לארה״ב לא דחוף להכריע בבאב אל־מנדב — איפה כן?

English translation following the Hebrew article

התשה כאורח חיים בכל תחום

תמצית

שבירתן של פרדיגמות מסורתיות מחייבת לבחון מחדש גם את ההנחות שנגזרו מהן ולהעלות השערות חדשות המסוגלות להסביר מציאות שההסברים הישנים מתקשים להסבירה. ברוח זו מבקש המאמר לבחון תופעה החורגת משאלת השליטה בבאב אל־מנדב: האם ההסתגלות למלחמת התשה נעשית בהדרגה לאורח פעולה אמריקני החוצה תחומים — מן המלחמה עצמה, דרך האנרגיה ונתיבי הסחר ועד ניהול הסיכונים האסטרטגיים?

אין מדובר בקביעה באשר לכוונותיה של ארצות הברית, אלא בהשערה הנבחנת לצד הסברים צבאיים, כלכליים ופוליטיים אחרים. הירידה בתלותה הישירה של ארצות הברית בנפט המזרח־תיכוני והרחבת החלופות האנרגטיות מגדילות את יכולתה לשאת לאורך זמן את מחירם של שיבושים במצרים ושל מלחמה שאינה מוכרעת. אלא שכאן מתגלה הפרדוקס: ככל שגדלה היכולת להסתגל להתשה, כך עשוי לפחות הלחץ לצאת ממנה ולעבור לאסטרטגיה המכוונת להכרעה ולמצב סיום מוגדר.

מכאן שאלת הכותרת: אם לא דחוף לארצות הברית להכריע בבאב אל־מנדב — איפה כן? המאמר בוחן אם המענה האמריקני לשיבושים במערכת האזורית הולך ונשען על בניית חוסן, חלופות ויכולת ספיגה במקום על הסרת מקור האיום. הוא בוחן את השלכותיו האפשריות של דפוס זה על המלחמה באיראן, על מעמדו האסטרטגי של הנפט, על מאזן הכוחות האזורי ועל ישראל — ובמיוחד על האפשרות לסגור את המלחמות הפתוחות שהיא מנהלת בזירות לבנון ורצועת עזה מאז 7 באוקטובר.

השאלה העומדת אפוא במרכז המאמר אינה רק כמה זמן יכולה מעצמה לשאת מלחמת התשה, אלא האם עצם יכולתה לשאת אותה עלולה להפוך את ההתשה מאילוץ זמני לאורח חיים אסטרטגי.

המאמר

לכאורה שאלת הכותרת מופרכת. ארצות הברית נמצאת כבר חודשים במלחמה קשה עם איראן, מנהלת מערכה צבאית גם על חופש השיט במצר הורמוז, ואילו החות'ים ניצלו את המלחמה כדי להשתלט על נקודות מפתח בחוף תימן ובבאב אל־מנדב ולהציב תחת איום גם את המוצא הדרומי של הים האדום. קשה אפוא לטעון שלארצות הברית לא אכפת מן המצרים.

ובכל זאת, דווקא משום כך מתחדדת השאלה: מדוע, כאשר סעודיה מבקשת ממנה סיוע צבאי, ארצות הברית אינה ממהרת להפעיל את מלוא עוצמתה כדי להשיב את השליטה בבאב אל־מנדב, ומסתפקת לפי שעה בעיקר בסיוע מודיעיני?

ייתכן שהתשובה הראשונה היא צבאית. ארצות הברית כבר מנהלת מלחמת התשה קשה מול איראן, כוחותיה ומלאי החימוש שלה נשחקים, ופתיחת חזית נוספת נגד החות'ים אינה מבטיחה הכרעה. הניסיון כבר הראה שאפשר להכות בחות'ים קשות בלי לשלול מהם לאורך זמן את היכולת לאיים על השיט. כדי לפתוח את המצר אין די במהלומות; צריך להסיר את האיום עליו ולמנוע את שיקומו.

לשיקול הצבאי מצטרפים גם שיקולים פוליטיים־פנימיים, ובראשם התקרבות בחירות האמצע בנובמבר, כאשר המלחמה ומחירי האנרגיה כבר נעשו חלק מן המאבק הפוליטי האמריקני.

אין כמובן דרך לקבוע מבחוץ מהו משקלו היחסי של כל אחד מן השיקולים. ההשערה הנבחנת כאן אינה שהאנרגיה מסבירה לבדה את המדיניות האמריקנית, אלא שהקטנת התלות האנרגטית משנה את התנאים שבתוכם מתקבלות ההחלטות ומגדילה את יכולתה של ארצות הברית לשאת את תוצאותיהן.

וכאן מצוי הפרדוקס שהמאמר הזה מבקש לחשוף: ככל שארצות הברית מצליחה לבנות חלופות המאפשרות לה לשאת את תוצאותיה של מלחמה שאינה מוכרעת, כך קטן הלחץ המאלץ אותה להכריע אותה. יכולתה להסתגל להתשה נעשית אפוא לא רק מקור לעוצמה — אלא גם גורם העלול לאפשר את המשכה.

מנתיב שאין לו תחליף לנתיב חשוב

במשך עשרות שנים נע חלק גדול מן האנרגיה החיונית לכלכלת המערב ממזרח למערב: מן המפרץ הפרסי, דרך הורמוז, הים האדום וסואץ, אל אירופה ומעבר לה. חשיבותם של הנתיבים האלה הפכה את יציבות המזרח התיכון לאינטרס אסטרטגי עליון של ארצות הברית והמערב.

