סימן ראשון לפירוקה של ברית המפרקים בארה״ב

                                           

English translation following the Hebrew article

מחקרו החדש של ד״ר קובי ברדה על קריסת „האוהל הגדול” בארצות הברית מסתיים במסקנה הבאה:

„אנטי־ציונות ואלמנטים פדרליים אולי יצרו דבק זמני באליטות, אך ברמת השטח, האמונה באבסולוטיזם מוסרי דחקה הצידה את נאמנות המפלגה.”

מחקרו של ברדה, שהתפרסם בכתב העת Israel Affairs תחת הכותרת Fraying the Big Tent: Moral Politics and the Collapse of the Green-Red Alliance, מנתח את התפרקותה של הברית בין השמאל הפרוגרסיבי לבין קהילות מוסלמיות מסורתיות בשתי ערים במישיגן: המטראמק ודירבורן.

במשך שנים התקיימה הברית על בסיס מאבקים פוליטיים משותפים, ובראשם המאבק בישראל ובציונות. אולם כאשר המהפכה הפרוגרסיבית ירדה מן המישור הגיאופוליטי אל חיי היום־יום ונגעה בערכי המשפחה ובחינוך הילדים, נחשפה התהום הערכית שבין השותפים.

בהמטראמק העבירה מועצת העיר המוסלמית הראשונה בארצות הברית החלטה האוסרת על הנפת דגלי גאווה וזהות בנכסים עירוניים. בדירבורן התייצבו הורים מוסלמים נגד הכנסת ספרי להט״ב לספריות בתי הספר וחברו לשם כך לכוחות שמרניים. העימותים הללו קיבלו גם ביטוי אלקטורלי: בין 2020 ל־2024 צנחה התמיכה במפלגה הדמוקרטית בהמטראמק מ־85.4 אחוזים ל־46.2 אחוזים; 42.7 אחוזים מן המצביעים תמכו בדונלד טראמפ ו־9 אחוזים בג׳יל שטיין. בדירבורן ירדה התמיכה בדמוקרטים ל־36 אחוזים בלבד.

אותה רכבת, יעדים שונים

מסקנת המחקר מתיישבת להפליא עם התזה שהוצגה במאמרי „ממדאני, ארדואן והברית שלא נחתמה”, שפורסם באתר מכון משגב ב־5 ביולי 2026. בפוסט תוארה הברית הפרוגרסיבית־אסלאמיסטית — לא במונחים של ברדה עצמו, אלא במסגרת מושגית שהצעתי שם — לא כברית רעיונית בין שותפים המבקשים להגיע לאותו יעד, אלא כברית מבנית בין שני כוחות מפרקים: מפרק פרוגרסיבי ומפרק ג׳יהאדיסטי.

שניהם פועלים לפירוק הסדר המוסרי, התרבותי והפוליטי שעליו הוקמה הציוויליזציה המערבית, אך לא לשם אותה תכלית.

המפרק הפרוגרסיבי רואה בפירוק עצמו יעד: שחרור האדם מן האמת האובייקטיבית, מן המסורת, מן המשפחה ומזהויות ומחויבויות שקדמו לבחירתו האישית. תפיסה זו ניזונה במידה רבה מן החשיבה הפוסט־קונסטרוקטיבית, הרואה בכל מסגרת, בכל מוסד ובכל גורם מארגן ומוביל — משפחה, דת, מדינה או נורמה מגדרית — לא סדר לגיטימי אלא מנגנון דיכוי הטעון פירוק. מנקודת מבט זו אין הבדל עקרוני בין המשפחה המוסלמית, הנוצרית והיהודית־הדתית: שלושתן, ככל מסגרת סמכותית מארגנת, מסומנות כיעד לפירוק.

המפרק הג׳יהאדיסטי, לעומתו, אינו מבקש להשאיר אחריו חלל. הוא מבקש לפרק את הסדר המערבי כדי למלא את החלל שייווצר בתכניו הדתיים, המוסריים והפוליטיים — ולאו דווקא במסגרת השיטה הדמוקרטית.

