7 באוקטובר: מידע תקשורתי חדש במבחן תורת המלחמה
פרסומה של גילי כהן ב״כאן״, לצד פרסום מקביל של עמוס הראל ב״הארץ״, מוסיף מידע חשוב לבחינת אסון 7 באוקטובר. לפי הדיווח, בישיבה עם צמרת מערכת הביטחון ב־1 באוקטובר אמר ראש הממשלה:
״ישראל עומדת בעת הזו בפני הזדמנות לקידום שלום היסטורי עם סעודיה. ישנם מדינות וארגונים ששואפים לטרפד זאת. נדרשים להילחם בניסיונות אלה ולסכלם — כדי לא לפספס את ההזדמנות ההיסטורית שלפנינו.״
עוד אמר כי:
״יש להקפיד על רמת פעלתנות ביטחונית אפקטיבית ושקולה ביחס לפעולות אויבינו.״
מאמר זה אינו תחקיר מלחמה ואינו מבקש לקבוע ממצאים אישיים על יסוד פרסומים עיתונאיים. הוא בוחן שאלה תורתית: מהי חובתה של מערכת הביטחון כאשר הדרג המדיני מגדיר יעד מדיני חיוני, מזהה איום עליו ומורה לסכלו בפעלתנות ביטחונית אפקטיבית ושקולה.
יעד מדיני מחייב רשת ביטחון
הסכם ישראלי־סעודי, בחסות אמריקנית, היה עשוי לחזק מאוד את מעמדה האזורי של סעודיה ולבסס סדר אזורי המנוגד לאינטרס האיראני. איראן, השואפת להוביל סדר אזורי חלופי באמצעות ציר ושלוחים, הייתה צפויה לראות במהלך איום על מעמדה.
כבר לפני 7 באוקטובר יצאו מטהרן התנגדויות חריפות לנורמליזציה. לאחר המתקפה בירכו גורמים איראניים עליה והדגישו את פגיעתה במהלך הסעודי־ישראלי. אין בהצהרות אלה כשלעצמן הוכחה לאחריות איראנית לתכנון המתקפה; אך די היה באינטרס האיראני הידוע וביכולתה להפעיל שלוחים כדי לחייב היערכות.
במושגיו של יהושפט הרכבי, המדיניות קובעת את המטרה והאסטרטגיה מחברת בינה לבין הפעלת הכוח. במושגיו של קלאוזביץ, המלחמה היא כלי בידי המדיניות: הצבא אינו בעליו של היעד המדיני, אלא מופקד על יצירת התנאים שיאפשרו למדינאי לקדמו.
לכן, משהגדיר ראש הממשלה את הנורמליזציה עם סעודיה כיעד מרכזי, הצביע על גורמים המבקשים לסכלו והורה להילחם בניסיונותיהם, לא נדרש ממנו לתת לצה״ל הוראה מבצעית מפורטת. זו איננה מלאכתו של המדינאי. הוא הגדיר מטרה, איום ואמת מידה להפעלת הכוח: אפקטיביות ושיקול דעת.
עצם מתן ההנחיה חייב את הדרג הצבאי לבחון אם רשת הביטחון הקבועה שמתחת למהלך המדיני אכן מספקת. ואם לא — מה הוא זקוק לו מן הדרג המדיני כדי להדקה.
״אפקטיבית ושקולה״: שתי החובות של המצביאות
ההנחיה כללה שתי דרישות משלימות.
הראשונה הייתה לפעול באפקטיביות נגד ניסיונות הסיכול. משמעותה המעשית הייתה לבחון אם ההגנה בגבולות רצועת עזה ולבנון מותאמת לדרך הפעולה המסוכנת ביותר של האויב: לא חדירת מחבלים בודדים, אלא מתקפת פתע אופרטיבית של עוצבות מתמרנות — רגליות ורכובות — נגד יישובים, בסיסים וצירי תנועה.
השנייה הייתה לפעול בשיקול דעת. משמעותה הייתה להימנע, ככל האפשר, מפעולה צבאית יזומה שעלולה לטלטל את הספינה המדינית, להצית הסלמה ולסכל בעצמה את מהלך הנורמליזציה.
המתח בין שתי הדרישות אמיתי, אך הוא אינו מצדיק הימנעות מפעולה. הוא מחייב מצביאות. עיבוי הגנה הוא בדיוק האמצעי המאפשר להגן על המהלך המדיני בלי לצאת למהלך התקפי שעלול לסכנו: מסוקי תגובה מהירה המוכנים בשדות סמוכים להגיע לגזרה בתוך דקות, עתודות בכוננות גבוהה, הגנה יישובית ותגבור נקודתי של כוחות יכולים להדק את הרשת בלי להניע בהכרח את האויב לפעולה.
ואם הדרג הצבאי סבר שלא ניתן לבצע את הנדרש בלי שהפעולות ייראו כהסלמה ויפגעו במאמץ המדיני, היה עליו לשוב אל הדרג המדיני, לעדכנו במתח ולהציג חלופות: מה נדרש, מה עלותו, מה סיכונו ומהי ההכרעה המבוקשת. לא היה עליו לפתור את המתח באמצעות הנחה שהאויב מורתע או בהמתנה להתרעה מודיעינית ודאית.
