בידי יו״ר מועצת השלום המפתח לפתיחת הפקק ברצועה

English translation following the Hebrew article

לכולם בוער ברצועת עזה. לחמאס בוער לנצל את ההפוגה כדי להשתקם ולהתעצם; לניקולאי מלאדנוב ולאנשי מועצת השלום בוער לפרקו מנשקו, כדי שיוכלו להתקדם להקמת ממשל חלופי ולשיקום; למשקיעים ולמממנים בוער להניע את מפעל השיקום העצום; לתושבי העוטף בוער להסיר את האיום, שעפיפוני התבערה ששבו לעופף מן הרצועה מזכירים להם כי עודנו קיים; ולאזרחי הרצועה בוער שלא לעבור חורף רביעי תחת יריעות ניילון.

אלא שכל התבערות הללו ניזונות מפקק אחד: חמאס טרם פורק מנשקו, ממנהרותיו ומאחיזתו באוכלוסייה.

כל עוד חמאס חמוש ושולט בחלקים מן הרצועה, ישראל לא תוכל לסגת בבטחה; כוח השלום לא יוכל למלא את משימתו; ממשל חלופי לא יוכל לשלוט; והשיקום יהפוך את חומרי הבנייה, הכסף והסיוע למקורות התעצמותו הבאה. לכן אין זה ויכוח על סדר הפעולות בלבד. פירוק חמאס הוא התנאי המאפשר את כל יתר הפעולות.

הגורם היחיד המסוגל לפרק את חמאס בכוח, להשמיד את מנהרותיו ולטהר את הרצועה מאמצעי לחימה הוא צה״ל. אולם בדרכו ניצב אותו מחסום שהכביד עליו לאורך המלחמה: אוכלוסייה אזרחית צפופה, שחמאס מטמיע בתוכה את לוחמיו, מסתיר מתחתיה את מערכיו, משתמש בה כמגן אנושי וגוזל ממנה את הסיוע ההומניטרי להזנת מנגנונו הלוגיסטי.

לכן פתיחת הפקק מחייבת תחילה פתרון הומניטרי: הפרדה בין חמאס לבין האוכלוסייה שבצלה הוא נלחם.

שני המפתחות לפתיחת הפקק

לפקק המעכב את פירוז הרצועה ושיקומה יש שני מפתחות. הראשון נמצא בידי חמאס: להתפרק מרצונו מנשקו, ממנהרותיו ומשלטונו הצבאי. אולם אם הוא מסרב להשתמש בו, המפתח השני נמצא בידי מועצת השלום, בראשות הנשיא טראמפ: לעבור מהצגת דרישות לישראל לנשיאה פעילה באחריות למימושן, באמצעות כוח השלום הפועל בפיקודה.

אין זו בקשת טובה מן הנשיא טראמפ, אלא דרישה שימלא את התפקיד שנטל על עצמו כיו״ר מועצת השלום: להפוך אותה מגוף המציג דרישות לישראל לגורם הנושא באחריות פעילה למימוש המנדט שהעניקה לו החלטה 2803 של מועצת הביטחון. הפנייה צריכה להיות מכוונת אליו באופן אישי — הרי הוא נטל על עצמו את ראשות המועצה בדיוק כדי שיוכל לפתוח פקקים כאלה. חלוקת העבודה המתבקשת פשוטה: על טראמפ לפתוח במהירות, באמצעות כוח השלום, את הפקק ההומניטרי; ועל צה״ל לפרק במהירות, במקומו של חמאס המסרב להשתמש במפתח שבידיו, את מה שחמאס עצמו נמנע מלפרק.

לשם כך על המועצה להשיג את הסכמת מצרים — הריבונית על השטח ושותפה מרכזית למנדט כוח השלום באזור הגבול — להחכרה זמנית של שטח בחלק המצרי של רפיח. בשטח זה יקים כוח השלום מקלט הומניטרי זמני לאזרחי הרצועה, ינהל אותו ויאבטח אותו באמצעות החיילים העומדים לרשותו. המעבר אליו יהיה זמני ומבוקר, ומלווה בהתחייבות מפורשת להשבת התושבים לרצועה לאחר טיהור אזורי מגוריהם.

