ברית מכה — מאיום צבאי להזדמנות אסטרטגית

English translation following the Hebrew article

ברית מכה יוצרת לישראל איום ברמת ההגנה הלאומית הצבאית — אך הזדמנות ברמת הביטחון הלאומי: לשדרג את מעמדה מצומת צבאי לצומת כלכלי־תשתיתי, שפגיעה בו תגבה מחיר אזורי כבד. לשם כך עליה ליזום על יסוד פרוייקט ה-IMEC ארגון לביטחון ולשגשוג שיחבר את הודו, המזרח התיכון ואירופה באמצעות גשר דרומי הנשען על עמודי־גשר דמוקרטיים ויציבים — כחלופה לגשר המזרחי בהנהגת טורקיה, העובר במרחב לא־דמוקרטי ורעוע מבחינה ביטחונית. זהו הלקח הראשי ממלחמת איראן: אסור שביטחונה הלאומי של מדינה כלשהי יתבסס על נתיב יחיד, מקור יחיד או משענת יחידה — אלא על חלופות יציבות וזמינות.

ב־7 באוגוסט 2026 חתמו במכה טורקיה, סעודיה ופקיסטן על הסכם הגנה משותף, שלפיו התקפה מזוינת על אחת מהן תיחשב התקפה על שלושתן. שר החוץ הטורקי הקאן פידאן אף השווה את הסעיף המרכזי בהסכם לסעיף 5 של אמנת נאט״ו. לברית החדשה עתידים לקום ועדת שרים ומזכירות קבועה בסעודיה, והיא הוצגה כברית הפתוחה להצטרפותן של מדינות נוספות.

ההסכם צמח מהסכם ההגנה הסעודי־פקיסטני ומן המגעים שניהלה טורקיה כדי להפכו למסגרת משולשת ורחבה יותר. הוא מצטייר בראש ובראשונה כמענה לסכנה הנשקפת למדינות האזור מאיראן ולספק הגובר באמינותה של מטריית ההגנה האמריקנית. אלא שהצהרותיה של אנקרה כי הברית אינה מכוונת נגד מדינה מסוימת אינן יכולות להרגיע את ישראל. משטמתו הגלויה של שלטון ארדואן כלפיה, תמיכתו בחמאס ובאחים המוסלמים, פעילותה של טורקיה בסוריה ושאיפתה להגמוניה במזרח הים התיכון מחייבות להניח שהכוח החדש עלול להיות מופנה, במישרין או בעקיפין, גם נגדה.

ההסכם לא נולד במלחמה האזורית שפרצה ב־28 בפברואר 2026. המגעים להסכם המשולש התנהלו חודשים רבים קודם לכן. אולם המלחמה האיצה את הבשלתו והעניקה לו דחיפות חדשה: התקיפות האיראניות נגד סעודיה ומדינות מפרץ נוספות, והפגיעה בספנות ובמשלוחי האנרגיה במצר הורמוז, המחישו לריאד שהיא עלולה לשלם מחיר כבד על עימות שלא יזמה. ברית מכה היא אפוא גם תוצאה של הספק באמינות המטרייה האמריקנית וגם תגובה לתוצאותיה האזוריות של המלחמה באיראן.

לכאורה, לפנינו שינוי דרמטי במאזן הכוחות: טורקיה מביאה עמה צבא גדול, תעשייה ביטחונית מתפתחת וחברות בנאט״ו; פקיסטן מביאה צבא גדול ויכולת גרעינית; וסעודיה מביאה משאבים כלכליים, מעמד בעולם המוסלמי ומיקום החולש על חלק מרכזי מנתיבי האנרגיה והמסחר. אבל לפני שמסיקים כי נולדה „נאט״ו מוסלמית”, כדאי לזכור את תולדותיהן של בריתות ההגנה במזרח התיכון.

בית הקברות של בריתות ההגנה

לאחר כישלון צבאות ערב במלחמת 1948 חתמו מדינות הליגה הערבית ב־1950 על אמנת הגנה משותפת. האמנה קבעה כי תוקפנות נגד אחת החברות תיחשב תוקפנות נגד כולן, והקימה מועצת הגנה וועדה צבאית. על הנייר נוצרה ברית ערבית. למעשה לא נוצרו פיקוד אחוד, תורת לחימה משותפת, הקצאת כוחות קבועה או נכונות מוכחת של המדינות לוותר על אינטרסים נפרדים למען הגנתה של חברה אחרת.

ב־1955 קמה ברית בגדאד, שבה השתתפו טורקיה, עיראק, איראן, פקיסטן ובריטניה. היא נועדה להקים „נדבך צפוני” לבלימת ברית־המועצות. לאחר המהפכה בעיראק ב־1958 פרשה בגדאד והברית הפכה ל־CENTO. פקיסטן ביקשה את עזרת חברותיה במלחמותיה נגד הודו ב־1965 וב־1971 — ולא קיבלה אותה, מפני שיתר החברות סברו שהברית נועדה לבלימת מוסקבה ולא למלחמה בהודו. המהפכה האיראנית הביאה לפירוקה הסופי ב־1979.

כנגד ברית בגדאד הוקם בשנות החמישים ציר מצרים–סוריה–סעודיה, אך היריבויות הבין־ערביות גברו על הצהרות האחדות. הקהילייה הערבית המאוחדת של מצרים וסוריה התפרקה לאחר שלוש שנים. הפיקוד הערבי המאוחד, שהוכרז ב־1964, לא יצר פיקוד מלחמתי משותף. הקואליציות הערביות של 1948, 1967 ו־1973 הצליחו לרכז כוחות למלחמה מסוימת, אך הן היו קואליציות אד־הוק ולא ברית הגנה אזורית בעלת מוסדות, תכנון והתחייבות מתמשכת.