האחד מפרק כדי שלא יישאר דבר המחייב את האדם; האחר מפרק כדי למלא את החלל בסדר שיחייב אותו — אם באמצעות ניצול השיטה הדמוקרטית ואם באמצעות החלפתה.

מכאן טבעה הזמני של הברית. שני המפרקים יכולים לנסוע יחד כל עוד התחנה הבאה היא פירוק הסדר הקיים. אולם הם אינם נוסעים לאותו יעד. הפרוגרסיבי מבקש להשתחרר מכל סדר מוסרי מחייב; הג׳יהאדיסט מבקש להחליף את הסדר שפורק בסדר מחייב משלו.

כל עוד התרכז המאבק המשותף בישראל, בשמרנות הנוצרית ובממסד האמריקני הישן, ניתן היה לטשטש את התהום שבין השותפים: בזירה הגיאופוליטית יכלו שני הצדדים לתאר את היעד המשותף במונחים מופשטים דיים כדי להסתיר את הפער ביניהם.

לא כך המשפחה. המשפחה המסורתית — בין שהיא מוסלמית, נוצרית או יהודית־דתית — מסומנת אצל המפרק הפרוגרסיבי כמסגרת סמכותית שיש לפרק; אצל המפרק הג׳יהאדיסטי היא בדיוק המסגרת שיש לשמר ולבסס עליה את הסדר החדש. משום כך, כאשר הפירוק הפרוגרסיבי מגיע אל המשפחה המוסלמית, אל חינוך ילדיה ואל אמונתה, אין המסע המשותף יכול עוד להימשך. זו אינה מחלוקת על התחנה הסופית בלבד, אלא התנגשות שאינה ניתנת לגישור על עצם השאלה אם המשפחה היא יעד לפירוק או תשתית לבנייה מחדש.

מחקרו של ברדה מתעד אפוא את הרגע שבו הגיעה הרכבת לתחנת הפרידה: הם נסעו יחד כל עוד פירקו את ביתו של המערב; הם החלו להיפרד כאשר הפרוגרסיבים ביקשו לפרק גם את ביתו של המוסלמי.

לא רק אישוש — הזדמנות

חשיבות מחקרו של ברדה אינה רק בכך שהוא מאשש תזה. תרומתו המעשית גדולה יותר: הוא חושף סדק בברית האדומה־ירוקה ומוכיח כי אפשר להרחיבו.

סנונית אחת עדיין אינה מבשרת את האביב. שתי ערים במישיגן אינן מוכיחות שהברית מתפרקת כבר בכל רחבי ארצות הברית. גם את השינוי בהצבעה אין לייחס רק למאבקים על חינוך ומשפחה; תרמו לו בוודאי גם המלחמה בעזה, מדיניות ממשל ביידן ושיקולים כלכליים ופוליטיים נוספים. אך המקרים שחקר ברדה חושפים את המכניקה העמוקה של הפירוד: כאשר הברית מגיעה מן המאבק באויב המשותף אל השאלה איזה אדם ואיזו חברה יקומו לאחר ניצחונה, היא נתקלת בסתירה שאינה ניתנת ליישוב.

זהו סימן ראשון לפירוקה האפשרי של ברית המפרקים — ולמאמצי ההשפעה של ישראל בארצות הברית נוצרה הזדמנות שאסור להחמיצה.

במקום להמתין לבוא האביב, על ישראל וידידיה לסייע בזירוז הופעתו.

לרדת מן הרכבת כל עוד אפשר

מטרתו של המאמץ הישראלי אינה צריכה להיות התערבות בבחירות האמריקניות או ניסיון להפוך דמוקרטים לרפובליקאים. מהלך כזה עלול לעורר התנגדות ואף לחזק את הכוחות האנטי־ישראליים. המטרה צריכה להיות רעיונית: לעודד את נאמני הדמוקרטיה המערבית בתוך המפלגה הדמוקרטית להבין לאן נוסעת הברית שאליה הצטרפו — ולרדת מן הרכבת כל עוד אפשר.

