צה״ל מנצח הוא צבא בלתי מוסרי?

ביולי 2024, בעיצומה של המלחמה, סיפר פרופ׳ אבי שגיא ז״ל, ממנסחי מסמך „רוח צה״ל”, בפודקאסט של טובי פולק כיצד נוסח ערך הניצחון במסמך. לדבריו, בשנת 2000 ביקש הרמטכ״ל דאז להכניס למסמך את הניצחון כערך יסודי, וחבורת המנסחים סירבה, בנימוק שהניצחון אינו תכלית ההגנה על אזרחי ישראל ושצה״ל קם כצבא הגנה. הפשרה הייתה ערך „דבקות במשימה וחתירה לניצחון”, שתוכנו, כדבריו, הוא בעיקר דבקות במשימה. הוא הוסיף שבמסגרת תפיסת עולם אתית יש טעם אחד בלבד להפעלת כוח צבאי — עקרון ההגנה העצמית — וסיכם: „ניצחון איננו מצדיק הפעלת כוח”. לשיטתו, כאשר ממשלת ישראל משתמשת במונח ניצחון, היא חורגת מגבולות המוסר.

הטענה נשמעת מוסרית ומאופקת. בפועל היא מעגלית: המסקנה כלולה כבר בהנחה.

מבנה הטיעון

הטיעון בנוי משתי הנחות ומסקנה. ההנחה הראשונה: הצדקה מוסרית להפעלת כוח קיימת רק בהגנה עצמית. ההנחה השנייה: ניצחון אינו תכלית ההגנה. המסקנה: חתירה לניצחון חורגת מגבולות המוסר.

ההנחה השנייה היא לב העניין. היא אינה מוכחת בשום מקום; היא מוגדרת. שגיא מגדיר את הניצחון מראש כדבר שמעבר להגנה, ומכאן שהמסקנה — שהניצחון מעבר להצדקה המוסרית — כלולה כבר בהגדרה. „צה״ל מנצח הוא צבא בלתי מוסרי” אינו ממצא של חקירה מוסרית, אלא חזרה על ההנחה במילים אחרות. הטיעון אינו מוכיח דבר על המלחמה; הוא מוכיח רק את הגדרת המנסח.

כדי שלטיעון יהיה תוכן, יש לבחון את ההנחה השנייה מול מושג ההגנה עצמו, כפי שהוא מוגדר בתורת המלחמה ולא בפילוסופיה המוסרית בלבד.

מהי הגנה

הגנה אינה מצב סטטי של ספיגה. היא מהלך בשני שלבים.

בשלב הראשון — בלימה והכלה — המגן סופג את מכת התוקף, מונע ממנו להשיג שטח חיוני ומכיל אותו. הניצחון בשלב זה הוא שלילי: לא לאבד שטח חיוני.

בשלב השני — התקפת הנגד — המגן משיב לעצמו את השטח שהשאיל לתוקף כדי להכילו בשטחי ההריגה, ומנטרל את הכוח התוקף שבתוכו. הניצחון בשלב זה הוא חיובי: השבת השטח ונטרול הכוח התוקף.

קלאוזביץ הגדיר את ההגנה כצורה החזקה יותר של הלחימה, אך הדגיש שאין היא מגן סביל אלא מגן העשוי ממכות. המעבר המהיר והעוצמתי למתקפה — „חרב הגמול הבוהקת” — הוא, לדבריו, רגע השיא של ההגנה. הגנה שנעצרת בשלב הראשון אינה הגנה מוסרית יותר; היא הגנה שלא הושלמה. התוקף נותר בשטח שהשאיל לו המגן, ההישג נשאר בידיו, והמלחמה אינה מסתיימת אלא נמשכת בתנאיו.

מכאן עולה ההבחנה המכרעת אצל קלאוזביץ. ההגנה וההתקפה אינן זהות, אך ההגנה השלמה כוללת בתוכה את המעבר להתקפה. ההגנה היא התקפה דחויה לשעת הכושר. המגן אינו מוותר על ההתקפה אלא בוחר את מועדה: הוא ממתין עד שהתוקף נשחק, נחשף ונלכד בשטחי ההריגה — ואז מכה. מי שמנתק את ההגנה מן ההתקפה שבסופה, כפי שעשה שגיא כאשר הפריד בין „הגנה” ל„ניצחון”, אינו מתאר צורת לחימה מוסרית יותר. הוא מתאר הגנה שלא הושלמה.

מכאן שהניצחון אינו תכלית חיצונית להגנה, שאפשר להוסיף או להשמיט ממנה. בלי ניצחון שלילי אין בלימה; ובלי ניצחון חיובי אין סיום. „ניצחון” ו„הגנה” אינם שני ערכים מתחרים. הם שני שמות לאותו מהלך, כשהוא מושלם.