ב־1981 הוקמה מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, וב־1984 הוקם כוח „מגן חצי האי”. זוהי המסגרת האזורית העמידה ביותר, אך היא לא הצליחה למנוע את כיבוש כווית בידי עיראק ב־1990; שחרור כווית הושג רק באמצעות קואליציה בין־לאומית בהנהגת ארצות הברית. הכוח הופעל בבחריין ב־2011, אולם זאת לשם הגנת המשטר והתשתיות מפני איום פנימי שנתפס כנתמך מבחוץ — לא למילוי הדגם הקלאסי של הצטרפות למלחמה נגד מדינה שתקפה חברה בברית.

גם הצהרת דמשק של 1991, שביקשה לחבר את שש מדינות המפרץ עם מצרים וסוריה למערכת ביטחון ערבית, התרוקנה מתוכן. התוכנית להקים כוח ערבי משותף ב־2015 לא הבשילה. „נאט״ו הערבי” — MESA — שקידמה ארצות הברית לאחר 2017 לא קם כלל. הקואליציה האסלאמית למלחמה בטרור קיימת בריאד, אך איננה ברית להגנה הדדית ואיננה צבא מוסלמי משותף.

הלקח איננו שבריתות הן חסרות ערך. הלקח הוא שהכרזה על ברית אינה יוצרת ברית. באזור לא חסרו אמנות; חסרו אויב מוסכם, פיקוד משותף, תכנון אופרטיבי, כוחות שהוקצו מראש ובעיקר נכונות לצאת למלחמה למען חברה אחרת. אף אחת מבריתות ההגנה האזוריות לא עמדה בעקביות במבחן שלשמו נוסדה: הצטרפות להגנתה של חברה שהותקפה, או יצירת מנגנון קבוע המאפשר לקואליציה להסיר יחד איום קיומי על אחת מחברותיה. ברית מכה עשויה לחזור על ההיסטוריה הזאת. ישראל אינה רשאית לבנות על כך.

משמעות הברית לישראל: הגנה לאומית

ברמת ההגנה הלאומית הצבאית, ברית מכה יוצרת איום פוטנציאלי ישיר ועקיף על ישראל. אין פירוש הדבר שמחר בבוקר יעמדו צבאות טורקיה, סעודיה ופקיסטן במערכה משותפת נגדה. גם אין פירוש הדבר שפקיסטן העניקה לסעודיה או לטורקיה מטרייה גרעינית אוטומטית. אבל ישראל נדרשת לתכנן לפי יכולות אפשריות, ולא לפי הצהרות הרגעה.

הסכנה מורכבת במיוחד בגלל חברותה של טורקיה בנאט״ו. סעיף 5 אינו חל על סעודיה ופקיסטן ואינו עובר אליהן בירושה באמצעות אנקרה. אולם עימות ישראלי־טורקי עלול ליצור שרשרת: ישראל תיאלץ להסיר איום טורקי; טורקיה תציג את פעולת ישראל כתוקפנות; סעודיה ופקיסטן יידרשו לפעול מכוח הסכם מכה; ואנקרה תנסה להפעיל את מנגנוני ההתייעצות וההגנה של נאט״ו. גם אם ארצות הברית ומדינות אירופה ימנעו מלחמה בין נאט״ו לישראל, עצם האפשרות תצמצם את חופש הפעולה הישראלי ותעניק לטורקיה תחושת חסינות מסוכנת.

ההשפעה הטורקית הגוברת בסוריה מחמירה את הסיכון גם בלי חברות סורית פורמלית בברית. תמיכה מדינית, כלכלית וצבאית של אנקרה בדמשק עלולה להקרין את עוצמתה של טורקיה — ובעת משבר גם את משקלה של ברית מכה — אל גבולה הצפוני של ישראל. זהו תרחיש שצריך להיכנס כבר עתה לתכנון.

לכן צה״ל ומערכת הביטחון חייבים לכלול את הברית החדשה בהערכת המצב, בבניין הכוח, במודיעין, בהגנה על העורף, בהגנת תשתיות ובתכנון המערכתי. מדיניותה ההיסטורית של ישראל לא הייתה להמתין עד שאיום קיומי יבשיל ויופעל נגדה. היא שאפה להסיר איומים בעודם באיבם, כאשר עדיין ניתן להסירם במלחמת הכרעה קצרה מחוץ לשטחה, במקום להילחם מלחמת התשה ממושכת בתוכו. 

אין זו קריאה אוטומטית למלחמת מנע. זוהי דרישה לשמר חרב הכרעה זמינה ואת חופש ההחלטה להפעילה כאשר האיום נעשה ממשי, חמור וקרוב, והמתנה למכה הראשונה עלולה לשלול מישראל את יכולת ההגנה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שעצם חברותה של טורקיה בנאט״ו, בתוספת ברית מכה, תהפוך איום עליה לעובדה מוגנת.

מול האיום הזה נדרשים שני מענים ברמות שונות. האחד, ברמת ההגנה הלאומית, הוא צבאי: על צה״ל להחזיק יכולת לסכל איומים שמקורם בטורקיה, במישרין או באמצעות שרשרת הסלמה שברית מכה עלולה להפעיל. את המענה הזה אסור להתנות בהצלחתו של שום מהלך מדיני. המענה השני, ברמת הביטחון הלאומי, נועד לא רק להסיר איום שהבשיל אלא לשנות לאורך זמן את התנאים והתמריצים המאפשרים את היווצרותו. זהו המובן מאליו פחות — והחשוב יותר.