הצעת ראש השב״כ: מבחן לבהירותה של ההנחיה
לפי הפרסום, ראש השב״כ הציע מהלך של סיכולים של בעלי תפקידים שהיה עלול לעמוד במתח עם היעד המדיני שהגדיר ראש הממשלה: קידום הנורמליזציה תוך הימנעות מפעולה שתטלטל את המהלך ותסכלו. אין בכך כדי לקבוע שההצעה הייתה פסולה כשלעצמה; ייתכן שלנוכח מידע או סיכון מסוים היה לה היגיון מקצועי. אך עצם הפער מחייב שאלה: האם המטרה המדינית, מגבלות הפעולה הנגזרות ממנה וסדר העדיפויות ביניהן הובהרו לדרגים הכפופים עד תום?
אחריות זו אינה עוברת אל מי שקיבל את ההנחיה. הדרג המדיני המעצב את המטרה ומוסר אותה נושא באחריות להגדירה באופן שיאפשר לדרג המקצועי להבין לא רק מה נדרש ממנו להשיג, אלא גם אילו סיכונים מדיניים עליו להימנע מליטול ואילו חלופות עליו להציג כאשר מתגלה מתח ביניהם. הדרג הכפוף חייב להציף את המתח ולבקש הכרעה; אך האחריות לבהירותה של המטרה ולמסירתה נותרת לעולם אצל מי שעיצב אותה.
מזון וכסף: ההיבט האזרחי של אותה מדיניות
לפי דיווחה של כהן, ראש הממשלה הנחה גם להוסיף מזון וכסף לרצועה. אפשר שהדבר נבע מאותו היגיון מדיני: לאפשר את קידום המהלך עם סעודיה, לצמצם את החיכוך ולמנוע מן האויב עילה או הזדמנות לסכלו.
כך מתחברים המאמץ האזרחי והמאמץ הצבאי. מדיניות של הקלה והימנעות מטלטול אינה תחליף להגנה; היא מחייבת הגנה חזקה יותר. ככל שהדרג המדיני מבקש לצמצם חיכוך ולשמור על יציבות, כך מוטלת על צה״ל חובה גדולה יותר לוודא שהאויב לא יוכל לנצל את האיפוק כדי להפתיע, לחדור ולהכריע.
הדרג המדיני רשאי להעדיף הרגעה על פני הסלמה. הוא אינו רשאי, והדרג הצבאי אינו רשאי לאפשר לו, להחליף בכך את ההגנה.
התורפה לא נולדה ב־1 באוקטובר
הבעיה לא הייתה רק שהנחיית ראש הממשלה לא תורגמה לפעולה. התורפה שאותה הייתה ההנחיה אמורה לחשוף ולתקן כבר התקיימה.
האיום שמעבר לגדר לא הוסר; ההגנה לא הותאמה ליכולותיו ולדרכי פעולתו האפשריות; לא נבנו בעומק מאמצי החזקה והלם שיכלו לבלום חדירה רחבת היקף; והיישובים נותרו דקות מן האויב. הם לא היו מוגנים גם לפני 1 באוקטובר.
לכן ההנחיה לא יצרה חובה חדשה יש מאין. היא הייתה הזדמנות לבחון מחדש אם הגנת המדינה מאפשרת לה לקדם יעד מדיני חיוני, או שהיא תלויה בהימור שהאויב לא ינסה לסכלו.
גולדה מאיר: אי־אפשר לבסס הגנה על היגיון האויב
ב־24 באפריל 1973 אמרה גולדה מאיר בישיבת ממשלה:
״אנחנו מוכרחים להיות מוכנים לדברים לא הגיוניים. לא מאתמול אנו חיים בסביבה הזאת, שהשכנים הם כאלה. לא תמיד הם עושים דברים הגיוניים [...] אבל האם זה חשוב אם מלחמה פורצת מפני שהיא הגיונית או מפני שאינה הגיונית? לאחר שהיא פורצת היא מלחמה, ואז יש לה היגיון משלה.״
ובריאיון טלוויזיוני עם אלי ניסן אמרה:
״יש לשפוט את דבריו לפי העובדות ולא [לפי] ההיגיון [שלנו] [...] זאת תהיה טעות אם נדביק לסאדאת את המחשבה שלנו [...] יש לו נשק ואנחנו צריכים להיות מוכנים, גם אם מהלכו אינו נראה לנו הגיוני.״
אלה אינן אמירות פוליטיות כלליות, אלא הנחיה מדינית היוצרת אילוץ מקצועי לדרג הצבאי. המפקד אינו רשאי לבסס את מוכנותו על הערכה בדבר מה שהאויב חושב, חושש או מתכוון לעשות. עליו להיערך לפי יכולות האויב, דרך הפעולה האפשרית והנזק שייגרם אם יצליח להפתיע.