ארצות הברית של היום נמצאת במצב שונה. אין היא עצמאית מנפט: היא עדיין יבואנית נטו של נפט גולמי, בין השאר בשל ההתאמה הנדרשת בין סוגי הנפט לבין בתי הזיקוק שלה. אולם תלותה הישירה בנפט המזרח־תיכוני הצטמצמה מאוד.

בשנת 2025 ייבאה ארצות הברית ממדינות המפרץ המזרח־תיכוני כ־490 אלף חביות נפט גולמי ביום — 8% בלבד מכלל יבוא הנפט הגולמי שלה. לעומת זאת, מרבית יבוא הנפט האמריקני מגיע כיום מצפון אמריקה. מבחינת ארצות הברית עצמה, המפרץ כבר אינו מקור האנרגיה שאין לו תחליף שהיה בעבר.

אולם גם כאן נדרשת הסתייגות. חלק ניכר מן הנפט המיובא מן המפרץ הוא מסוג בינוני וחמוץ, המותאם לבתי זיקוק אמריקניים מסוימים. לכן נפח היבוא לבדו אינו מבטא את מלוא חשיבותו. גמישות אנרגטית גדולה יותר אינה זהה עדיין לעצמאות מוחלטת מסוגי הנפט המזרח־תיכוניים.

לכך מצטרף הפוטנציאל הגדול של ונצואלה. אין לראות בוונצואלה עדיין עורף אנרגטי שכבר עומד לרשות המערב. שנים של הזנחה פגעו בתפוקתה ובתשתיותיה, והחזרתן לרמתן בעבר תדרוש זמן, השקעות ויציבות. אבל היא עשויה להיות חלק מהרחבה ניכרת של בסיס האנרגיה בחצי הכדור המערבי.

במצב כזה עשויה להתפתח בהדרגה גם תנועה הפוכה לזו שאפיינה את העידן הקודם: לא רק אנרגיה הנעה מן המזרח מערבה, אלא אנרגיה מחצי הכדור המערבי הנעה מזרחה — מעבר לאוקיינוס האטלנטי לאירופה ומעבר לאוקיינוס השקט לאסיה.

אין פירוש הדבר שהורמוז, באב אל־מנדב וסואץ מאבדים את חשיבותם. הסחר העולמי ימשיך להזדקק להם. יתרה מזאת, הקטנת תלותה הישירה של ארצות הברית אינה מבטלת את תלותן של בעלות בריתה ואת תלותה של הכלכלה העולמית. אירופה ומדינות אסיה ממשיכות להיות חשופות במידה רבה יותר לשיבושים בנתיבי המזרח התיכון, ועליית מחירי הנפט, הדלק והתובלה חוזרת בסופו של דבר גם אל הכלכלה האמריקנית.

לכן החלופות אינן מבטלות את מחיר חסימתם של המצרים; הן עשויות לשנות את חלוקת המחיר ואת מידת הדחיפות שבה ארצות הברית עצמה חשה בו.

יש הבדל אסטרטגי עצום בין נתיב חשוב לבין נתיב שאין לו תחליף.

מכאן עולה ההשערה הראשונה של המאמר: אולי אין אנו רואים ויתור אמריקני על באב אל־מנדב, אלא שינוי במחיר שארצות הברית מוכנה לשלם כדי לשלוט בו.

איראן: הכרעה אינה נמדדת בעוצמת המהלומה

כאן מתחברת שאלת באב אל־מנדב לשאלה רחבה יותר: מדוע ארצות הברית אינה מביאה את המלחמה באיראן לניצחון חרוץ?

לכאורה, עצם פתיחת המלחמה במהלך דרמטי שכלל את חיסולו של המנהיג העליון של איראן יכולה להיראות כניסיון להכרעה. אולם עוצמתה של מהלומה אינה קובעת כשלעצמה את סוג האסטרטגיה שהיא משרתת.

חיסול מנהיגים אינו כשלעצמו מהלך הכרעה; הוא אמצעי שיכול לשרת הן הכרעה והן התשה. השאלה הקובעת היא מה נעשה בעקבותיו.

אם החיסול הוא חלק ממהלך מתוחם בזמן שנועד למוטט את מערכת הלחימה של האויב, לשלול את יכולתו להמשיך במלחמה ולהעמידו בפני תנאי סיום שמכתיב המנצח — הוא משרת הכרעה.

אם הוא נועד לערער את ההנהגה, להגדיל את המחיר, לפגוע בתודעה ולהפעיל לחץ שיביא בסופו של דבר להסכם — הוא כלי במלחמת התשה.

המבחן אינו אפוא עוצמת המהלומה, אלא האם היא חלק ממהלך המביא למצב סיום כפוי.

אילו הפעילה ארצות הברית באיראן דוקטרינת הכרעה מתוחמת בזמן, שתכליתה שלילת יכולתו של האויב להמשיך במלחמה והשגת ניצחון חרוץ המאפשר למנצח להכתיב למוכרע את תנאי הסיום, ייתכן שהמציאות הנוכחית כלל לא הייתה נוצרת.

מלחמה כזאת הייתה עלולה להיות עצימה ויקרה יותר בראשיתה, אך הייתה מכוונת מלכתחילה להשגת מצב סיום מוגדר.

במקום זאת מתנהלת המלחמה על פי היגיון של הרתעה באמצעות התשה: פגיעה מצטברת באויב כדי להביאו בסופו של דבר להסכים להסדר, בלי שאחד הצדדים הוכרע.