לא ברית הגנה נגדית — ארגון לבניית ביטחון

המענה הצבאי הכרחי אך אינו מספיק. הוא עוצר איומים כשהם מבשילים; הוא אינו משנה את התמריץ הטורקי לייצר אותם מלכתחילה. התגובה האוטומטית הייתה יכולה להיות ברית הגנה נגדית — וזו תהיה טעות. הודו נרתעת מבריתות המחייבות אותה לצאת למלחמה; יוון היא חברת נאט״ו לצד טורקיה; קפריסין חשובה מבחינה גאוגרפית אך מוגבלת מבחינה צבאית; ומדינות ערביות לא ירצו להצטרף למסגרת שתוגדר מראש כברית אנטי־טורקית.

במקום ברית הגנה צריכה ישראל ליזום ארגון לביטחון ולשגשוג. ההבדל איננו סמנטי. הגנה צבאית שואלת כיצד נילחם לאחר שהמלחמה פרצה. ביטחון לאומי שואל כיצד ניצור תנאים מדיניים, צבאיים, כלכליים, אנרגטיים, מדעיים וטכנולוגיים שימנעו מיריב את היכולת או את הרצון לפתוח בה.

יש להודות בקושי שבהצעה הזאת: אם הלקח מבית הקברות ההיסטורי הוא שהצהרה אינה יוצרת ברית, מה מבטיח שהארגון המוצע לא יצטרף לרשימת הכישלונות — MESA, הצהרת דמשק, הכוח הערבי המשותף? התשובה חייבת להיות מבנית ולא רק רטורית: הארגונים שכשלו נכשלו כי ניסו ליצור מראש מחויבות לצאת למלחמה בלי אינטרס משותף יומיומי שמצדיק את קיומם בזמן שלום. הארגון המוצע כאן הפוך: הוא נבנה סביב תשתית כלכלית קיימת ופועלת — IMEC, נמלים, כבלי נתונים, אנרגיה — שיש לה תמריץ להתקיים גם בלי איום מיידי. חברות בארגון כזה משתלמת בפני עצמה, לא רק כביטוח מפני מלחמה עתידית. זה ההבדל בין ברית שמנסה להמציא סולידריות יש מאין לבין מסגרת שמעגנת אינטרס קיים.

ליבת הארגון יכולה לכלול את הודו, ישראל, קפריסין, יוון ואיחוד האמירויות. ירדן חיונית כרצף יבשתי; צרפת ואיטליה יכולות לשמש שערים אירופיים; ארצות הברית יכולה להיות משענת חיצונית במתכונת דומה ל־3+1; ומצרים יכולה לתרום את תעלת סואץ, את הים האדום ואת משקלה במזרח הים התיכון. גם חברותה של סעודיה תתקבל בברכה — אף שהיא חברה בברית מכה. דווקא שילובה יוכיח שהארגון אינו מכוון נגד האסלאם, נגד הסונים או אפילו נגד טורקיה, אלא בעד חירות הנתיבים, ביזור מוקדי הכוח ומניעת כפייה אזורית.

הארגון יוכל לפעול בשבעה תחומים משלימים: תיאום מדיני; מודיעין והגנת תשתיות; חופש השיט; מסילות, נמלים ומרכזים לוגיסטיים; חשמל, גז, מימן ואגירת אנרגיה; כבלי נתונים וסייבר; ומחקר משותף בתחומי מים, חקלאות, חלל, בריאות ובינה מלאכותית. אין צורך בסעיף הקובע שהתקפה על אחת היא התקפה על כולן. די לקבוע שפגיעה מכוונת בתשתית, בנמל, בכבל, בצינור או בחופש התנועה של אחת החברות היא פגיעה בביטחונן ובשגשוגן של כולן, ותיענה בצעדים משותפים מדיניים, כלכליים, טכנולוגיים ובמידת הצורך ביטחוניים.

טורקיה ופקיסטן עלולות לקרוא את ההרכב המוצע — הודו, ישראל, יוון וקפריסין — כברית נגדית בפועל, כשם שטורקיה עצמה טוענת שברית מכה אינה מכוונת נגד איש. את החשד הזה אי אפשר להעלים בהצהרה. אפשר לצמצמו באמצעות דלת פתוחה באמת לסעודיה ולמדינות נוספות, ובאמצעות אפשרות לשיתוף טורקי מוגבל במיזמים אזרחיים שבהם אין לאנקרה כוח וטו על המסדרון כולו. כך יישמר ההבדל בין ארגון פתוח לבניית ביטחון לבין גוש צבאי לעומתי.

ברית מכה מתחילה בהבטחה לצאת למלחמה ומקווה שמתוכה תצמח שותפות. הארגון המוצע יתחיל בשותפות ממשית, שמתוכה תצמח יכולת למנוע מלחמה ולהתמודד עמה אם תיכפה.

