איראן ורוסיה מזהירות: מלחמת התשה - נשקן הסודי של הדיקטטורות

English translation following the Hebrew article

הידלדלות מלאי המיירטים האמריקני ממחישה כי מלחמת התשה שוחקת גם את המעצמה המנהלת אותה — ומעמידה בספק את התאמתה של דוקטרינת ההגנה האמריקנית לעימות אפשרי עם סין

תקציר

המאמר בוחן את המלחמות שמנהל המערב נגד רוסיה ואיראן בדפוס של התשה, גריעת יכולות ומכות ענישה. המסרים הסותרים לכאורה שהגיעו מוושינגטון בבוקר 30 ביולי 2026 ממחישים את הכשל: ארצות הברית עדיין מסוגלת להנחית על איראן מכה קשה, אך מלאי המיירטים שלה מצטמצם והמשך המערכה מסכן את כוחותיה ואת היערכותה לזירות אחרות. מלחמת התשה אינה מיועדת להכריע את האויב, אלא לצבור נזקים שיניעו אותו לשנות את רצונו; אולם בתוך כך היא שוחקת גם את הצד המפעיל אותה. כל עוד לא הועמדו רוסיה ואיראן במצב של חוסר אונים צבאי, אין המערב יכול לכפות עליהן את תנאיו לסיום המלחמה — וממילא גם לא להכריען מדינית.

המחיר אינו מתמצה בשחיקת מלאי החימוש. מלחמה מתמשכת ללא הכרעה מערערת גם את היציבות האזורית שנבנתה בקושי לאחר הזעזועים שחוללה מדיניות "המזרח התיכון החדש” של ממשל אובמה. חופש השיט וזרימת האנרגיה נפגעים, בסיסים אמריקניים ומדינות המפרץ נחשפים לתקיפות, מדינות האזור נגררות למערכה או מחפשות משענות חלופיות, והאמון ביכולתה של ארצות הברית להגן על הסדר האזורי נשחק. כך הופכת איראן את עצם יכולתה להמשיך להילחם למנוף המערער את האזור כולו.

מה שאיראן ממחישה כעת במזרח התיכון, רוסיה ממחישה זה יותר מארבע שנים באירופה. רוסיה ניסתה להכריע את אוקראינה במהירות, אך בשל הכנה וביצוע רשלניים נכשלה ונקלעה בעל כורחה להתשה. למרות אבדות, סנקציות ושחיקה כלכלית, הנהגתה לא ויתרה על מטרותיה. בשני המקרים לא קרסה מערכת המלחמה של המשטר, והוא מסוגל לדכא את הלחץ הציבורי ולהשית את מחיר המלחמה על האוכלוסייה.

ישראל היא מקרה אזהרה מסוג אחר: דמוקרטיה בעלת עליונות צבאית שהקנתה לה יכולת הכרעה מהירה של מלחמותיה, החליפה את היגיון דוקטרינת ההכרעה בהיגיון דוקטרינת התשת אויביה באש, בירי-מנגד. בעוד צה״ל ניוון וצמצם את יכולת התמרון וההכרעה שלו, חמאס וחיזבאללה בנו יכולות תמרון יבשתי להשגת הכרעה אופרטיבית. מתקפת 7 באוקטובר המחישה את מחירו של היפוך זה.

מכאן עובר המאמר לביקורת על אסטרטגיית השלילה האמריקנית ועל התאמתה לעימות עם סין. אם בלימת ההישג הסיני הראשוני לא תשלול מבייג׳ינג את היכולת להמשיך להילחם, העימות יהפוך לתחרות בכושר הסבל מול משטר הנהנה מבסיס תעשייתי עצום ומחופש להשית את המחיר על אזרחיו.

המסקנה היא שדמוקרטיות אינן יכולות ואף אינן אמורות להתחרות בדיקטטורות בכושר הסבל. עליהן להגדיר מצב סיום מדיני, לזהות את היכולת המאפשרת לאויב למנוע אותו ולשלול אותה במהלך הכרעתי מרוכז ומוגבל ככל האפשר בזמן. כך יוכלו להשיב לידיהן את השליטה במשך המלחמה. 

המאמר

בבוקר 30 ביולי 2026 הגיעו מוושינגטון שני מסרים הנראים סותרים. מפקד פיקוד המרכז (CENTCOM) מסר כי ארצות הברית עדיין מסוגלת להנחית על איראן מכה קשה מאוד. מנגד, יו״ר המטות המשולבים, הגנרל דן קיין, הזהיר כי מלאי המיירטים החיוניים להגנת הכוחות האמריקניים הולך ומצטמצם וכי המשך המערכה יגדיל את הסיכון הנשקף להם.