אלא שבמלחמת התשה אין למי מהצדדים שליטה מלאה על משכה. הסיום תלוי בהחלטתו של האויב שהמחיר נעשה כבד דיו. כל עוד הוא מסרב להגיע למסקנה הזאת, המלחמה נמשכת — ועמה שחיקת הכוחות, המלאים, הכלכלה ונתיבי הסחר.

לא שתי השערות — אלא מעגל אחד

אפשר היה לטעון שהחלופות האנרגטיות הן שאפשרו לארצות הברית מלכתחילה להשלים עם מלחמת התשה. יש בכך אמת: הקטנת התלות האמריקנית בנפט המזרח־תיכוני החלה שנים רבות לפני המלחמה, ולכן העניקה לארצות הברית מרחב נשימה גדול מזה שהיה לה בעבר.

אולם מרגע שנבחרה מלחמת התשה שאין בידי ארצות הברית לקבוע את משכה, התהפך גם כיוון ההשפעה: התמשכות המלחמה הגבירה את הצורך בחלופות אנרגטיות, בשרשראות אספקה אחרות ובהקטנת התלות במצרים.

לכן אין כאן שתי השערות מתחרות — אחת שלפיה החלופות האנרגטיות מאפשרות את ההתשה ואחרת שלפיה ההתשה יוצרת צורך בחלופות. אלה שני הכיוונים של אותו מעגל המזין את עצמו.

המעגל המזין את עצמו

וכאן מתגלה במלואו הפרדוקס שהמאמר מבקש לחשוף.

החלופות שכבר נבנו מקטינות מלכתחילה את מחיר הכניסה להתשה; ההתשה המתמשכת מחייבת להרחיב עוד יותר את החלופות; הרחבתן מקטינה עוד את מחיר ההתשה; וככל שמחירה פוחת, קטן הלחץ לעבור לאסטרטגיית הכרעה שתסיים את המלחמה.

אפשר לתמצת זאת כך:

פחות תלות → קל יותר לשאת התשה → התשה ממושכת → צורך בעוד חלופות → פחות תלות → קל עוד יותר לשאת התשה.

כך עשויה מדיניות שנועדה להגדיל את חופש הפעולה האמריקני להפוך, שלא במתכוון, גם לגורם המקטין את הלחץ לסיים את המלחמה בהכרעה.

הבעיה איננה בעצם בניית החלופות. להפך: למדינה אחראית אסור להיות תלויה במקור אנרגיה יחיד, בנתיב יחיד או במשענת יחידה. יכולת להמשיך לתפקד כאשר מצר נחסם היא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה.

הפרדוקס נוצר כאשר החוסן שנועד לאפשר למדינה לנצח במלחמה מאפשר לה במקום זאת לחיות לאורך זמן עם מלחמה שאינה מוכרעת.

במקום שהכלכלה והאנרגיה ישרתו אסטרטגיה צבאית שמטרתה להביא את המלחמה לסיום, הן עלולות להפוך למערכת המאפשרת למדינה לשאת טוב יותר את מחירה של מלחמה שאינה מסתיימת.

ונצואלה — הכנה או הסתגלות?

מכאן מקבל גם המהלך האמריקני בוונצואלה משמעות מעניינת יותר.

המהלך קדם למלחמה באיראן. עוד לפני פרוץ המלחמה החלה ארצות הברית להרחיב את מעורבותה במשק הנפט הוונצואלי ובגישה לעתודותיו. לאחר פרוץ המלחמה קיבלה האפשרות להרחיב את מקורות האנרגיה בחצי הכדור המערבי משמעות אסטרטגית נוספת.

האם הייתה זו הכנה מוקדמת למלחמה במזרח התיכון? אין בידינו ראיה לכך, ואין סיבה להציג השערה כעובדה.

אבל הסדר הכרונולוגי מאפשר להציב שאלה: האם ארצות הברית ביקשה, עוד ערב המלחמה, להרחיב את בסיס האנרגיה העומד לרשותה במקרה שבו הורמוז ונתיבי המזרח התיכון ישובשו?

אפשר גם שהתשובה מורכבת יותר. המהלך בוונצואלה נבע ממטרות אמריקניות אחרות, אך לאחר פרוץ המלחמה קיבל ערך אסטרטגי נוסף שלא היה מלכתחילה מטרתו העיקרית.

כך או אחרת, ונצואלה, איראן ובאב אל־מנדב מתחברות כעת למציאות אחת: ארצות הברית מגדילה את גמישותה האנרגטית בשעה שמלחמת התשה במזרח התיכון פוגעת באמינותם של עורקי האנרגיה הישנים.

אולי זקנינו צדקו

מכאן אפשר לחזור לאמרה שהייתה שגורה בפי זקנינו בישראל: שלום במזרח התיכון ישרור כאשר יימצא תחליף לנפט שלו.

אולי הם צדקו — אבל לא מפני שהנפט ייעלם.

הנפט יכול להמשיך לזרום ולהעשיר את מדינות המפרץ, אך לאבד בהדרגה את מעמדו כנכס שאין לו תחליף. בכך יאבד גם חלק מכוחו הפוליטי של המזרח התיכון כלפי המערב.

אלא שכאן קיימת הסתייגות חשובה. למדינות המפרץ כוח קנייה עצום. טריליוני דולרים שצברו קרנות העושר שלהן מושקעים בארצות הברית ובמערב. אם היחלשות מעמדו של הנפט תביא לקריסת הכנסותיהן, ייפגע גם זרם ההון הזה. אין לארצות הברית אינטרס להפוך את בעלות בריתה במפרץ לעניות ומעורערות.

