״נז״א״: במבחן ייחודה של ישראל היהודית ודמוקרטית

החלטת הרמטכ״ל להעביר את הטענות הנוגעות לסרט „נז״א” לבחינה משפטית היא נכונה. מכאן ואילך עיקר הדיון צריך להתמקד בדרג המדיני, משום שזכייתו של הסרט „נז״א” בפרס בפסטיבל ונציה מעמידה למבחן לא רק את צה״ל ואת יוצרי הסרט, אלא גם את משמעותה המעשית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע שתכליתו „לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”. ההגדרה הכפולה הזאת מחייבת את ישראל להגן בו בזמן על חופש הביטוי ועל אחריותו של מי שמשתמש בו לבדוק את האמת ולשמור על קיומו של הקולקטיב שבתוכו הוא חי.

חופש הביטוי אינו פטור מאחריות

כמדינה דמוקרטית, ישראל מכירה בחופש הביטוי. זוהי זכות הכרחית: בלעדיה אין ביקורת, אין תיקון ואין בירור אמת. זכותם של יוצרי „נז״א” להציג ביקורת חריפה על צה״ל ועל ניהול המלחמה; זכותם להציג עדויות קשות; וזכותו של קהל בינלאומי לצפות בסרט ולהעניק לו פרס.

אולם חופש הביטוי הדמוקרטי אינו פוטר אדם מאחריות מוסרית יהודית לתוכן דבריו, הגם שבישראל ערכיו המכוננים של המוסר היהודי קבועים בחוק יסוד מדינתי. מי שמביא בפני העולם האשמות חמורות נגד צבא מדינתו, ובייחוד בשעת מלחמה, נושא בחובה מוגברת לבדוק אותן. אין זו מגבלה אנטי־דמוקרטית אלא דרישה מוסרית בסיסית: ככל שהטענה חמורה יותר ונזקה האפשרי גדול יותר, כך חובת הבדיקה קפדנית יותר, וזאת מתוך מחויבות עמוקה למבנה ביטחוני ומוסרי יציב המאזן בין זכויות אדם בסיסיות לבין ההגנה על החברה כולה.

זהו ההבדל בין חופש לבין חירות. חופש הוא האפשרות לומר. חירות — ערך מכונן בחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו — היא היכולת והחובה לומר דברים מתוך אחריות לאמת, לכבוד הזולת, לקדושת חייו ולקולקטיב. חופש ללא חירות עלול להידרדר להפקרות; חירות ללא חופש עלולה להידרדר לכפייה. מדינה יהודית ודמוקרטית נדרשת להחזיק בשניהם.

הדיון ב„נז״א”, לכן, אינו צריך להיסוב על השאלה אם מותר לבקר את צה״ל. ודאי שמותר, ולעיתים חובה. השאלה היא אם יוצרי הסרט בדקו כראוי את הטענות שהציגו; ואם לא — מה אחריותם לתוצאות הפצתן בעולם.

הבחינה המשפטית: בירור האמת

תגובת צה״ל קבעה כי הטענות המרכזיות בסרט מופרכות, כי אין אפשרות לאמת את זהות המרואיינים ואת תפקידיהם, וכי לא אושרה תקיפה שבה צפויים מאות הרוגים אזרחים. אין די בהכחשה גורפת, אך גם אין לקבל עדות אנונימית כראיה מספקת מעצם היותה עדות.

הדרך הראויה ברורה: על היוצרים למסור לגוף מוסמך, בחיסיון הנדרש, את חומרי המקור ואת הפרטים המאפשרים בדיקה — תאריכים, מקומות, יחידות, שרשרות פיקוד ומסמכים. המדינה חייבת לבדוק כל טענה על חריגה מוסרית או משפטית. אם נעשה עוול, עליה לחשוף אותו, לחקור אותו ולתקן אותו.

אך אם יתברר שהוצגו ביודעין טענות כוזבות, או שחצאי אמיתות הוצגו כאילו היו עובדות מוכחות, על הרשויות המוסמכות לבחון אם יש בכך עבירה ולפעול לפי הדין. לא בגלל דעה, לא בגלל התנגדות למלחמה ולא בגלל ביקורת על הצבא — אלא בגלל הפצת מצג עובדתי כוזב, אם יוכח, שעלול לפגוע בחיילי צה״ל, בביטחון המדינה וביכולת הקולקטיב היהודי להגן על עצמו.