שתי התארגנויות — שני מסדרונות

שתי היוזמות הכלכליות — IMEC המערבי דרך ישראל, מול התוואים הטורקיים דרך עיראק וסוריה — מתחרות על אחד המפעלים החשובים של המאה: חיבור אגן האוקיינוס ההודי לאגן האוקיינוס האטלנטי. ברית מכה אינה יוצרת את התחרות, אך היא מעניקה לטורקיה מעמד אזורי וכלי השפעה נוספים, שעשויים לסייע לה להטות את ההכרעה לטובת התוואים העוברים בשטחה. זהו הקשר בין שתי ההתארגנויות: לא ברית צבאית מול ברית צבאית, אלא כוח מדיני־צבאי טורקי גובר מול ארגון ביטחוני־כלכלי שיבטיח חלופה שאנקרה אינה יכולה לחסום.

התוואי המקורי של המסדרון הכלכלי הודו–המזרח התיכון–אירופה, IMEC, אמור לחבר את נמלי הודו למפרץ, וממנו ברכבת דרך האמירויות, סעודיה וירדן אל ישראל; מנמלי ישראל ימשיך המטען בדרך הים לקפריסין, ליוון ולאירופה. אין מדובר רק בקו מטענים. התוכנית כוללת פוטנציאל להעברת חשמל ואנרגיה, מימן נקי, נתונים ותקשורת, וליצירת שרשראות ייצור ומחקר משותפות.

מולו דוחפת טורקיה כמה תוואים חלופיים ומשלימים, שמכנה משותף להם: אין מסדרון בלעדיה. „דרך הפיתוח” אמורה לחבר את נמל אל־פאו בבצרה דרך עיראק לטורקיה ולאירופה. במקביל מקודמים חיבורי רכבת, גז ונפט דרך סוריה, והחייאת תוואים המגיעים לנמלי סוריה או לבנון ומשם, במישרין או דרך טורקיה, לשוק האירופי. אלה עדיין אינם קו אחד סגור, אבל הם מבטאים תפיסה אחת: להפוך את טורקיה לשער ההכרחי של המפרץ ואסיה לאירופה, ולדחוק את ישראל מן החיבור הבין־יבשתי. תוואים אלה יגדילו את כוח הסחיטה של אנקרה כלפי אירופה — לא רק באמצעות שליטתה האפשרית בתנועת מהגרים, אלא גם באמצעות הפיכתה לשער מרכזי של אנרגיה ומסחר.

כאן מתגלה הבדל עמוק בין שני החזונות. התוואי העובר דרך ישראל נשען ברובו על מדינות יציבות ועל שותפויות קיימות. בשני קצותיו האסטרטגיים ניצבים שני עמודי גשר דמוקרטיים: הודו במזרח וישראל במערב. ביניהן מצויות האמירויות, סעודיה וירדן, שממשלותיהן שולטות בשטחן ומסוגלות להגן על תשתיות ארוכות טווח. בהמשך ניצבות קפריסין ויוון, חברות האיחוד האירופי או קשורות אליו ולמערב.

התוואים שטורקיה מקדמת עוברים, לפחות בחלקם, בעיראק, בסוריה ובלבנון: מדינות חלשות או כושלות, שבשטחיהן פועלים ארגוני טרור, מיליציות וכוחות חיצוניים. הם מסתיימים בטורקיה — מדינה שהיא דמוקרטיה על הנייר, שבה נשחקו הפרדת הרשויות, חופש העיתונות ושלטון החוק. טורקיה היא כבר כיום צומת מרכזי להעברת אנרגיה לאירופה. העצמת תלותה של אירופה בה תרכז בידי אנקרה כוח נוסף, שאותו תוכל לתרגם ללחץ מדיני וביטחוני.

אחד מיתרונותיו האסטרטגיים של IMEC הוא יצירת נתיב נוסף בין אגני האוקיינוס ההודי והאטלנטי, שאינו תלוי ברוסיה, בסין, באיראן או בטורקיה. בשני קצותיו ניצבים שני עמודי גשר דמוקרטיים — הודו במזרח וישראל במערב. אין פירוש הדבר שהתוואי הישראלי חסין. הוא חשוף לסיכונים בירדן, בים האדום, במפרץ ובישראל עצמה, ובלי הסדרה מדינית והשקעות עתק הוא יישאר מפה על נייר. גם לתוואי העיראקי־טורקי יתרון של רציפות יבשתית.

לקח מרכזי ממלחמת איראן הוא הצורך למנוע הסתמכות על נתיב או מקור יחיד. לכן, גם אם יוחלט לקדם תוואי מזרחי העובר דרך טורקיה, על ישראל לשכנע את השותפות — ובעיקר את אירופה, ארצות הברית והודו — להקים במקביל חלופה בציר המערבי. דווקא משום שאין מסדרון חסין לחלוטין, אסור לאירופה ולהודו להיות תלויות בשער יחיד. ביטחון במאה ה־21 נוצר באמצעות חלופות, יתירות וביזור — לא באמצעות מסירת המפתח למדינת מעבר אחת.

לא נגד טורקיה — נגד יכולתה לכפות

הארגון המוצע לא צריך להגדיר את טורקיה כאויבת. הגדרה כזאת תרחיק את הודו, את האמירויות, את מצרים ואולי גם את יוון; תחזק את טענת אנקרה שהיא מכותרת; ותהפוך את המסדרון ממפעל בין־לאומי למכשיר במאבק אזורי.

תכלית הארגון צריכה להיות חיובית וברורה: חיבור הודו לאירופה; הבטחת חופש השיט והמסחר; גיוון מקורות האנרגיה ונתיביה; הגנת תשתיות; קידום מדע וטכנולוגיה; ומניעת האפשרות שמדינה אחת תחזיק בכוח לחסום את הקשר בין שני אגני האוקיינוסים או להתנותו בכניעה מדינית.