לכן המצב הנוח מבחינת ארצות הברית אינו בהכרח שהנפט המפרצי יאבד את ערכו הכלכלי, אלא שיאבד את כוחו האסטרטגי.

זהו הבדל מכריע.

מבחינת ארצות הברית, המצב הנוח הוא שמדינות המפרץ ימשיכו להיות עשירות, להשקיע את הונן בארצות הברית, לרכוש ממנה טכנולוגיה, מערכות נשק ושירותים ולהשתלב בכלכלה העולמית — אך שהמערב לא יהיה תלוי בהן לקיומו האנרגטי.

גם מבחינת ישראל, מציאות כזאת עשויה להיות נוחה יותר: לא מזרח תיכון מפרצי עני ומעורער, אלא מפרץ עשיר שעושרו תלוי יותר בהשקעות, במסחר, בטכנולוגיה, בתשתיות ובמסדרונות כלכליים — ופחות ביכולת להשתמש בנפט כמנוף מדיני.

מרחב תמרון גדול יותר ביחסי ישראל והמערב

לשינוי הזה עשויה להיות תוצאה נוספת, חשובה במיוחד לישראל: הקטנת תלותן של הדמוקרטיות המערביות בנפט המזרח־תיכוני עשויה להסיר אחד מן האילוצים שהשפיעו היסטורית על יחסיהן עם ישראל ולהגדיל את מרחב התמרון המדיני שלהן.

מאז שהנפט הפך למשאב חיוני לכלכלות התעשייתיות, מדיניותן של מדינות המערב כלפי המזרח התיכון לא נקבעה רק על פי ערכים, בריתות ואינטרסים ביטחוניים. מעליהם ריחף תמיד גם הצורך להבטיח אספקת אנרגיה רצופה ובמחיר נסבל.

משבר הנפט של 1973 המחיש עד כמה מסוגלות מפיקות הנפט הערביות לתרגם את המשאב הכלכלי להשפעה מדינית. ישראל נאלצה אפוא לפעול במשך שנים בתוך מערכת שבה למדינות ערב היה מנוף משמעותי על יחסיה עם הדמוקרטיות המערביות.

אולם אין פירוש הדבר שכל ביקורת מערבית על ישראל נבעה מנפט, או שהקטנת התלות בו תעלים מחלוקות מדיניות וערכיות. רבות מן המחלוקות כיום נובעות משיקולים פוליטיים, משפטיים, ציבוריים וערכיים שאינם קשורים כלל לאנרגיה.

הטענה מצומצמת יותר: ככל שמצטמצמת יכולתן של מפיקות הנפט להשפיע באמצעות עצם השליטה במשאב חיוני, נחלש אחד מן האילוצים ההיסטוריים שפעלו על מדיניותן של הדמוקרטיות המערביות במזרח התיכון.

כך עשוי להתרחש שינוי מסוים במעמדה של ישראל: ככל שהנפט המזרח־תיכוני מאבד מכוחו המדיני כלפי המערב, עשוי לפחות חלק מן ה„מחיר” שנלווה בעבר לתמיכה בישראל — ובה בעת עשוי לגדול משקלם היחסי של נכסיה האסטרטגיים, הטכנולוגיים והביטחוניים.

שינוי במאזן הכוחות האזורי

לכך מצטרף שינוי נוסף במאזן הכוחות האזורי. מצבן של מדינות עמודי התווך המסורתיות של המזרח התיכון אינו מזהיר, גם אם מסיבות שונות.

מצרים מתמודדת עם קשיים כלכליים כבדים; סעודיה נדרשת לאזן בין שאיפותיה האזוריות לבין צורכי הפיתוח והשינוי הכלכלי שלה; ואיראן משלמת מחיר כבד על המלחמה ועל היחלשות מערכת השלוחים שבנתה סביבה.

גם „ברית מכה” החדשה בין סעודיה, פקיסטן ותורכיה מחייבת בחינה זהירה. הברית כבר קמה ומוסדה, והתחייבות ההגנה ההדדית שבה משמעותית. אולם עד כה לא תורגמה ההתחייבות לפעולה צבאית משותפת נגד החות'ים. לכן עדיין מוקדם לדעת אם היא עתידה להפוך למוקד כוח צבאי חדש במזרח התיכון או להישאר בעיקר מסגרת מדינית־אסטרטגית.

מבחינת ישראל, למצב הזה עשויות להיות שתי תוצאות גיאו־אסטרטגיות אפשריות.

הראשונה היא הפחתת פוטנציאל האיומים הישירים והעקיפים עליה, ככל שמוקדי כוח עוינים באזור נחלשים או מוגבלים יותר ביכולתם להפעיל כוח נגדה.

השנייה היא הגדלת האפשרות של ישראל להתייצב לעזרת מדינות שיסכימו לקבל את עזרתה.

יתרונה היחסי של ישראל אינו רק בעוצמתה הצבאית. הוא מצוי גם במודיעין, בהגנה אווירית וטילית, בטכנולוגיה, בסייבר, במים, בחקלאות, באנרגיה וביכולת תגובה מהירה למשברים. ככל שמדינות האזור מתקשות להתמודד לבדן עם איומים חיצוניים ופנימיים, עשוי לגדול ערכה של ישראל כשותפה אפשרית.