את התשתית להשגת מטרה זו יכול לספק גוף ההסברה וההשפעה של הממשלה: לא כמי שמנהל קמפיין פוליטי בתוך ארצות הברית, אלא כגוף המספק בגלוי לחוקרים, למחנכים ולמנהיגים קהילתיים אמריקנים ידע, מחקר וכלים רעיוניים. את השיח האמריקני עצמו חייבים להוביל אמריקנים.

במשך שנים השקיעה ישראל חלק ניכר ממאמציה בהסברת צדקתה: היא הציגה את עובדות הסכסוך, חשפה את פשעי אויביה והוכיחה את זכותה להגן על עצמה. מאמצים אלה נחוצים, אך אינם מספיקים. עובדות מתקשות לשכנע את מי שתופס מראש את ישראל כמדינה קולוניאליסטית ואת אויביה כחלק מברית „המדוכאים”.

לכן אין להסתפק בוויכוח על ישראל. יש להפנות את המבט אל אמריקה עצמה ולשאול את הדמוקרטים המתונים: לאן נוסעת הקואליציה שאליה הצטרפתם, ומה יישאר מן הדמוקרטיה שלכם כאשר תגיע ליעדה?

מחקרו של ברדה מאפשר להראות להם שהשותפות עם האסלאמיזם אינה רק מסכנת את ישראל. בטווח הארוך היא מסכנת גם את ערכיהם, את משפחותיהם, את חינוך ילדיהם ואת השיטה הדמוקרטית שבחסותה מתקיימת השותפות.

לעלות על רכבת אחרת

הירידה מרכבת אחת אינה מספיקה; צריך להציע ליורדים ממנה רכבת אחרת.

על הדמוקרטים המתונים למצוא מחדש את המכנה המשותף שלהם עם הרפובליקאים המתונים: חירות האדם, המשפחה, אחריות אישית, שלטון החוק, חופש הדיבור והאמונה והגנת השיטה הדמוקרטית. הם אינם מסכימים על הכול ואינם צריכים להסכים על הכול. אולם המרחק בין יעדיהם קטן לאין שיעור מן המרחק המפריד בין כל אחד מהם לבין היעדים שאליהם מבקשים שותפיהם הקיצוניים להוליכם.

מאמץ ההשפעה הישראלי צריך לסייע ביצירת החיבור הזה. עליו להציג לציבור האמריקני את מקרי המטראמק ודירבורן; לחשוף את ההבדל בין מוסלמים המבקשים לקיים את אמונתם במסגרת דמוקרטית לבין תנועות אסלאמיסטיות המשתמשות בחירויות הדמוקרטיות כדי לערער את הסדר המאפשר אותן; וליצור שיח בין יהודים, נוצרים, מוסלמים דמוקרטיים ואזרחים שאינם דתיים, אך מבינים שחברה חופשית אינה יכולה להתקיים ללא גרעין מוסרי משותף.

ישראל יכולה לספק ידע, מחקר, קשרים ותשתית רעיונית, אולם את המערכה בתוך אמריקה צריכים להוביל אמריקנים. לא ממשלת ישראל צריכה לומר לדמוקרטים כיצד להצביע, אלא חוקרים, מחנכים, מנהיגים קהילתיים ואישי ציבור אמריקנים צריכים להמחיש להם את הסתירה שאליה נקלעו ולהציג בפניהם דרך אחרת.

המטרה איננה למחוק את ההבדלים בין דמוקרטים לרפובליקאים, אלא להחזירם למקומם הראוי: מחלוקות בתוך בית משותף, ולא שותפויות עם מי שמבקשים לפרקו.

