מי שנלחם בה כאילו נלחם בעולם רגיל. ואין מעניקים חירות למי שהחזיר עצמו לקידוש המוות ולהקרבת ילדיו.

ישראל, שהביאה לעולם את ערך קדושת החיים ואת תרבות החירות, לא תאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית של מאבדי צלם אנוש וצלם יצור חי בטבורה, ויהיו הלחצים עליה אשר יהיו. אך היא מושיטה יד לאירופה, ומעמידה לרשות מי שמתמודד עתה עם אינתיפאדות פלסטיניות ברחובותיו את ניסיונה: כיצד לדכא אותן ככל האפשר בלי לאבד צלם אנוש — מול מי שאיבד צלם של יצור חי.

והאיום שאירופה תנצל את הלחץ הפנימי בתוכה כדי ללחוץ על ישראל להסכים להקמת מדינה פלסטינית הוא מוחשי. צ'רצ'יל הזהיר שכל אחת מן המדינות הניטרליות מקווה שאם תאכיל את התנין די הצורך, הוא יטרוף אותה אחרונה. אם אירופה חושבת שבהשלכת ישראל לתנין הפלסטיני היא תציל את עצמה, היא טועה. בישראל התנין ממול. באירופה התנין כבר בתוך ביתה.

המאבק על קדושת החיים אינו עוד מאבקה של ישראל לבדה. השאלה היא אם אירופה תבין זאת לפני שהאינתיפאדה ברחובותיה תגיע לשלביה הבאים. כדי לזרז הבנה זו, על ישראל לפעול מיד.