אין זו תוצאה הכרחית. התארגנויות אזוריות חדשות, ובהן „ברית מכה”, עשויות גם לספק למדינות האזור חלופות לסיוע ישראלי. אך האפשרות ההפוכה קיימת אף היא: ישראל אינה רק עשויה ליהנות מהיחלשות איומים סביבה; היא עשויה למלא חלק מן החלל שנוצר בעקבות היחלשותם של מוקדי כוח אזוריים.

לא באמצעות הגמוניה ישראלית, אלא באמצעות רשת של אינטרסים משותפים עם מדינות המבקשות יציבות, הגנה ושגשוג.

עולם שבו המצר חשוב — אך אינו חיוני

מכאן אפשר אולי לנסח מחדש את אמרת הזקנים:

השלום לא יגיע כאשר המפרץ יחדל להתעשר מן הנפט. הוא עשוי להתקרב כאשר המפרץ יוכל להמשיך להתעשר בלי להשתמש בנפט כנשק — והמערב יהיה עצמאי דיו כדי שלא לפחד ממנו כנשק.

ואולי משום כך לאמריקה לא דחוף להכריע מיד בבאב אל־מנדב.

אין פירוש הדבר שהמצר אינו חשוב לה, ובוודאי לא שהיא מעוניינת בחסימתו. השאלה היא אחרת: איזה מחיר מוכנה ארצות הברית לשלם כדי לפתוח אותו, כאשר היא כבר שקועה במלחמת התשה וכאשר יכולתה להסתגל לחסימתו הולכת וגדלה?

מבחינת ישראל, משמעות התהליך רחבה יותר משאלת הנפט ומעמדה במערב. ישראל עדיין מנהלת מלחמות פתוחות בזירות חמאס וחיזבאללה, וגם הן מושפעות מן המדיניות האמריקנית כלפי איראן.

כל עוד המערכה האמריקנית מכוונת להתשת איראן ולהבאתה להסדר, ולא להכרעתה ולכפיית מצב סיום, נותרת פתוחה גם המערכת האזורית שהיא עומדת במרכזה. הכרעת איראן עשויה אפוא להיות הזרז לסגירת המלחמות הפתוחות של ישראל מול חמאס וחיזבאללה.

מכאן שהפרדוקס האמריקני נוגע לישראל במישרין: ככל שארצות הברית מסוגלת יותר לשאת את מלחמת ההתשה מול איראן, קטן הלחץ שלה לסיימה — וישראל עלולה להמשיך לשלם חלק ממחירה בזירות שאינן נסגרות.

מה ישבור את המעגל?

אפשר שהמעגל יישבר מתוך עצמו: שחיקת אחד הצדדים, לחץ פוליטי פנימי, אובדן סבלנותן של בעלות ברית או מחיר כלכלי שאפילו החלופות אינן מצליחות לספוג. אולם כל אלה משאירים את קביעת מועד הסיום בידי ההתשה עצמה — בהמתנה לכך שהצטברות המחירים תביא אחד הצדדים לשנות את החלטתו.

המעגל עשוי להישבר גם מבחוץ — בעקבות מהלך איראני או חות'י שיעלה בבת אחת את מחיר ההבלגה, חסימה שתכביד על הכלכלה העולמית מעבר ליכולתן של החלופות לספוג בטווח הקצר, או פעולה עצמאית של אחת מבעלות בריתה של ארצות הברית שתשנה את המציאות האסטרטגית.

גם סעודיה אינה רק מושא למדיניות האמריקנית אלא שחקן בעל אפשרויות משלו. היא יכולה להפעיל כוח, להסתייע בשותפות אזוריות או לחפש הסדר שיצמצם את האיום עליה. אם תבחר באחת הדרכים הללו, השאלה אם לאמריקה דחוף להכריע עשויה להפוך לפחות מרכזית מן השאלה מי מעצב בפועל את המציאות בבאב אל־מנדב.

אפשרות אחרת לשבירת המעגל היא שינוי מכוון בתכלית ובאסטרטגיה: מעבר מניסיון להשיג הסכם באמצעות לחץ מצטבר לאסטרטגיה המכוונת להשגת מצב סיום מוגדר. במקרה כזה אין ממתינים שההתשה תחליט מתי המלחמה תסתיים; מבקשים ליצור את התנאים הצבאיים והמדיניים שיאפשרו להביאה לסיום.

איזו מן הדרכים נכונה לארצות הברית היא שאלה מדינית־אסטרטגית החורגת מן ההשערות שמאמר זה ביקש לבחון. אולם עצם ההבחנה ביניהן חיונית: יכולת לשאת מלחמה ויכולת לסיים מלחמה אינן אותה יכולת.

זהו הפרדוקס: ככל שמדינה מיטיבה להסתגל ולשאת מלחמת התשה, כך היא עלולה לאבד את הדחיפות לסיימה. היכולת להסתגל למלחמת התשה ממושכת היא נכס; ואף על פי כן, אסור שההתשה תיהפך לתחליף להכרעה מהירה וליכולת לסיים את המלחמה בניצחון חרוץ שאינו ניתן לערעור.

America Is in No Hurry to Win Decisively at Bab el-Mandeb — Where Is It?

Attrition as a Way of Life — Across the Board

Dr. Col. Res. Hanan Shai

Abstract

When traditional paradigms break down, the assumptions derived from them must also be reexamined, and new hypotheses must be raised to explain a reality that old explanations struggle to account for. In this spirit, this article examines a phenomenon that extends beyond the question of control over the Bab el-Mandeb Strait: Is adaptation to a war of attrition gradually becoming an American mode of action across multiple domains — from warfare itself, through energy and trade routes, to the management of strategic risk?