מחקרו של ברדה מצביע על כך שהירידה מן הרכבת כבר החלה. סנונית אחת, כאמור, עדיין אינה מבשרת את האביב, אך היא מלמדת שהחורף אינו מוכרח להימשך. ההזדמנות שנפתחה בפני ישראל היא לסייע לאמריקנים לחדש את הסדר הדמוקרטי המערבי ולהגן עליו.

https://www.makorrishon.co.il/news/world-news/article/365703

https://www.misgavins.org/shai-first-sign-to-break-of-the-alliance/

A First Sign That America’s Alliance of Dismantlers Is Breaking Apart

Dr. Col. Ret. Hanan Shai

A new study by Dr. Kobby Barda on the collapse of America’s political “big tent” concludes:

“Anti-Zionism and federal-level factors may have provided temporary glue among elites, but at the grassroots level, belief in moral absolutism displaced party loyalty.”

Barda’s study, published in Israel Affairs under the title “Fraying the Big Tent: Moral Politics and the Collapse of the Green-Red Alliance,” examines the unraveling of the alliance between the progressive Left and traditional Muslim communities in two Michigan cities: Hamtramck and Dearborn.

For years, this alliance rested on shared political struggles, foremost among them opposition to Israel and Zionism. But when the progressive revolution descended from the geopolitical realm into everyday life and touched on family values and children’s education, the moral chasm between the partners was exposed.

In Hamtramck, the first all-Muslim city council in the United States passed a resolution prohibiting the display of Pride and identity flags on municipal property. In Dearborn, Muslim parents opposed the introduction of LGBTQ books into school libraries and joined forces with conservatives.

These confrontations also found electoral expression. Between 2020 and 2024, Democratic support in Hamtramck plummeted from 85.4% to 46.2%; Donald Trump received 42.7% of the vote and Green Party candidate Jill Stein 9%. In Dearborn, Democratic support fell to just 36%.

The Same Train, Different Destinations

The study’s conclusion corresponds strikingly with the thesis I presented in my article “Mamdani, Erdoğan, and the Alliance That Was Never Signed,” published by the Misgav Institute on July 5, 2026.

In that article, I described the progressive-Islamist alliance—not in Barda’s own terms, but within a conceptual framework I proposed—as something other than an ideological partnership between actors seeking to reach the same destination. It is instead a structural alliance between two forces of dismantlement: a progressive dismantler and a jihadist dismantler.

Both seek to dismantle the moral, cultural, and political order on which Western civilization was built—but they do so for different purposes.

The progressive dismantler regards dismantlement itself as the objective: liberating individuals from objective truth, tradition, family, and identities and obligations that precede personal choice. This approach draws heavily on post-structuralist and deconstructionist thought, which views every framework, institution, and organizing authority—family, religion, the state, or gender norms—not as a legitimate order but as an oppressive mechanism that must be dismantled.

From this perspective, there is no fundamental distinction among Muslim, Christian, and religious Jewish families. All three, like any authoritative and organizing framework, are marked for dismantlement.

The jihadist dismantler, by contrast, does not intend to leave a vacuum behind. He seeks to dismantle the Western order so that the resulting void can be filled with his own religious, moral, and political content—not necessarily within a democratic system.

One dismantles so that nothing will remain to bind the individual; the other dismantles in order to fill the void with an order that will bind him—whether by exploiting the democratic system or by replacing it.

This explains the alliance’s temporary nature. The two dismantlers can travel together as long as their next stop is the destruction of the existing order. But they are not traveling toward the same destination. The progressive seeks liberation from every binding moral order; the jihadist seeks to replace the dismantled order with a binding order of his own.

As long as their common struggle centered on Israel, Christian conservatism, and the old American establishment, the gulf between them could be obscured. In the geopolitical arena, both sides could describe their shared objective in sufficiently abstract terms to conceal their differences.

The family is different.

For the progressive dismantler, the traditional family—whether Muslim, Christian, or religious Jewish—is an authoritative structure that must be dismantled. For the jihadist dismantler, it is precisely the institution that must be preserved and used as the foundation of a new order.

When progressive dismantlement reaches the Muslim family, the education of its children, and its faith, the common journey can no longer continue. This is not merely a disagreement over the final destination. It is an irreconcilable clash over whether the family is a target for dismantlement or the foundation for reconstruction.