דווקא משום כך יש להשאיר את הדלת פתוחה לסעודיה. ריאד אינה צריכה לבחור בין הסכם הגנה עם טורקיה ופקיסטן לבין השתתפות במערכת כלכלית־ביטחונית עם הודו, ישראל ואירופה. להפך: חברותה בשתי המסגרות יכולה למנוע מברית מכה להפוך לברית אנטי־ישראלית, ולהבטיח שהמסדרון המקורי לא ייעקר מתוואיו. היא תאפשר לסעודיה לגוון את משענותיה במקום להחליף תלות אמריקנית בתלות טורקית.

גם אירופה צריכה להבין את האינטרס שלה. ברית מכה עלולה להעמיד אותה בעתיד בפני הדבר שהיא מתקשה בו יותר מכול: מלחמה. עימות ישראלי־טורקי עשוי לגרור את נאט״ו למשבר שלא בחרה בו. לעומת זאת, ארגון ביטחון רב־תחומי יעניק לה חלופות אנרגיה ומסחר, יפחית את תלותה באנקרה וייצור מנגנוני התייעצות והסדרה לפני שהמשבר הופך למלחמה.

מענה ישראלי של ביטחון לאומי

ישראל חייבת להכין מענה צבאי לברית מכה. זו חובתה הראשונה של מדינה כלפי אזרחיה. אבל אם תסתפק בבניית עוד טייסת, עוד מערכת יירוט או עוד תוכנית מגירה, היא תענה לאתגר ברמת ההגנה הלאומית בלבד ותוותר על ההזדמנות שיצר ברמת הביטחון הלאומי.

ברית מכה מבקשת לחבר כוח צבאי טורקי, יכולת פקיסטנית ומשאבים סעודיים. תשובתה הנכונה של ישראל היא לחבר עוצמה הודית, חדשנות ישראלית, מיקום יווני־קפריסאי, הון ותשתיות מן המפרץ וגישה אירופית־אמריקנית. לא כדי להקים גוש היוצא למלחמה נגד גוש אחר, אלא כדי לבנות סדר אזורי שבו אין לטורקיה, לאיראן או לכל מעצמה אחרת יכולת לכפות את רצונה על שכנותיה ועל אירופה.

זהו ההבדל בין מדינה הממתינה לאיום לבין מדינה המשנה את סדר היום. מול ברית שנועדה, לפחות לכאורה, להגן לאחר שתפרוץ מלחמה, על ישראל ליזום ארגון שבונה ביטחון לפני פריצתה. מול ניסיון להסיט את הקשר בין הודו לאירופה אל טורקיה, עליה להפוך את IMEC ממיזם תחבורה לתשתית של סדר אזורי חדש.

אם המענה ברמת הביטחון הלאומי יצליח — אם תוואי IMEC דרך ישראל ייבנה, יתחזק ויוכיח את ערכו — הוא עשוי לשנות בטווח הארוך גם את תפקידה של ברית מכה. ברית שאינה יכולה לשמש מנוף לעקיפת ישראל או ללחץ עליה עשויה להצטמצם לייעודה המוצהר: הגנת חברותיה מפני איראן ושלוחיה. זהו מצב הסיום האסטרטגי הרצוי — לא הבסת הברית ולא פירוקה, אלא מניעת הפיכתה לברית אנטי־ישראלית. אם ייווצר בעתיד מפגש אינטרסים ממשי מול איראן, תוכל ישראל לבחון שיתוף פעולה נקודתי עם חברותיה, בלי להצטרף אליה ובלי להפקיד בידיה את ביטחונה.

בריתות ההגנה שקמו במזרח התיכון נעלמו מפני שהבטיחו מלחמה משותפת בלי לבנות חיים משותפים. הארגון החדש צריך לפעול בסדר ההפוך: לבנות אינטרסים, תשתיות, ידע ועוצמה משותפים — ומתוכם להצמיח ביטחון. אם יעשה זאת, ברית מכה לא תהיה רק איום שנולד במזרח התיכון. היא תהיה הזרז שהחזיר לישראל את היוזמה לעיצובו.

The Mecca Pact: From Military Threat to Strategic Opportunity

Dr. Col. Res. Hanan Shai

The Mecca Pact poses a threat to Israel at the level of national military defense—but an opportunity at the level of national security: to upgrade its position from a military hub to an economic and infrastructure hub whose disruption would exact a heavy regional price. To that end, Israel should use the IMEC project as the foundation for a security and prosperity organization linking India, the Middle East, and Europe through a southern bridge supported by stable democratic pillars—an alternative to the Turkish-led eastern bridge, which passes through an undemocratic and chronically insecure region. This is the principal lesson of the Iran War: no country’s national security should depend on a single route, a single source, or a single guarantor, but on stable and readily available alternatives.

On August 7, 2026, Turkey, Saudi Arabia, and Pakistan signed a mutual defense agreement in Mecca under which an armed attack on one would be considered an attack on all three. Turkish Foreign Minister Hakan Fidan even compared its central provision to Article 5 of the North Atlantic Treaty. The new alliance is to establish a ministerial committee and a permanent secretariat in Saudi Arabia, and has been presented as open to additional members.

The agreement grew out of the Saudi–Pakistani defense pact and Turkey’s efforts to expand it into a broader trilateral framework. It appears, first and foremost, to be a response to the danger Iran poses to the region and to growing doubts about the reliability of the American security umbrella. Yet Ankara’s assurances that the alliance is not directed against any particular country cannot reassure Israel. The Erdoğan government’s overt hostility toward Israel, its support for Hamas and the Muslim Brotherhood, Turkey’s activity in Syria, and Ankara’s ambition to establish hegemony in the Eastern Mediterranean all require Israel to assume that this new concentration of power could also be directed against it, whether directly or indirectly.