קת הגרזן

אך גם במקום שבו לא מוכחת עבירה פלילית, עומדת בחינה מוסרית עמוקה יותר. כאן מאיר את הדרך המושג „קת הגרזן”, שפיתח פרופ׳ שלום רוזנברג.

קת הגרזן אינה „כת”. היא הידית. חז״ל ניסחו את הדימוי: „מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא” — מגופו של היער עצמו עושים את קת הגרזן הכורת אותו.

רוזנברג מביא בהקשר זה מדרש: ביום שבו נבראו העצים נברא גם הברזל. החלו העצים מרטטים. שאל אותם הברזל: מדוע אתם רועדים? השיבו: מפני שאנו חוששים שתכרות אותנו. ענה להם הברזל: אם לא תיכנסו בי, אין אני כורת אתכם.

כך גם בחיי עם. אויבי ישראל, ארגוני טרור, מפיצי עלילות דם וגורמים בינלאומיים המבקשים לפגוע במדינה הם הלהב והיד המניפה. אך כאשר יהודים מספקים להם, בלי בדיקת אמת מספקת, את העדות, את השפה ואת החותמת המוסרית, הם עלולים להיעשות לקת הגרזן — לחלק שבלעדיו הגרזן אינו יכול לכרות.

האויב הוא האויב, והוא נושא באחריות המלאה למעשיו. אך הקול היהודי המספק לו טענה שלא נבדקה, עדות שלא אומתה או חותמת מוסרית להאשמה כוללת, עלול לאפשר לו לעשות את מה שלא היה יכול לעשות בלעדיו.

אין זאת אומרת שכל ביקורת נוקבת היא קת הגרזן. להפך: ביקורת הנאמנה לעובדות, הבוחנת אותן ומבקשת לתקן עוול היא ביטוי של נאמנות לקולקטיב. קת הגרזן נוצרת כאשר הביקורת מוותרת על חובת האמת והופכת את ישראל למפלצת בעיני העולם, בלא תשתית עובדתית בת־בדיקה.

טרגדיית האחאות

סיפור קמצא ובר־קמצא הוא הדגם העתיק של הטרגדיה הזאת. בר־קמצא הושפל בפומבי, והחכמים שנכחו לא הגנו עליו. האחריות אינה רק עליו; יש גם אחריות לפגיעה בו ולהשתיקה סביבה. אבל הוא הפך את עלבונו הפרטי למעשה נגד ירושלים כולה, כשהלך לקיסר והסית אותו לכבשה.

זהו לקח כפול. חברה חייבת לתקן עוול פנימי ולהגן על מי שנפגע בתוכה. ובה בעת, מי שנפגע אינו רשאי להפוך את פגיעתו לכלי בידי מי שמבקש להחריב את הכלל.

ברל כצנלסון ניסח את כאב התופעה בשנת 1936, בעיצומם של מאורעות הדמים בארץ ישראל. היישוב היהודי עמד אז מול מרד ערבי אלים, שנתמך מבחוץ בידי משטרים ואידיאולוגיות עוינות. כצנלסון יצא במיוחד נגד יהודים קומוניסטים, שראו במאבק הערבי בציונות חלק מ„חזית אנטי־אימפריאליסטית” ו„מלחמת שחרור”, והעניקו לו הצדקה רעיונית ומוסרית.

בעיניו, תמיכתם הייתה חמורה יותר מעוינותם הגלויה של מוסוליני והיטלר: מן האויב החיצוני אין לצפות לנאמנות, אך מי שמציג את המאבק נגד היישוב היהודי כמעשה מוסרי ומשחרר מספק לו כוח מתוך הבית.

על כן שאל: „היש עם בעמים שנגוע בנגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?” לא כדי לבטל מחלוקת ולא כדי לשלול ביקורת על הנהגת היישוב, אלא כדי להתריע מפני מצב שבו אידיאולוגיה אוניברסליסטית, שנאה פנימית או אובדן אחריות הופכים בני עם למעניקי סיוע מוסרי לאויביו בשעת מצוקה קיומית.

גם כיום ישראל נתונה במערכה צבאית, מדינית ומשפטית, שבה אויביה מבקשים להציג את עצם הגנתה העצמית כפשע. ההשוואה אינה זהות היסטורית: יוצרי „נז״א” אינם הקומוניסטים של שנת 1936. אך שאלתו של כצנלסון רלוונטית במלואה: כאשר יהודים מציגים בעולם טענות מן החומרה העליונה נגד מדינתם וצבאה, בלי להעמיד להן תשתית עובדתית גלויה ובת־בדיקה, הם מספקים לאויבי ישראל את האישוש המוסרי המבוקש כדי לפגוע בה.