כאן טמון ההבדל בין המצב שלפני המלחמה לבין ההזדמנות שנוצרה כיום. אז נדרשה מצרים לסייע למהלך ישראלי שנועד לאפשר לצה״ל להסיר את האיום. כיום היא שותפה מוסדית להסדר הבין־לאומי סביב הרצועה — מכשירה את כוח המשטרה הפלסטיני ומתאמת עם כוח השלום את אבטחת הגבול מכוח החלטה 2803 של מועצת הביטחון — ומעוניינת בהצלחתו. אלא שהכוח לא יוכל לממש את משימתו, הממשל החלופי לא יוכל להתבסס והשיקום לא יוכל להתחיל כל עוד חמאס חמוש ומוסיף להשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי.

העמדת שטח זמני ברפיח המצרית תאפשר אפוא למועצת השלום לעבור מהצגת דרישות לישראל לנשיאה פעילה באחריות למימושן, באמצעות כוח השלום הפועל תחתיה. במקום להסתפק בפיקוח ובביקורת, יהיה על הכוח לנהל ולאבטח את המקלט ההומניטרי, להפריד בין האוכלוסייה לחמאס ולפתוח בכך את הדרך לפירוז הרצועה ולשיקומה. המפתח השני נמצא אפוא בידי המועצה — והאפשרות להשתמש בו נמצאת במידה רבה בידי מצרים.

גם המפתח השני טרם נעשה מבצעי: חמש מדינות כבר התחייבו להעמיד חיילים לכוח השלום, אך הכוח טרם נפרס בפועל ברצועה. דווקא משום כך עשוי מקלט זמני ברפיח המצרית — הרחק מזירת הלחימה הפעילה ותחת ריבונות מצרית ברורה — לשמש לו זירת הקמה והפעלה ראשונה, בלי להמתין להשלמת ההסדרים המורכבים הנדרשים לפריסתו בתוך הרצועה.

השתתפותה של מצרים בניהול המקלט ובאבטחתו תבטיח את ריבונותה עליו ותבהיר כי אין מדובר בעקירה, אלא במהלך זמני שנועד לאפשר את טיהור אזורי המגורים ואת השבת תושביהם אליהם. כוח השלום יקבל את הסיוע הבין־לאומי ישירות ויספק לתושבים מחסה, מזון, מים, רפואה וחינוך. כך יופסק השימוש באוכלוסייה כמגן אנושי, והסיוע יגיע אל האזרחים במקום לזרום דרך מנגנוני חמאס.

במקביל יוכל צה״ל לפעול ברצועה אזור אחר אזור: להשמיד את הכוחות החמושים, לפרק את התשתיות הצבאיות, לחשוף את המנהרות ולחסלן, לפנות נפלים ומטענים ולבצע טיהור הנדסי יסודי של המרחב. לאחר טיהור כל אזור ייכנסו אליו צוותי השיקום שבחסות מועצת השלום, יקימו בו במהירות תשתיות ומגורים ויאפשרו לתושביו לשוב אליו.

כך יוחלף מעגל הקסמים — אוכלוסייה, מגן אנושי, לחימה, הרס ושיקום המזין את חמאס — בתהליך חד־כיווני:

פינוי זמני → טיהור ופירוז → שיקום מהיר → שיבת התושבים.

אין זו תוכנית לעקירת תושבי הרצועה, אלא הדרך המעשית להבטיח את חזרתם למרחב שאיננו נשלט עוד בידי ארגון חמוש ואיננו בנוי מעל רשת מנהרותיו.

התחבולה שלא הוכנה

הערכת מצב תחבולנית הייתה צריכה לזהות כי שליטתו של חמאס באוכלוסיית הרצועה והשימוש בה כמגן אנושי הם נכס חיוני במערכת הלחימה שלו — ואולי אף מרכז הכובד המאפשר את הישרדותה. האוכלוסייה מסתירה את לוחמיו ואת מנהרותיו, מזינה בעקיפין את המערכת הלוגיסטית שלו, מכבידה על פעולת צה״ל והופכת את שחיקתה שלה למכשיר לשחיקת מעמדה הבין־לאומי של ישראל. הפרדת האוכלוסייה מחמאס הייתה אפוא צריכה להיות הרעיון התחבולני המארגן של המערכה.