מדינה בלי עומק

לגבי ישראל הדברים חדים שבעתיים. מדינה בלי עומק אסטרטגי אינה יכולה להשאיל לתוקף שום שטח. כל חדירה עלולה להיות מיד כיבוש של יישוב ופגיעה באזרחיו; והיא אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות ארוכות. זו הסיבה שתפיסת הביטחון המקורית הייתה הגנתית בתכליתה והתקפית במימושה: העברת המלחמה לשטח האויב, קיצורה והכרעתה. בעבור ישראל, השלב השני של ההגנה אינו רשות; הוא תנאי קיום.

הקם להורגך

לטיעון המקצועי מצטרף טיעון מוסרי, והוא פוסל את תפיסתו של שגיא מיסודה. חז״ל קבעו: „הבא להורגך, השכם להורגו”. אין זו הרשאה בלבד אלא חובה. מי שיודע שקמים עליו להורגו ואינו מקדים אותו, מסייע בפועל להריגתו. הוא נעשה שותף לפגיעה בערך המוסרי המכונן, קדושת החיים, ולהפרת הציווי „ונשמרתם מאד לנפשותיכם”. חובה זו חלה על היחיד, ועל אחת כמה וכמה על מדינה שהופקדה על חייהם של אזרחיה.

המוסר, אם כן, אינו מסתפק בהיתר להתגונן ברגע ההתקפה. הוא מחייב להקדים את התוקף, כשהאיום ודאי והיכולת להסירו קיימת. תפיסה שרואה בחתירה לניצחון חריגה מן המוסר הופכת את היוצרות: היא מטילה את המחיר המוסרי על מי שמגן על חיים, ופוטרת את מי שנמנע מלהגן עליהם.

מלחמת מנע: הסרת האיום באיבו

יש להבחין בין שני מצבים. תגובה לאיום מיידי נובעת מידיעה כי התקפה קרובה; מלחמת מנע נובעת מהערכה מדינית־אסטרטגית של איום מתהווה, קודם שהבשיל להתקפה. אך במדינה חסרת עומק, שתיהן שייכות לאותה חובת יסוד: לא להמתין עד שהאיום יתממש בתוך יישוביה.

מאחר שלישראל אין עומק שבו אפשר להכיל התקפה בשטחה, השלב השני של ההגנה — ההתקפה הדחויה — אינו יכול להידחות הרבה. ביסוד תפיסת ההגנה הלאומית שגובשה בשנותיה הראשונות של המדינה עמדה ההכרה כי ישראל חייבת, ככל האפשר, להעביר את המלחמה לשטח האויב ולהסיר איומים בטרם ימומשו. בשפת קלאוזביץ, שעת הכושר של ההתקפה הוקדמה אל לפני התקפת האויב, משום ששטח להכלתה אין.

כנגזר מכך, נדרש היה להסיר באיבם את האיומים החמורים שיצרו חמאס וחיזבאללה: כוחות שנבנו במפורש כדי לכבוש שטחים ויישובים ישראליים במתקפת פתע. האיומים לא הוסרו. סיבה אחת לכך כבר נדונה כאן בהרחבה: הסבתו של צה״ל בשנים 1996–2006 מצבא הכרעה לצבא הרתעה, תוך ניוון וצמצום של הדרג המתמרן היבשתי. הדרג הזה הוא המרכיב הראשי בהסרת איומים בעומק שטח האויב במתקפת מנע, כפי שהוכיחו מבצע קדש ומבצע שלום הגליל. צבא שאיבד את יכולת התמרון אינו יכול להשכים ולהרוג את הקם להורגו, גם אם ירצה.

את מחיר אי־ההשכמה לקום ולהרוג את הקם להורגך, מסיבות צבאיות חסרות בסיס מקצועי מינימלי ומהנמקה מוסרית שסותרת את ערך קדושת החיים שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שילמו בחייהם תושבי מערב הנגב וחוגגי מסיבת הנובה ב־7 באוקטובר.

החשש של שגיא והתשובה לו

בבסיס התנגדותו של שגיא עמד חשש מובן: שהניצחון יהפוך למושג בלתי מוגבל, שכל הפעלת כוח תוצדק בשמו, ושהוא יוביל לחתירה להשמדה. הוא שאל אם כדי להשיג הגנה עצמית יש להשמיד את הפוטנציאל האנושי של הרוע, או שיש לשאול באחריות מתי הגיעה ישראל להגנה עצמית מרבית.