Barda’s study therefore documents the moment at which the train reached the station of separation: The two sides traveled together as long as they were dismantling the West’s home. They began to part ways when progressives sought to dismantle the Muslim’s home as well.

More Than Confirmation—An Opportunity

The importance of Barda’s study does not lie solely in its confirmation of a thesis. Its practical contribution is greater: It exposes a crack in the red-green alliance and demonstrates that the crack can be widened.

One swallow does not make a spring. Two Michigan cities do not prove that the alliance is already disintegrating throughout the United States. Nor should the electoral shift be attributed solely to disputes over education and family. The Gaza war, the Biden administration’s policies, and other economic and political considerations undoubtedly contributed as well.

Yet the cases Barda studied reveal the deeper mechanics of separation. Once the alliance moves beyond opposition to a common enemy and confronts the question of what kind of individual and society will emerge after its victory, it encounters a contradiction that cannot be reconciled.

This is a first sign of the possible breakup of the alliance of dismantlers—and it has created an opportunity for Israel’s influence efforts in the United States that must not be missed.

Instead of waiting for spring to arrive, Israel and its friends should help hasten its appearance.

Get Off the Train While There Is Still Time

The purpose of an Israeli effort should not be to interfere in American elections or to turn Democrats into Republicans. Such an undertaking could provoke a backlash and even strengthen anti-Israel forces.

The objective should be intellectual: to encourage supporters of Western democracy within the Democratic Party to understand where the alliance they have joined is taking them—and to get off the train while there is still time.

The Israeli government’s public diplomacy and strategic communications apparatus can help provide the necessary foundation. It should not run a political campaign within the United States, but openly provide American scholars, educators, and community leaders with knowledge, research, and intellectual tools. The American debate itself must be led by Americans.

For years, Israel has devoted much of its effort to explaining why its cause is just. It has presented the facts of the conflict, exposed the crimes of its enemies, and demonstrated its right to defend itself. These efforts remain necessary, but they are insufficient.

Facts have difficulty persuading those who regard Israel in advance as a colonialist state and its enemies as members of an alliance of the “oppressed.”

The argument must therefore extend beyond Israel. Attention should be directed toward America itself, and moderate Democrats should be asked: Where is the coalition you joined taking you, and what will remain of your democracy when it reaches its destination?

Barda’s study makes it possible to show them that partnership with Islamism does not endanger Israel alone. In the long term, it also endangers their values, their families, their children’s education, and the democratic system under whose protection the partnership exists.

Board Another Train

Getting off one train is not enough. Those who disembark must be offered another train to board.

Moderate Democrats must rediscover the common ground they share with moderate Republicans: individual liberty, the family, personal responsibility, the rule of law, freedom of speech and religion, and the defense of the democratic system.

They do not agree on everything, nor must they. But the distance between their respective destinations is infinitely smaller than the distance separating either of them from the destinations toward which their extremist partners seek to carry them.

Israel’s influence effort should help foster this connection. It should bring the cases of Hamtramck and Dearborn to the attention of the American public; clarify the distinction between Muslims who seek to practice their faith within a democratic framework and Islamist movements that exploit democratic freedoms to undermine the order that makes those freedoms possible; and encourage dialogue among Jews, Christians, democratic Muslims, and nonreligious citizens who nevertheless understand that a free society cannot survive without a shared moral core.

Israel can provide knowledge, research, connections, and an intellectual foundation, but the campaign within America must be led by Americans. The Israeli government should not tell Democrats how to vote. Rather, American scholars, educators, community leaders, and public figures should help them recognize the contradiction into which they have been drawn and present them with another path.

The objective is not to erase the differences between Democrats and Republicans, but to restore those differences to their proper place: disagreements within a shared home, rather than alliances with those who seek to dismantle it.

Barda’s study indicates that the process of leaving the train has already begun. One swallow, as noted, does not yet make a spring—but it shows that winter need not last forever.

The opportunity now before Israel is to help Americans renew and defend the Western democratic order.

https://www.misgavins.org/shai-first-sign-to-break-of-the-alliance/