אילו צה״ל לא היה מוסב מצבא הכרעה לצבא התשה, הוא היה נערך, כמתחייב מתפיסת ההגנה הלאומית, לנצל הזדמנות להסרת האיום שהתפתח ברצועה במלחמת מנע. לשם כך היה עליו להכין מראש תוכניות מגירה שהתחבולה העומדת ביסודן היא הפרדת אזרחי הרצועה ממערכת הלחימה של חמאס.

בתכנון המבצעי — ולכל המאוחר במשחקי המלחמה השוטפים שהיו צריכים לבחון את התוכניות — היה מתברר כי מימוש התחבולה הצבאית תלוי בהישג מדיני מקדים: שכנוע הממשל האמריקני לסייע לישראל להקים מחוץ לרצועה מקלט הומניטרי זמני לאוכלוסייתה. המקלט איננו אפוא תוספת הומניטרית לתוכנית הצבאית, אלא נכס חיוני למימושה.

בלעדיו, ובהתחשב במפלצת הצבאית שחמאס בנה מאז 2014 — לאחר שהאיום לא הוסר בטרם נעשה מפלצתי וקשה מאוד להסרה — היה נכון לשקול הימנעות מכיבוש הרצועה בידי צה״ל שלא הוכן לכך. פעולה בתוך אוכלוסייה שחמאס מחזיק בה כמגן אנושי הייתה צפויה לגרום שחיקה משולשת: שחיקת לוחמי צה״ל; שחיקת אזרחי הרצועה, שסבלם משרת את חמאס; ושחיקת מעמדה של ישראל במערכת הבין־לאומית. זה בדיוק מה שאירע.

אולם על טיעון זה חלה הסתייגות מכרעת: אם כיבוש הרצועה, חרף חוסר מוכנותו של צה״ל לכך, היה הדרך היחידה לשחרור החטופים — החובה להשיבם גוברת על השיקול להימנע מן הכיבוש. במקרה כזה היה על צה״ל לצאת למערכה גם בתנאים הקשים שנוצרו, ובמקביל לעשות כל שניתן כדי לצמצם את השחיקה שנבעה מהיעדרה של התחבולה הנדרשת - דבר שללא ספק נעשה ככל האפשר.

הזירה הראשונה שבה תישבר ההתשה

לפתיחת הפקק חשיבות אסטרטגית נוספת מבחינת ישראל. רצועת עזה היא כיום הזירה הראשונה — והיחידה — שבה ישראל יכולה להיחלץ ממלחמת ההתשה שנגזרה עליה בעקבות הסבת צה״ל: מצבא התקפה שנועד לנהל מלחמות הכרעה קצרות, שתכליתן להשיג ניצחון חרוץ בשדה הקרב ולאפשר לישראל להכתיב לאויב המוכרע את התנאים לסיום המלחמה; לצבא הכלה המנהל מלחמות התשה שאין לו שליטה במשכן ובעיתוי סיומן, ושתכליתן להביא את האויב, בעודו מסוגל להמשיך להילחם, אל שולחן המשא ומתן. בהיעדר הכרעה בשדה הקרב, ישראל אינה מכתיבה את תנאי הסיום, אלא נאלצת להתפשר על הסדר מדיני צולע המשאיר את המלחמה פתוחה.

את מחירה הכבד ביותר של ההסבה משלם צבא המילואים. כוח שנועד להתגייס לזמן קצר כדי להכריע את האויב ולשוב הביתה הפך לצבא המגויס שוב ושוב — ולמעשה כמעט דרך קבע — למלחמת התשה שמעצם טבעה אינה יכולה להסתיים בהכרעה. הסרת שלטונו הצבאי של חמאס, השמדת מנהרותיו ופירוקו מנשקו — הישג שאינו ניתן להשגה כיום בזירת חיזבאללה — יאפשרו אפוא לא רק לשקם את הרצועה ולהסיר את האיום מעל תושבי העוטף, אלא גם להשיב לצה״ל את תכליתו המקורית ולצבא המילואים את ייעודו: להתגייס לזמן מוגבל כשותף להכרעה מהירה ולשוב הביתה, במקום לשאת שוב ושוב בעולה של מלחמה שלא הוכרעה ולכן הפכה למלחמת התשה ללא קץ.