אלא שזו בדיוק השאלה שהגדרה מקצועית של ניצחון עונה עליה. במודל הדו־שלבי לניצחון יש גבול ברור ומדיד: השטח שהושאל הוחזר, והכוח התוקף נוטרל בשטחי ההריגה. אין זה „מיגור הרוע” ואין זו השמדת אויב מופשט. זו השלמת ההגנה. דווקא היעדרה של הגדרה מקצועית כזאת מן המסמך משאיר את מושג הניצחון פתוח לשני הקצוות: לסיסמה פוליטית חסרת גבול מצד אחד, ולחשש מוסרי מופרז מצד אחר.

זאת ועוד: החשש שהחתירה לניצחון תוביל להשמדה מתעלם מן הדרך שבה נבנה צה״ל מלכתחילה. צה״ל נבנה כצבא הכרעה ברוח קלאוזביץ ומולטקה. תכלית לחימתו היא השגת ניצחון חרוץ באמצעות פירוק מערכת הלחימה של האויב והכנעת לוחמיה, לא השמדתם הטוטאלית במלחמת השמדה. גם קלאוזביץ, כשדיבר על „השמדת” כוחות האויב, התכוון להבאתם למצב שבו אינם יכולים עוד להמשיך במאבק, לא להרג כל לוחם.

ההכרעה פוגעת במערכת, בפיקוד, בקשר, בשרשרת האספקה ובקוהרנטיות של הכוח; כך היא שוללת מן האויב את יכולתו להילחם במחיר הדמים הנמוך ביותר האפשרי לשני הצדדים. מלחמת הכרעה היא אפוא הצורה המוסרית ביותר האפשרית של מלחמה: היא קצרה, ממוקדת ומסתיימת כשהמערכת קורסת והלוחמים נכנעים. דווקא החלופה שבה בחרו המנסחים — הרתעה והתשה בלי ניצחון — מאריכה את המלחמה, מרבה את ההרג ומטשטשת את הגבול בין לוחמים לבלתי מעורבים.

המחיר

השמטת הניצחון מערכי צה״ל לא הפכה אותו לצבא מוסרי יותר. היא הפכה אותו לצבא שהוראתו המוסרית מסתיימת באמצע ההגנה. „דבקות במשימה” בלי ניצחון היא משימה בלי מצב סיום. והגנה שאינה מושלמת מתורגמת למלחמות ארוכות, להישגים שנותרים בידי האויב ולנפגעים רבים יותר משני הצדדים. זה אינו כשל מקצועי בלבד; זה כשל מוסרי כלפי האזרחים שהצבא הופקד על הגנתם.

המשפט הנכון, אם כן, אינו „צה״ל מנצח הוא צבא בלתי מוסרי”. המשפט הנכון הוא: צה״ל שאינו מנצח אינו מגן. במקום שבו ההגנה היא ההצדקה המוסרית היחידה להפעלת כוח, כפי ששגיא עצמו טען, החתירה לניצחון אינה חריגה מגבולות המוסר. היא החובה המוסרית עצמה.

האחריות

ועם כל זאת, אין לבוא בטענות ליועציו האתיים של צה״ל. פילוסופים שהוזמנו לנסח קוד אתי עשו את מה שפילוסופים עושים: הם ניסחו את עמדתם המוסרית, כפי שהבינו אותה. הטענות צריכות להיות מופנות למי שהזמין את הייעוץ והכשיר את תוצרתו.

הפיקוד הבכיר של צה״ל הוא שהיה אמור לעמוד על כך שעקרונות היסוד המקצועיים של המלחמה אינם נתונים למשא ומתן. בראש ובראשונה עמד מושג ההגנה עצמו: הגנה שתחילתה בבלימה ובהכלה וסופה בהתקפת נגד מכריעה — התקפה דחויה לשעת הכושר. במקום זאת, הוא קיבל מסמך שבו ההגנה נותקה מן ההתקפה ומן הניצחון, והפכה מצורת לחימה לעמדה מוסרית של המתנה וספיגה. הוא אימץ מסמך זה כרוח הצבא.

כך עוות הערך המקצועי שעליו נשען „צבא ההגנה לישראל” מיום הקמתו. המחיר של הכשר זה היה כיפופם של עקרונות וכללי יסוד מקצועיים; ואת מחיר כיפופם משלם, בסופו של דבר, מי שהצבא נועד להגן עליו.

אך מביצועי צה״ל מאז 7 באוקטובר עולה כי העיוות המוסרי־מקצועי בהגדרת הניצחון היה כנראה הלקח הראשון של המלחמה שהופק ותוקן. צה״ל שב לפעול לא רק כדי לבלום ולספוג, אלא כדי להסיר איומים, לפרק את מערכות הלחימה של האויב ולהשיב ביטחון ליישובי ישראל. יש לקוות שהלקח הזה יעוגן גם בהגדרה מפורשת של הניצחון: ניצחון שהוא השלמת ההגנה — מקצועית ומוסרית כאחת.