This is not a claim about American intentions, but a hypothesis to be considered alongside other military, economic, and political explanations. The decline in direct U.S. dependence on Middle Eastern oil and the expansion of alternative energy sources increase America's ability to bear, over time, the costs of disruptions in the straits and of a war that remains undecided. Herein lies the paradox: the greater the capacity to adapt to attrition, the weaker the pressure may become to break out of it and shift to a strategy aimed at decisive victory and a defined end state.

Hence the question in the title: If the United States feels no urgency to achieve a decisive outcome at Bab el-Mandeb — where does it? The article examines whether the American response to disruptions in the regional system is increasingly based on building resilience, alternatives, and absorptive capacity rather than eliminating the source of the threat. It considers the possible implications of this pattern for the war with Iran, the strategic status of oil, the regional balance of power, and Israel — particularly the prospect of bringing to an end the open wars it has been fighting in Lebanon and the Gaza Strip since October 7.

The central question, therefore, is not merely how long a great power can sustain a war of attrition, but whether its very ability to sustain one can transform attrition from a temporary constraint into a strategic way of life.

At first glance, the question posed by the title seems absurd. The United States has already been engaged for months in a difficult war with Iran and is conducting a military campaign over freedom of navigation in the Strait of Hormuz. Meanwhile, the Houthis have exploited the war to seize key positions along Yemen's coast and at Bab el-Mandeb, placing the southern outlet of the Red Sea under threat as well. It is therefore difficult to argue that Washington does not care about the strait.

Yet that is precisely what sharpens the question: Why, when Saudi Arabia asks for military assistance, is the United States not rushing to employ its full power to restore control over Bab el-Mandeb, while for the time being limiting itself primarily to intelligence support?

One possible answer is military. The United States is already engaged in a difficult war of attrition against Iran, its forces and munitions stocks are being worn down, and opening another front against the Houthis offers no guarantee of a decisive outcome. Experience has already shown that the Houthis can be struck hard without being deprived, over time, of their ability to threaten shipping. Reopening the strait requires more than strikes; it requires removing the threat and preventing its reconstitution.

Military considerations are joined by domestic political ones, foremost among them the approaching November midterm elections, as the war and energy prices have already become part of the American political contest.

There is, of course, no way for an outside observer to determine the relative weight of each consideration. The hypothesis examined here is not that energy alone explains American policy, but that reduced energy dependence changes the conditions under which decisions are made and increases America's capacity to bear their consequences.

And here lies the paradox this article seeks to expose: the more successfully the United States builds alternatives that enable it to absorb the consequences of an undecided war, the weaker the pressure compelling it to bring that war to a decisive conclusion. Its capacity to adapt to attrition thus becomes not only a source of strength, but also a factor that may enable attrition to continue.

From an Irreplaceable Route to an Important One

For decades, a large share of the energy vital to Western economies moved from east to west: from the Persian Gulf through Hormuz, the Red Sea, and Suez to Europe and beyond. The importance of these routes made Middle Eastern stability a paramount strategic interest of the United States and the West.

Today's United States is in a different position. It is not independent of imported oil: it remains a net importer of crude oil, partly because particular grades of crude must be matched to the configurations of its refineries. Yet its direct dependence on Middle Eastern oil has declined dramatically.

In 2025, the United States imported about 490,000 barrels of crude oil per day from Middle Eastern Gulf countries — only 8 percent of total U.S. crude oil imports. By contrast, most U.S. oil imports now come from North America. For the United States itself, the Gulf is no longer the irreplaceable source of energy it once was.

A qualification is necessary. A substantial portion of the oil imported from the Gulf consists of medium sour crude suited to particular American refineries. Import volume alone therefore does not capture its full significance. Greater energy flexibility is not yet the same thing as complete independence from Middle Eastern grades of crude.

To this must be added Venezuela's enormous potential. Venezuela cannot yet be regarded as an energy rear base already available to the West. Years of neglect have damaged its production capacity and infrastructure, and restoring them to previous levels will require time, investment, and stability. But Venezuela could become part of a substantial expansion of the Western Hemisphere's energy base.

This could gradually produce a reversal of the pattern that characterized the previous era: not only energy flowing from east to west, but energy from the Western Hemisphere flowing eastward — across the Atlantic to Europe and across the Pacific to Asia.

None of this means that Hormuz, Bab el-Mandeb, and Suez are losing their importance. Global trade will continue to depend on them. Moreover, the decline in America's direct dependence does not eliminate the dependence of its allies or of the global economy. Europe and Asian countries remain considerably more exposed to disruptions along Middle Eastern routes, while higher oil, fuel, and transportation prices ultimately feed back into the U.S. economy as well.

Alternatives therefore do not eliminate the cost of blocked straits. They may, however, change how that cost is distributed and how urgently the United States itself feels it.

There is an enormous strategic difference between an important route and an irreplaceable route.

This leads to the article's first hypothesis: perhaps what we are witnessing is not an American abandonment of Bab el-Mandeb, but a change in the price the United States is willing to pay to control it.

Iran: Decisive Victory Is Not Measured by the Power of the Blow

The question of Bab el-Mandeb connects here to a broader one: Why is the United States not bringing the war against Iran to a decisive conclusion?

At first glance, opening the war with a dramatic operation that included the killing of Iran's Supreme Leader might appear to have been an attempt at decisive victory. But the intensity of a blow does not, by itself, determine the kind of strategy it serves.