במקום עוד סבב של פגיעה, הפוגה, התעצמות וחזרה ללחימה, ייקבע יעד צבאי סופי: מיטוט מערכת הלחימה של חמאס, שלילת יכולתו להשתקם והעברת השטח המטוהר לממשל אזרחי ולשיקום. זה יהיה המעבר הראשון מניהולו המתמשך של האיום להסרתו.

התבערות המשתוללות כיום ברצועה והפקק המונע את כיבוין מעניקים לישראל הזדמנות לתקן את אשר התקלקל: להציב בפני הנשיא טראמפ הצעה שתשלב מקלט הומניטרי זמני מחוץ לרצועה, הפרדת האוכלוסייה מחמאס, הכרעת מערכת הלחימה שלו ושיקום מהיר של השטח המטוהר. זוהי למעשה המציאות שאליה שואפים כל המעורבים בפרויקט שיקום הרצועה — למעט חמאס. ההצעה אינה משנה אפוא את מצב הסיום המבוקש, אלא מספקת את התחבולה החסרה להשגתו.

החורף הרביעי מתקרב. לאזרחי הרצועה בוער לצאת מתחת ליריעות הניילון; לתושבי העוטף בוער להסיר את האיום; למועצת השלום ולמדינות המממנות בוער להתחיל בשיקום. רק לחמאס בוער להשאיר את הפקק במקומו, מפני שהוא המאפשר לו להשתקם בחסות האוכלוסייה והשיקום.

התכנסות אינטרסים נדירה זו מעניקה לישראל הזדמנות שלא תישאר פתוחה לעד. אם חמאס אינו משתמש במפתח שבידיו ומתפרק מרצונו, על מועצת השלום להשתמש במפתח שבידיה: להפעיל את כוח השלום להקמת מקלט הומניטרי זמני, להפריד את האוכלוסייה מחמאס ולאפשר לצה״ל לפרק בכוח את מה שחמאס מסרב לפרק בעצמו.

זו ההזדמנות להכריע את חמאס במהירות, במקום להשיג עוד הפוגה פריכה שתאפשר לו להצית מחדש את הרצועה ואת סביבתה.

Dr. Col. Ret. Hanan Shai

The Board of Peace Chairman Holds the Key to Breaking Gaza’s Deadlock

August 23, 2026

Everyone has something burning in the Gaza Strip. Hamas is eager to exploit the pause to rebuild and rearm. Nickolay Mladenov and the members of the Board of Peace are eager to disarm it so they can proceed with establishing an alternative government and rebuilding Gaza. Investors and donor states are eager to launch the enormous reconstruction project. Residents of Israel’s Gaza border communities are desperate to eliminate the threat, which the incendiary balloons once again flying out of Gaza remind them still exists. And Gaza’s civilians are desperate not to spend a fourth winter beneath plastic sheeting.

Yet all these fires are being fed by a single blockage: Hamas has not been stripped of its weapons, tunnels, or grip on the population.

As long as Hamas remains armed and controls parts of Gaza, Israel cannot withdraw safely; the International Stabilization Force cannot fulfill its mission; an alternative government cannot govern; and reconstruction will turn building materials, money, and aid into the sources of Hamas’s next military buildup. This is therefore not merely a dispute over the sequence of events. Disarming Hamas is the prerequisite for everything else.

The IDF is the only force capable of disarming Hamas by force, destroying its tunnels, and clearing Gaza of weapons. Yet the same obstacle that impeded it throughout the war still stands in its way: a densely concentrated civilian population among whom Hamas embeds its fighters, beneath whom it conceals its military systems, whom it uses as human shields, and from whom it diverts humanitarian aid to sustain its logistical apparatus.

Removing the blockage therefore first requires a humanitarian solution: separating Hamas from the population in whose shelter it fights.

Two Keys to Breaking the Deadlock

There are two keys to removing the blockage obstructing Gaza’s demilitarization and reconstruction. The first is in Hamas’s hands: it can voluntarily relinquish its weapons, tunnels, and military rule. If Hamas refuses to use that key, however, the second lies with the Board of Peace under President Donald Trump: It must move from making demands of Israel to assuming active responsibility for their implementation through the International Stabilization Force operating under its authority.