The agreement was not born in the regional war that erupted on February 28, 2026. Talks on a trilateral pact had been underway for many months. The war, however, accelerated its maturation and gave it new urgency. Iranian attacks on Saudi Arabia and other Gulf states, together with the disruption of shipping and energy supplies through the Strait of Hormuz, demonstrated to Riyadh that it could pay a heavy price for a conflict it had not initiated. The Mecca Pact is therefore both a product of doubts about the credibility of the American security umbrella and a response to the regional consequences of the war with Iran.

At first glance, this appears to be a dramatic shift in the regional balance of power. Turkey brings a large military, a growing defense industry, and NATO membership; Pakistan brings a large army and nuclear capability; and Saudi Arabia brings economic resources, standing in the Muslim world, and a location commanding key energy and trade routes. But before concluding that a “Muslim NATO” has been born, it is worth recalling the history of defense alliances in the Middle East.

The Graveyard of Defense Alliances

Following the failure of the Arab armies in the 1948 war, the Arab League states signed the Treaty of Joint Defense and Economic Cooperation in 1950. The treaty declared that aggression against one member would be considered aggression against them all, and established a Joint Defense Council and a military committee. On paper, an Arab alliance had been created. In practice, there was no unified command, no common doctrine, no permanent allocation of forces, and no demonstrated willingness by member states to subordinate their separate interests to the defense of another member.

The Baghdad Pact was established in 1955 by Turkey, Iraq, Iran, Pakistan, and the United Kingdom. It was intended to form a “northern tier” containing the Soviet Union. After the 1958 revolution in Iraq, Baghdad withdrew and the pact became CENTO. Pakistan sought help from its allies in its wars with India in 1965 and 1971—and received none, because the other members maintained that the alliance had been created to contain Moscow, not to fight India. The Iranian Revolution brought about its final dissolution in 1979.

An Egyptian–Syrian–Saudi alignment arose in the 1950s as a counterweight to the Baghdad Pact, but inter-Arab rivalries proved stronger than declarations of unity. The United Arab Republic of Egypt and Syria collapsed after three years. The Unified Arab Command, proclaimed in 1964, never created a genuine joint war command. The Arab coalitions of 1948, 1967, and 1973 managed to concentrate forces for particular wars, but they were ad hoc coalitions—not regional defense alliances with enduring institutions, plans, and commitments.

The Gulf Cooperation Council was established in 1981, and the Peninsula Shield Force in 1984. This has been the region’s most durable security framework, yet it failed to prevent Iraq’s conquest of Kuwait in 1990; Kuwait was liberated only by an international coalition led by the United States. Peninsula Shield was deployed to Bahrain in 2011, but to protect the regime and critical infrastructure against an internal threat believed to enjoy external support—not to fulfill the classic purpose of joining a war against a state that had attacked an alliance member.

The 1991 Damascus Declaration, intended to connect the six Gulf states with Egypt and Syria in an Arab security system, likewise became an empty shell. The proposed Joint Arab Force of 2015 never materialized. The American-backed Middle East Strategic Alliance—MESA, or the “Arab NATO”—proposed after 2017 was never established. The Islamic Military Counter Terrorism Coalition maintains a headquarters in Riyadh, but it is neither a mutual defense alliance nor a joint Muslim army.

The lesson is not that alliances are worthless. It is that proclaiming an alliance does not create one. The region has never lacked treaties. What it has lacked is an agreed enemy, a unified command, operational planning, forces assigned in advance, and above all a willingness to go to war on behalf of another member. None of the region’s defense alliances has consistently met the test for which it was created: joining the defense of a member under attack, or establishing a permanent mechanism through which a coalition could jointly remove an existential threat to one of its members. The Mecca Pact may repeat that history. Israel, however, cannot afford to assume that it will.

What the Pact Means for Israel: National Defense

At the level of national military defense, the Mecca Pact creates a potential direct and indirect threat to Israel. This does not mean that the Turkish, Saudi, and Pakistani armies will stand together against Israel tomorrow morning. Nor does it mean that Pakistan has automatically extended a nuclear umbrella to Saudi Arabia or Turkey. But Israel must plan according to possible capabilities, not reassuring declarations.

The danger is particularly complex because Turkey is a member of NATO. Article 5 does not apply to Saudi Arabia or Pakistan, and they do not inherit its protection through Ankara. A Turkish–Israeli confrontation, however, could produce a chain reaction: Israel might be compelled to remove a Turkish threat; Turkey could portray Israel’s action as aggression; Saudi Arabia and Pakistan could then be called upon to act under the Mecca agreement; and Ankara could seek to activate NATO’s consultation and defense mechanisms. Even if the United States and European governments prevented a NATO war with Israel, the mere possibility would restrict Israel’s freedom of action and give Turkey a dangerous sense of immunity.

Growing Turkish influence in Syria compounds the risk even without formal Syrian membership in the alliance. Ankara’s political, economic, and military support for Damascus could project Turkish power—and, in a crisis, the weight of the Mecca Pact—toward Israel’s northern border. This scenario must enter Israeli planning now.