זהו מעשה פסול מבחינה מוסרית, גם אם בסופו של דבר לא יימצא שהוא מקיים עבירה פלילית. הדין הפלילי בוחן אם אפשר להעניש; המוסר בוחן אם היה מותר לעשות. במקרה זה, האחריות לבדוק את האמת ואת תוצאות הפרסום קודמת לשאלת העונש.

דוגמאות מן ההיסטוריה

לאורך תולדות הגלות נמצאו יהודים שהעמידו את ידיעתם, מעמדם או לשונם לרשותם של כוחות שפגעו בכלל היהודי. ניקולאוס דונין, מומר יהודי, היה מן הגורמים שהביאו לוויכוח פריז בשנת 1240 ולשרפת אלפי כרכי תלמוד בפריז בשנת 1242. הקהילות היהודיות היו אז חסרות ריבונות, חסרות מוסדות הגנה וחסרות יכולת ממשית להשיב.

היסטוריונים מציינים גם את טיבריוס יוליוס אלכסנדר, בן למשפחה יהודית אמידה מאלכסנדריה, ששירת בצמרת האימפריה הרומית והיה סגנו של טיטוס במצור על ירושלים בשנת 70. דמותו מורכבת, אך היא מבטאת את הטרגדיה שבבן למשפחה יהודית הנוטל חלק, בשירות כוח זר, במעשה המביא לחורבן עירו ומקדשו.

בעת החדשה אפשר להזכיר את אוטו ויינינגר, יהודי מומר יליד וינה, שבספרו מין ואופי ביטא דחייה חריפה של היהדות וקשר אותה בתכונות שליליות. אף שעמדותיו לא היו זהות לתורת הגזע הנאצית, רכיבים אנטישמיים בכתביו זכו לימים לשימוש ולהערכה בחוגים נאציים. לצד זה פעלו בשנים 1918–1929 היבסקציות — המחלקות היהודיות של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. בהנהגת דמויות כגון סמיון דימנשטיין - בעברו הטרום קומוניסטי מוסמך לרבנות -  הן ניהלו, בשם האידאולוגיה המפלגתית, מאבק נגד הדת היהודית, התרבות העברית והציונות, שנתפסו כביטויים של „בורגנות” ו„לאומנות”.

אין צורך להפוך כל טעות, כל המרה, כל מחלוקת רעיונית או כל בחירה פוליטית לדוגמה של קת גרזן. ההיסטוריה מורכבת, ובוודאי אין לדון אדם ללא הקשר. אך היא מלמדת דבר אחד: דורות של יהודים חסרי מדינה לא יכלו להגן על עצמם מפני מי שסיפקו חומר לרודפיהם.

תפקידה של מדינת ישראל

מדינת ישראל קמה כדי לשנות את המצב הזה. היא קמה לא רק כדי להגן על חיי היהודים כיחידים, אלא גם על קיומו של הקולקטיב היהודי. חובתה להגן עליו מפני אויבים חיצוניים; אך חובתה גם להתמודד באחריות עם סכנות הנוצרות מבפנים.

אין פירוש הדבר רדיפת דעות או השתקת ביקורת. פירושו להגן על חופש הביטוי במובנו היהודי והדמוקרטי: במובנו היהודי — חירות לשאת באחריות מוסרית לבדיקת האמת ולשמירה על כבוד האדם וקדושת חייו; ובמובנו הדמוקרטי — חופש לבטא דעה, כדי למנוע עריצות מחשבתית ושלטונית. על המדינה לחקור כל חשד לפגיעה אסורה, ובה בעת לברר אם מופצות האשמות שאינן עומדות במבחן העובדות.

זו אפוא השאלה שיוצרי „נז״א” חייבים להשיב עליה: האם הם עשו כל שניתן כדי לוודא שהעדויות שהם מציגים נכונות, שלמות ומובנות בהקשרן? אם כן, יש לבררן ברצינות. אם לא, אין מדובר רק בכשל עיתונאי או אמנותי. יש כאן כשל בחובה כפולה: החובה לאמת והחובה שלא לסייע, גם אם נניח בלי כוונה, לכורתים את העץ שעליו כולנו יושבים.