This is not a request for a favor from President Trump. It is a demand that he fulfill the role he assumed as chairman of the Board of Peace: transforming it from a body that makes demands of Israel into one that actively carries out the mandate granted to it by UN Security Council Resolution 2803. The appeal should be directed to him personally. After all, he assumed the Board’s chairmanship precisely so that he could break deadlocks of this kind.

The required division of labor is simple: Trump must use the International Stabilization Force to remove the humanitarian blockage quickly, while the IDF must quickly dismantle what Hamas refuses to dismantle itself.

To make this possible, the Board must secure Egypt’s consent — as the sovereign authority over the territory and a central partner in the Stabilization Force’s border-security mandate — to the temporary lease of land on the Egyptian side of Rafah. There, the force would establish, administer, and secure a temporary humanitarian refuge for Gaza’s civilians, using the troops committed to it. Movement into the refuge would be temporary and controlled, accompanied by an explicit commitment to return residents to Gaza once their neighborhoods had been cleared.

This is the essential difference between the situation before the war and the opportunity that exists today. Before the war, Egypt would have been asked to assist an Israeli initiative intended to enable the IDF to remove the threat. Today, it is an institutional partner in the international framework surrounding Gaza. Under Security Council Resolution 2803, Egypt is training the Palestinian police force and coordinating border security with the Stabilization Force. It also has an interest in the arrangement’s success.

Yet the force cannot fulfill its mission, the alternative government cannot establish itself, and reconstruction cannot begin as long as Hamas remains armed and continues using the population as a human shield.

Making temporary territory available in Egyptian Rafah would therefore allow the Board of Peace to move from presenting demands to Israel to assuming active responsibility for implementing them through the Stabilization Force operating under its authority. Rather than confining itself to supervision and criticism, the force would administer and secure the humanitarian refuge, separate the population from Hamas, and thereby open the way to Gaza’s demilitarization and reconstruction. The second key is therefore in the Board’s hands — although its ability to use it depends largely on Egypt.

That second key has not yet become operational. Five countries have already committed troops to the International Stabilization Force, but the force has not yet deployed inside Gaza. For precisely this reason, a temporary refuge in Egyptian Rafah — removed from the active combat zone and clearly under Egyptian sovereignty — could serve as its first staging ground and operational arena, without waiting for the completion of the complex arrangements required for its deployment inside Gaza itself.

Egypt’s participation in administering and securing the refuge would safeguard its sovereignty and make clear that this is not a plan for permanent displacement. It would be a temporary measure intended to facilitate the clearing of residential areas and the return of their inhabitants. The Stabilization Force would receive international aid directly and provide residents with shelter, food, water, medical care, and education. The use of civilians as human shields would end, and aid would reach the population instead of passing through Hamas’s mechanisms.

At the same time, the IDF could operate in Gaza one sector at a time: destroying armed forces, dismantling military infrastructure, exposing and eliminating tunnels, clearing unexploded ordnance and booby traps, and thoroughly clearing the area of military hazards. Once each sector had been cleared, reconstruction teams operating under the Board of Peace’s auspices would enter, rapidly build infrastructure and housing, and enable residents to return.

The vicious cycle — civilians, human shields, combat, destruction, and reconstruction that feeds Hamas — would thus be replaced by a one-way process:

Temporary evacuation → clearing and demilitarization → rapid reconstruction → return of residents.

This is not a plan to uproot Gaza’s inhabitants. It is the practical means of ensuring their return to an area no longer controlled by an armed organization and no longer built over its tunnel network.

The Operational Stratagem That Was Never Prepared

A stratagem-oriented assessment should have identified Hamas’s control of Gaza’s population and its use of civilians as human shields as vital assets in its warfighting system — perhaps even the center of gravity that enables that system to survive.

The population conceals Hamas’s fighters and tunnels, indirectly sustains its logistical system, hinders IDF operations, and turns the suffering inflicted on civilians into an instrument for eroding Israel’s international standing. Separating the population from Hamas should therefore have been the campaign’s organizing operational idea.

Had the IDF not been transformed from a force designed for decision into one designed for attrition, it would have prepared, as required by Israel’s national defense doctrine, to exploit an opportunity to remove the threat developing in Gaza through preventive war. It should have prepared contingency plans in advance, based on the stratagem of separating Gaza’s civilians from Hamas’s warfighting system.