The IDF and Israel’s defense establishment must therefore incorporate the new alliance into their situation assessments, force design, intelligence collection, home-front defense, infrastructure protection, and operational planning. Israel’s historic policy has not been to wait until an existential threat matured and was employed against it. It has sought to remove threats while they were still in their infancy, when they could still be eliminated through a short, decisive war beyond Israel’s borders rather than through a prolonged war of attrition within them.

This is not an automatic call for preventive war. It is a demand to maintain a ready capacity for decisive action—and the freedom to use it—when a threat becomes real, grave, and imminent, and when waiting for the first blow could deprive Israel of the ability to defend itself. Israel cannot allow Turkey’s NATO membership, combined with the Mecca Pact, to turn a threat against it into a protected fact.

The threat therefore requires two distinct responses at two different levels. The first, at the level of national defense, is military: the IDF must possess the capacity to thwart threats originating in Turkey, whether directly or through an escalation chain activated by the Mecca Pact. This response cannot be made contingent on the success of any diplomatic initiative. The second response, at the level of national security, is intended not merely to remove a threat after it has matured, but to reshape over time the conditions and incentives that allow it to emerge. This is less obvious—and more important.

Not a Counter-Alliance, but an Organization That Builds Security

A military response is essential but insufficient. It can stop threats as they mature; it does not change Turkey’s incentive to generate them in the first place. The automatic response might be to create a countervailing defense alliance—and that would be a mistake. India is reluctant to enter alliances that obligate it to go to war; Greece is a member of NATO alongside Turkey; Cyprus is geographically important but militarily limited; and Arab states will not want to join a framework defined from the outset as anti-Turkish.

Instead of a defense alliance, Israel should initiate an organization for security and prosperity. The distinction is not semantic. Military defense asks how we will fight after war has broken out. National security asks how to create the diplomatic, military, economic, energy, scientific, and technological conditions that deny an adversary the ability—or the desire—to start one.

The proposal must confront an obvious difficulty. If the lesson of the historical graveyard is that declarations do not create alliances, what would prevent the proposed organization from joining the list of failures—MESA, the Damascus Declaration, and the Joint Arab Force? The answer must be structural, not rhetorical. Those initiatives failed because they attempted to create an advance commitment to fight without a shared, everyday interest that justified their existence in peacetime. The organization proposed here would reverse that order. It would be built around functioning economic infrastructure—IMEC, ports, data cables, and energy networks—that provides a reason to exist even in the absence of an immediate threat. Membership would be valuable in its own right, not merely as insurance against a future war. This is the difference between an alliance that attempts to invent solidarity out of nothing and a framework that anchors an existing common interest.

The organization’s core could include India, Israel, Cyprus, Greece, and the United Arab Emirates. Jordan is essential for land continuity; France and Italy can serve as European gateways; the United States can provide external backing in a format similar to the 3+1 framework; and Egypt can contribute the Suez Canal, the Red Sea, and its weight in the Eastern Mediterranean. Saudi membership should also be welcomed—even though Riyadh is a member of the Mecca Pact. Its inclusion would demonstrate that the organization is directed neither against Islam, nor against Sunni states, nor even against Turkey, but in favor of freedom of transit, diversified centers of power, and resistance to regional coercion.

The organization could operate in seven complementary fields: diplomatic coordination; intelligence and infrastructure protection; freedom of navigation; railways, ports, and logistics centers; electricity, gas, hydrogen, and energy storage; data cables and cybersecurity; and joint research in water, agriculture, space, health, and artificial intelligence. It does not need a clause declaring that an attack on one is an attack on all. It would be enough to establish that a deliberate attack on the infrastructure, port, cable, pipeline, or freedom of movement of one member is an attack on the security and prosperity of all—and will be met by coordinated diplomatic, economic, technological, and, where necessary, security measures.

Turkey and Pakistan may read the proposed configuration—India, Israel, Greece, and Cyprus—as a counter-alliance in practice, just as Turkey itself insists that the Mecca Pact is directed against no one. That suspicion cannot be dispelled by a declaration. It can be reduced by keeping the door genuinely open to Saudi Arabia and other states, and by allowing limited Turkish participation in civilian projects in which Ankara has no veto over the corridor as a whole. This would preserve the distinction between an open organization that builds security and a confrontational military bloc.

The Mecca Pact begins with a promise to go to war and hopes that partnership will grow from it. The proposed organization would begin with a real partnership, from which the ability to prevent war—and to confront it if imposed—would grow.

Two Alignments, Two Corridors

Two economic initiatives—the western IMEC route through Israel and the Turkish routes through Iraq and Syria—are competing over one of the century’s most important projects: connecting the Indian Ocean basin with the Atlantic basin. The Mecca Pact did not create this competition, but it gives Turkey additional regional standing and instruments of influence that may help it tip the balance toward routes passing through its territory. This is the connection between the two alignments: not a military alliance confronting another military alliance, but growing Turkish diplomatic and military power confronting a security-economic organization that would guarantee an alternative Ankara cannot block.

The original route of the India–Middle East–Europe Economic Corridor, IMEC, is intended to link Indian ports to the Gulf, and from there by rail through the UAE, Saudi Arabia, and Jordan to Israel. From Israeli ports, cargo would continue by sea to Cyprus, Greece, and Europe. This is not merely a freight route. The plan has the potential to carry electricity and energy, clean hydrogen, data, and communications, and to create joint production and research chains.