Killing leaders is not in itself an act of decisive victory; it is a means that can serve either decisive warfare or attrition. The determining question is what follows.

If the killing is part of a time-bounded campaign designed to collapse the enemy's warfighting system, deprive it of the ability to continue the war, and confront it with terms dictated by the victor, it serves a strategy of decisive victory.

If it is intended to disrupt leadership, increase costs, affect perceptions, and apply pressure that will ultimately produce an agreement, it is an instrument of attrition.

The test, therefore, is not the intensity of the blow, but whether it forms part of a campaign that produces an imposed end state.

Had the United States employed in Iran a time-bounded strategy of decisive victory, aimed at denying the enemy the ability to continue the war and achieving an unequivocal victory that would enable the victor to dictate the terms of termination, the present reality might never have developed.

Such a war might have been more intense and costly at the outset, but it would have been directed from the beginning toward achieving a defined end state.

Instead, the war is being conducted according to the logic of deterrence through attrition: accumulating damage to the enemy in the hope of eventually inducing it to accept an agreement, without either side having been decisively defeated.

But in a war of attrition, neither side has full control over its duration. Termination depends on the enemy deciding that the price has become too high. As long as it refuses to reach that conclusion, the war continues — along with the erosion of forces, stockpiles, economies, and trade routes.

Not Two Hypotheses — One Cycle

It could be argued that energy alternatives were what enabled the United States to accept a war of attrition in the first place. There is truth in this: America's declining dependence on Middle Eastern oil began many years before the war and therefore gave Washington more breathing room than it possessed in the past.

But once a war of attrition was chosen — a war whose duration the United States cannot determine unilaterally — the direction of causality also reversed. The prolonged war increased the need for energy alternatives, alternative supply chains, and reduced dependence on the straits.

These are therefore not two competing hypotheses — one in which energy alternatives enable attrition and another in which attrition creates demand for alternatives. They are two directions within the same self-reinforcing cycle.

The Self-Reinforcing Cycle

Here the paradox becomes fully visible.

The alternatives already created reduce the initial cost of entering attrition; prolonged attrition creates pressure to expand those alternatives; their expansion further reduces the cost of attrition; and as that cost declines, so does the pressure to shift toward a strategy of decisive victory that would end the war.

The cycle can be summarized as follows:

Less dependence → greater capacity to sustain attrition → prolonged attrition → demand for more alternatives → less dependence → still greater capacity to sustain attrition.

A policy intended to increase American freedom of action can thus, unintentionally, become a factor that reduces the pressure to end the war decisively.

The problem is not the creation of alternatives. On the contrary, no responsible state should depend on a single energy source, a single route, or a single strategic support. The ability to continue functioning when a strait is blocked is a strategic asset of the first order.

The paradox emerges when the resilience intended to enable a state to win a war instead enables it to live for a long time with a war that remains undecided.

Instead of the economy and energy system serving a military strategy designed to bring the war to an end, they can become systems that enable the state to bear more effectively the cost of a war that does not end.

Venezuela — Preparation or Adaptation?

This also gives the American move in Venezuela a more interesting significance.

The move preceded the war with Iran. Even before the war began, the United States had started expanding its involvement in Venezuela's oil sector and its access to the country's reserves. After the outbreak of war, the possibility of expanding energy sources in the Western Hemisphere acquired additional strategic value.

Was this advance preparation for a Middle Eastern war? We have no evidence that it was, and there is no reason to present a hypothesis as fact.

But the chronology allows a question to be asked: Did the United States seek, even before the war, to broaden the energy base available to it in the event that Hormuz and other Middle Eastern routes were disrupted?

The answer may be more complex. The Venezuela policy may have originated in other American objectives but acquired an additional strategic value after the war began — one that was not necessarily its original purpose.

Either way, Venezuela, Iran, and Bab el-Mandeb now converge into a single strategic reality: the United States is increasing its energy flexibility while a war of attrition in the Middle East undermines the reliability of the old energy arteries.

Perhaps Our Elders Were Right

This brings us back to a saying once common among older generations in Israel: There will be peace in the Middle East when a substitute is found for its oil.

Perhaps they were right — but not because oil will disappear.

Oil can continue to flow and enrich the Gulf states while gradually losing its status as an irreplaceable asset. In the process, the Middle East would also lose some of the political leverage that oil has historically given it over the West.

There is, however, an important qualification. The Gulf states possess enormous purchasing power. Trillions of dollars accumulated in their sovereign wealth funds are invested in the United States and the West. If the declining strategic status of oil were to cause their revenues to collapse, those capital flows would also suffer. The United States has no interest in turning its Gulf allies into poor and unstable states.

The favorable outcome for the United States, therefore, is not necessarily for Gulf oil to lose its economic value, but for it to lose its strategic leverage.

That distinction is crucial.

From the American perspective, the favorable situation is one in which the Gulf states remain wealthy, invest their capital in the United States, purchase American technology, weapons systems, and services, and remain integrated into the global economy — while the West is no longer dependent on them for its energy survival.

For Israel too, such a reality could be more favorable: not an impoverished and unstable Gulf, but a prosperous one whose wealth depends increasingly on investment, trade, technology, infrastructure, and economic corridors — and less on the ability to use oil as a political lever.

Greater Room for Maneuver in Israel's Relations with the West

This change could have another consequence of particular importance to Israel: reduced dependence by Western democracies on Middle Eastern oil may remove one of the constraints that historically influenced their relations with Israel and expand their room for diplomatic maneuver.