Operational planning — or, at the latest, the routine war games that should have tested those plans — would have revealed that implementing the military stratagem depended on a prior diplomatic achievement: persuading the US administration to help Israel establish a temporary humanitarian refuge for Gaza’s population outside the Strip. The refuge was therefore not a humanitarian supplement to the military plan, but a vital asset required for its implementation.

Without such a refuge, and given the military monster Hamas had constructed since 2014 — after the threat was not removed before it became monstrous and exceedingly difficult to eliminate — Israel should have considered refraining from conquering Gaza with an IDF that had not been prepared for that mission.

Operating amid a population held by Hamas as a human shield was bound to produce three forms of attrition: the attrition of IDF soldiers; the attrition of Gaza’s civilians, whose suffering serves Hamas; and the attrition of Israel’s international standing. That is precisely what happened.

One decisive qualification must be added, however. If conquering Gaza, despite the IDF’s lack of preparation, was the only way to free the hostages, the duty to bring them home outweighed the argument against conquest. In that case, the IDF had to undertake the campaign even under the difficult conditions that had emerged, while doing everything possible to reduce the attrition caused by the absence of the required stratagem — as it undoubtedly did to the greatest extent possible.

The First Arena in Which Attrition Can Be Broken

Removing the blockage carries an additional strategic significance for Israel. Gaza is currently the first — and only — arena in which Israel can escape the war of attrition imposed on it by the transformation of the IDF: from an offensive force intended to fight short wars of decision, achieve conclusive battlefield victory, and enable Israel to dictate the terms for ending the war to a defeated enemy, into a containment force that wages wars of attrition over whose duration and timing of termination it has no control.

Such wars seek to bring the enemy to the negotiating table while it remains capable of continuing to fight. Without battlefield decision, Israel cannot dictate the terms for ending the war. Instead, it must compromise on a flawed political arrangement that leaves the conflict unresolved.

The reserve army pays the heaviest price for this transformation. A force designed to mobilize briefly, defeat the enemy, and return home has become an army called up repeatedly — and, in practice, almost continuously — for a war of attrition that by its very nature cannot end in decision.

Removing Hamas’s military rule, destroying its tunnels, and disarming it — an achievement not currently attainable in the Hezbollah arena — would therefore do more than enable Gaza’s reconstruction and remove the threat to Israel’s border communities. It would also restore the IDF’s original purpose and return the reserve army to its proper role: mobilizing for a limited period as a partner in achieving a rapid decision and then returning home, rather than repeatedly bearing the burden of a war that was not decided and has consequently become an endless war of attrition.

Instead of another cycle of attacks, pauses, military buildup, and renewed fighting, a definitive military objective would be established: collapsing Hamas’s warfighting system, denying it the ability to rebuild, and transferring cleared territory to civilian government and reconstruction. This would mark the first transition from indefinitely managing the threat to removing it.

The fires now raging in Gaza, and the blockage preventing them from being extinguished, give Israel an opportunity to repair what went wrong. Israel should present President Trump with a proposal combining a temporary humanitarian refuge outside Gaza, the separation of the population from Hamas, the defeat of its warfighting system, and the rapid reconstruction of cleared territory.

This is, in fact, the end state sought by every participant in Gaza’s reconstruction project — except Hamas. The proposal therefore does not alter the desired end state. It provides the missing stratagem for achieving it.

A fourth winter is approaching. Gaza’s civilians are desperate to emerge from beneath plastic sheeting. Residents of Israel’s border communities are desperate to remove the threat. The Board of Peace and donor states are eager to begin reconstruction. Only Hamas wants to keep the blockage in place, because it allows the organization to rebuild under the cover of both the civilian population and the reconstruction effort.

This rare convergence of interests presents Israel with an opportunity that will not remain open indefinitely. If Hamas refuses to use the key in its hands and disarm voluntarily, the Board of Peace must use the key in its own: deploy the International Stabilization Force to establish a temporary humanitarian refuge, separate the population from Hamas, and enable the IDF to dismantle by force what Hamas refuses to dismantle itself.

This is the opportunity to defeat Hamas quickly, rather than secure yet another fragile pause that will allow it to set Gaza and its surroundings ablaze once again.