זו הייתה גם משמעותה התורתית של הנחיית ראש הממשלה ב־1 באוקטובר 2023: לא לנחש אם איראן, חמאס או חיזבאללה יחשבו שהמהלך הסעודי־ישראלי מצדיק מלחמה, אלא להבטיח שגם אם יחליטו לנסות לסכלו, ישראל לא תיוותר חשופה.
אותו כשל — תוצאות שונות
בשני המקרים החליפה הערכת כוונות האויב את תוכנית ההגנה. ב־1973 נשענה ההערכה על ההנחה שמצרים וסוריה לא יפתחו במלחמה שאין להן סיכוי לנצח בה. ב־2023 נשענה ההגנה על ההנחה שחמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה.
בשני המקרים נוספה למשענת זו הציפייה שהמודיעין יתריע אם האויב ישנה את דעתו. שתי ההנחות פסולות תורתית: אין לדעת בוודאות מספקת מה מצבו התודעתי של האויב; ואין לבסס הגנה על ההנחה שהמודיעין יחדור בזמן אל החלטתו להפתיע.
בשני המקרים עמד מול ישראל אויב מתמרן. ההבדל לא היה בין צבא סדיר לבין פשיטת טרור, אלא בהיקף, בציוד ובאמצעי התנועה. בסיני וברמת הגולן פעלו דיוויזיות שריון וחי״ר; בעוטף פעלו עוצבות רגליות ורכובות על אופנועים וטנדרים בסיוע דחפורים. טנדר חמוש ומאות לוחמים ניידים מסוכנים לאזרחי יישוב לא מוגן לא פחות מטנק.
גם העומק שנדרש הוא אפוא אותו עיקרון, בהתאמה לאיום: מרחב, זמן וכוחות שבאמצעותם אפשר לגלות, לבלום, לתעל ולהכריע את התוקף. ב־1973 סיפקו סיני ורמת הגולן עומק קרקעי אופרטיבי וטקטי. ב־2023, בהיעדר עומק טריטוריאלי בין הגדר ליישובים, היה צריך ליצור עומק פונקציונלי באמצעות כוחות זמינים, עתודות תגובה מהירה, הגנה יישובית ומערכת החזקה והלם.
ב־1973 היה צה״ל כבר במוכנות ובכוננות גבוהות יחסית מראש השנה, אף שהכוננות כוונה בעיקר לחידוש אפשרי של מלחמת ההתשה ולא למתקפת פתע אופרטיבית רחבת היקף. ובעיקר, עמד לרשותו עומק שמנע מן ההפתעה להפוך מיד להכרעה.
ב־2023 ההגנה לא עובתה, הכוננות נותרה נמוכה, ולא נבנה העומק הפונקציונלי הנדרש. לכן, משנפרצה הגדר, לא עמדה מאחוריה מערכת החזקה והלם שתוכל להפוך התרעה מבצעית לבלימה. ההפתעה הסתיימה בהכרעה מקומית מיידית: כיבוש יישובים, בסיסים וצירים.
שאלת האחריות הנכונה
הפרסומים אינם מוכיחים לבדם אשמה אישית של אדם זה או אחר. חשיבותם אחרת: הם מאירים את יחסי הגומלין הנכונים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי המקצועי.
הדרג המדיני מגדיר יעד, מזהה סיכון ומכריע בין חלופות מדיניות. הדרג הצבאי אינו אמור להחליף אותו, ואף אינו רשאי לדרוש ממנו לזנוח יעד מדיני מפני שאויבים עלולים להתנגד לו. תפקידו להציג את הסיכונים, להציע חלופות, ובעיקר לבנות את רשת הביטחון שתאפשר למדינאי לפעול כך שגם אם המהלך ייתקל בניסיון סיכול — המדינה לא תקרוס.
לפי דיווחה של כהן, בנוסח שפרסם ראש הממשלה בדיעבד לא נכללה ההנחיה להקפיד על ״רמת פעלתנות ביטחונית אפקטיבית ושקולה״. עצם ההשמטה אינה מוכיחה כוונה כלשהי, אך היא מחייבת שלא להסתפק בגרסה החלקית של ההנחיה. דווקא המילים שהושמטו הן המחברות בין היעד המדיני לבין חובת מערכת הביטחון לבחון איזו רשת הגנה נדרשת כדי להבטיחו.
הכשל ערב 7 באוקטובר לא היה אפוא רק שלא ידעו מה חמאס או איראן מתכוונים לעשות. הכשל היה שמערכת הביטחון, גם לאחר שהותרעה והונחתה בידי הדרג המדיני, לא בנתה — ולא ביקשה לבנות — הגנה שתאפשר למדינה לקדם יעד מדיני חיוני גם כאשר אויביה מנסים לסכלו.
השאלה אינה אם ראש הממשלה היה צריך לדעת שהמלחמה תפרוץ ב־7 באוקטובר. השאלה היא: מדוע, לאחר שהורה להילחם בניסיונות לסכל את המהלך המדיני באמצעות פעלתנות ביטחונית אפקטיבית ושקולה, לא נבדק מה נדרש כדי להעמיד מאחוריו מערכת צבאית המסוגלת למנוע מן הניסיון להפוך בתוך שעות להכרעה?
תגובות
הוסף רשומת תגובה