Turkey, by contrast, is advancing several alternative and complementary routes united by one principle: there can be no corridor without Turkey. The Development Road is intended to connect the Grand Faw Port in Basra through Iraq to Turkey and Europe. Rail, gas, and oil links through Syria are also being promoted, together with revived routes reaching Syrian or Lebanese ports and from there, directly or through Turkey, to the European market. These plans have not yet coalesced into a single defined corridor, but they express one strategy: to make Turkey the indispensable gateway between the Gulf, Asia, and Europe, and to push Israel out of the intercontinental link. Such routes would increase Ankara’s power of coercion over Europe—not only through potential control over migration flows, but also by turning Turkey into a central gateway for energy and trade.

Here the profound difference between the two visions becomes clear. The route through Israel rests largely on stable states and existing partnerships. At its two strategic ends stand democratic bridgeheads: India in the east and Israel in the west. Between them lie the UAE, Saudi Arabia, and Jordan, whose governments control their territory and are capable of protecting long-term infrastructure. Beyond Israel lie Cyprus and Greece, members of the European Union or closely tied to it and to the West.

The routes promoted by Turkey pass, at least in part, through Iraq, Syria, and Lebanon—weak or failed states in whose territory terrorist organizations, militias, and foreign forces operate. They terminate in Turkey, a democracy on paper in which the separation of powers, freedom of the press, and the rule of law have been eroded. Turkey is already a major transit hub for energy flowing to Europe. Increasing Europe’s dependence on it would further concentrate power in Ankara’s hands—power that could be converted into diplomatic and security pressure.

One of IMEC’s strategic advantages is that it would create an additional route between the Indian and Atlantic Ocean basins that does not depend on Russia, China, Iran, or Turkey. At its two ends stand two democratic bridgeheads—India in the east and Israel in the west. This does not mean that the Israeli route is immune to disruption. It is exposed to risks in Jordan, the Red Sea, the Gulf, and Israel itself; without diplomatic arrangements and enormous investment, it will remain a line on a map. The Iraqi–Turkish route also enjoys the advantage of overland continuity.

A central lesson of the Iran War is the need to avoid dependence on a single route or source. Even if a decision is made to develop an eastern route through Turkey, Israel must persuade the partners—above all Europe, the United States, and India—to establish the western alternative in parallel. Precisely because no corridor is invulnerable, Europe and India must not depend on a single gateway. Security in the twenty-first century is built through alternatives, redundancy, and diversification—not by handing the key to a single transit state.

Not Against Turkey—Against Its Capacity to Coerce

The proposed organization should not define Turkey as an enemy. Such a definition would drive away India, the UAE, Egypt, and perhaps Greece as well; strengthen Ankara’s claim that it is being encircled; and turn the corridor from an international enterprise into an instrument of regional confrontation.

The organization’s purpose should be positive and clear: connecting India to Europe; ensuring freedom of navigation and trade; diversifying energy sources and routes; protecting infrastructure; advancing science and technology; and preventing any single state from acquiring the power to block the link between the two ocean basins or condition its use on political submission.

For precisely this reason, the door should remain open to Saudi Arabia. Riyadh should not have to choose between a defense agreement with Turkey and Pakistan and participation in an economic-security system with India, Israel, and Europe. On the contrary, membership in both frameworks could prevent the Mecca Pact from becoming an anti-Israel alliance and ensure that the original corridor is not displaced from its planned route. It would allow Saudi Arabia to diversify its strategic supports rather than replace dependence on the United States with dependence on Turkey.

Europe, too, must understand its interest. The Mecca Pact could one day confront it with the task it finds most difficult of all: war. A Turkish–Israeli confrontation could draw NATO into a crisis it did not choose. A multidimensional security organization, by contrast, would provide Europe with alternative energy and trade routes, reduce its dependence on Ankara, and create consultation and deconfliction mechanisms before a crisis becomes a war.

An Israeli National-Security Response

Israel must prepare a military response to the Mecca Pact. That is a state’s first duty to its citizens. But if it confines itself to building another squadron, another interceptor system, or another contingency plan, it will answer the challenge only at the level of national defense and forfeit the opportunity it creates at the level of national security.

The Mecca Pact seeks to combine Turkish military power, Pakistani capability, and Saudi resources. Israel’s proper response is to connect Indian power, Israeli innovation, the Greek–Cypriot position, Gulf capital and infrastructure, and European–American access. The purpose is not to create one bloc that goes to war against another, but to build a regional order in which Turkey, Iran, or any other power cannot impose its will on its neighbors or on Europe.

This is the difference between a state that waits for a threat and one that changes the agenda. Against an alliance intended—at least ostensibly—to defend its members after war breaks out, Israel should initiate an organization that builds security before war begins. Against the attempt to divert the India–Europe connection toward Turkey, Israel should transform IMEC from a transportation project into the infrastructure of a new regional order.

If the national-security response succeeds—if the IMEC route through Israel is built, strengthened, and proves its value—it may also alter the Mecca Pact’s role over time. An alliance that cannot serve as an instrument for bypassing Israel or exerting pressure on it may contract to its declared purpose: defending its members against Iran and its proxies. That is the desired strategic end state—not defeating or dismantling the alliance, but preventing it from becoming an anti-Israel pact. If a genuine convergence of interests against Iran emerges in the future, Israel could consider limited cooperation with its members, without joining the alliance or entrusting its security to it.

The defense alliances established in the Middle East disappeared because they promised to fight together without building a shared life. The new organization must proceed in the reverse order: build shared interests, infrastructure, knowledge, and power—and from them generate security. If it does, the Mecca Pact will not merely be another threat born in the Middle East. It will become the catalyst that restored Israel’s initiative in shaping the region.