Since oil became essential to industrial economies, Western policy toward the Middle East has not been determined solely by values, alliances, and security interests. Above them always hovered the need to guarantee a continuous energy supply at an acceptable price.

The 1973 oil crisis demonstrated the ability of Arab oil producers to translate an economic resource into political influence. Israel therefore had to operate for many years within a system in which Arab states possessed significant leverage over its relations with Western democracies.

This does not mean that all Western criticism of Israel was driven by oil, or that reduced dependence on it will eliminate political and normative disagreements. Many contemporary disputes arise from political, legal, public-opinion, and value-based considerations entirely unrelated to energy.

The claim is narrower: as the ability of oil producers to exert influence through their control of an essential resource declines, one of the historical constraints on the Middle Eastern policies of Western democracies also weakens.

Israel's position may therefore change to some degree: as Middle Eastern oil loses some of its political leverage over the West, part of the “cost” historically associated with supporting Israel may decline — while the relative weight of Israel's strategic, technological, and security assets may increase.

A Changing Regional Balance of Power

This is accompanied by another change in the regional balance. The condition of the Middle East's traditional pillar states is far from ideal, though for different reasons.

Egypt faces severe economic difficulties; Saudi Arabia must balance its regional ambitions against the demands of economic development and transformation; and Iran is paying a heavy price for the war and for the weakening of the proxy system it built around itself.

The new “Mecca Alliance” among Saudi Arabia, Pakistan, and Turkey must also be assessed cautiously. The alliance has been established and institutionalized, and its mutual-defense commitment is significant. Yet that commitment has so far not translated into joint military action against the Houthis. It is therefore still too early to know whether it will become a new center of military power in the Middle East or remain primarily a political-strategic framework.

For Israel, this situation may produce two possible geostrategic consequences.

The first is a reduction in the potential for direct and indirect threats, insofar as hostile regional power centers are weakened or become more constrained in their ability to employ force against Israel.

The second is an increased possibility for Israel to assist states willing to accept its help.

Israel's comparative advantage lies not only in military power. It also lies in intelligence, air and missile defense, technology, cyber capabilities, water, agriculture, energy, and the capacity to respond rapidly to crises. As regional states find it more difficult to cope alone with external and internal threats, Israel's value as a potential partner may grow.

This is not an inevitable outcome. New regional arrangements, including the “Mecca Alliance,” may also provide states with alternatives to Israeli assistance. But the opposite possibility also exists: Israel may not merely benefit from the weakening of threats around it; it may also fill part of the vacuum created by the weakening of regional power centers.

Not through Israeli hegemony, but through a network of shared interests with states seeking stability, security, and prosperity.

A World in Which the Strait Is Important — But Not Vital

We can perhaps now reformulate the old saying:

Peace will not come when the Gulf ceases to grow rich from oil. It may come closer when the Gulf can continue to prosper without using oil as a weapon — and when the West is sufficiently independent not to fear it as one.

Perhaps this is why America feels no urgency to achieve an immediate decisive outcome at Bab el-Mandeb.

This does not mean that the strait is unimportant to Washington, still less that Washington wants it blocked. The question is different: What price is the United States prepared to pay to reopen it when it is already immersed in a war of attrition and its capacity to adapt to the strait's closure is increasing?

For Israel, the significance of this process extends beyond oil and its relations with the West. Israel is still fighting open wars on the Hamas and Hezbollah fronts, and these too are affected by American policy toward Iran.

As long as the American campaign is directed toward wearing Iran down and bringing it to an agreement, rather than decisively defeating it and imposing an end state, the regional system centered on Iran also remains open. A decisive outcome against Iran could therefore become the catalyst for closing Israel's open wars against Hamas and Hezbollah.

The American paradox thus affects Israel directly: the more capable the United States becomes of sustaining its war of attrition against Iran, the weaker its pressure to bring that war to an end — and Israel may continue paying part of the price on fronts that remain open.

What Could Break the Cycle?

The cycle may break from within: through the exhaustion of one side, domestic political pressure, the loss of patience among allies, or an economic cost that even the alternatives cannot absorb. Yet all of these leave the timing of war termination to attrition itself — waiting for accumulated costs to induce one side to change its decision.

The cycle may also be broken from outside — by an Iranian or Houthi action that suddenly raises the price of restraint, by a blockade that burdens the global economy beyond what alternative sources can absorb in the short term, or by independent action by one of America's allies that changes the strategic reality.

Saudi Arabia, too, is not merely an object of American policy but an actor with options of its own. It can employ force, rely on regional partners, or seek an arrangement that reduces the threat it faces. If it chooses one of these paths, the question of whether America feels urgency to achieve a decisive outcome may become less important than the question of who is actually shaping the reality at Bab el-Mandeb.

Another way of breaking the cycle would be a deliberate change in political purpose and strategy: a shift from seeking an agreement through cumulative pressure to a strategy directed toward achieving a defined end state. In such a case, one does not wait for attrition to determine when the war ends; one seeks to create the military and political conditions that will make termination possible.

Which of these courses is appropriate for the United States is a political-strategic question that goes beyond the hypotheses this article set out to examine. But the distinction itself is essential: the capacity to sustain a war and the capacity to end one are not the same capability.

This is the paradox: the better a state becomes at adapting to and sustaining a war of attrition, the more it may lose the urgency to end it. The ability to adapt to prolonged attrition is an asset; even so, attrition must not become a substitute for rapid decision and the capacity to end a war with an unequivocal decisive victory.