למעשה, אין סתירה בין המסרים. הם מבטאים את שני פניה של מלחמת ההתשה. ארצות הברית עדיין שולטת בעוצמת המכה הבאה שתנחית על איראן; היא אינה שולטת במספר המכות שיידרשו, במשך המלחמה או בתנאי סיומה. כל מכה גורעת מיכולותיה של איראן, אך תגובת הנגד האיראנית גורעת במקביל ממלאי המיירטים האמריקני.

אזהרתו של קיין אינה הודעת כניעה. היא הודעה שהשעון הצבאי החל לפעול נגד ארצות הברית. אם איראן תוסיף להילחם עד שמלאי ההגנה האמריקני יתקרב לסף המסכן את הכוחות ואת ההיערכות לזירות אחרות, וושינגטון תיאלץ לבחור בין הרחבת המלחמה, קבלת סיכון גובר או יציאה ממנה לפני שהשיגה את יעדיה.

כך הופכת מעצמה המסוגלת להסב לאויב נזק עצום לצד הנשחק בעצמו ומאבד בהדרגה את חופש הפעולה שלו. כל עוד איראן לא הוכרעה ולכן הועמדה במצב של חוסר אונים צבאי, אין ארצות הברית יכולה לכפות עליה את תנאיה לסיום המלחמה. היא יכולה להנחית עוד מכה קשה — אך איראן עדיין יכולה לחייב אותה לשלם על המכה הבאה.

מה שאיראן ממחישה כעת במזרח התיכון, רוסיה ממחישה זה יותר מארבע שנים באירופה.

מחקר חדש שפרסם ריצ׳רד הוקר במועצה האטלנטית, תחת הכותרת “Putin’s Next Move? Five Russian Attack Scenarios Europe Must Prepare For”, מזהיר מפני האפשרות שפוטין ינסה לפרוץ את המבוי הסתום באוקראינה באמצעות מתקפה מוגבלת בשטח נאט״ו. אולם ייתכן שהממצא החשוב ביותר במחקר הוא דווקא זה שהוא לא נכתב כדי להוכיח: ההתשה גרמה לרוסיה נזק כבד, אך לא שברה את רצון הנהגתה — ובאותו זמן שחקה את מלאיהן, את סבלנותן ואת לכידותן הפוליטית של הדמוקרטיות התומכות באוקראינה.

איראן ורוסיה מציבות אפוא בפני המערב אותה אזהרה: התשה יכולה לגרוע יכולות ולהסב נזק כבד, אך כל עוד אינה שוללת מן האויב את היכולת להמשיך להילחם, היא אינה מניבה הכרעה צבאית — ולכן גם לא הכרעה מדינית.

נזק אינו הכרעה

ההבדל בין מלחמת הכרעה למלחמת התשה אינו רק בקצב הלחימה או בכמות הנזק. אלה שתי דרכים שונות לסיום מלחמה — ולכן הן מפיקות תוצאות מדיניות שונות.

במלחמת הכרעה המטרה היא למוטט בתוך זמן מוגבל את מערכת המלחמה של האויב ולהעמידו במצב של חוסר אונים צבאי. הדבר נעשה באמצעות ריכוז מאמץ נגד מרכז הכובד האופרטיבי שלו, או נגד נכס שהמשך תפקודה של המערכת תלוי בו. התמוטטות הרכיב החיוני בתפקודו של מרכז הכובד מחוללת אפקט דומינו, מפרקת את מערכת הלחימה של האויב לגורמיה ועקב כך שוללת ממנו את יכולתו להמשיך להילחם ביעילות ומאלצת אותו להיכנע לתנאים שמכתיב הצד המכריע.

זהו ניצחון צבאי בשדה הקרב. הסכם מדיני עשוי להיחתם לאחריו, אך יחסי הכוחות שעליהם הוא מבוסס כבר הוכרעו. הצד המנצח מגיע לשולחן הדיונים לאחר ששלל מיריבו את היכולת למנוע את השגת מטרות המלחמה שלו ולכן המנצח יכול להכתיב למנוצח את תנאי הכניעה.

מלחמת התשה מבוססת על גריעה הדרגתית באמצעות רצף של פגיעות, שחיקה ומכות ענישה. כל מכה גורמת נזק, אך אינה שוללת בהכרח מן האויב את היכולת להמשיך להילחם. מטרת ההצטברות היא להביא את הנהגתו למסקנה שהמחיר נעשה כבד מן התועלת ולשכנעה להסכים לסיום המלחמה.

מכיוון שההתשה אינה מסתיימת בניצחון צבאי מכריע, הישגיה נקבעים במשא ומתן כאשר שני הצדדים עדיין מסוגלים להילחם. גם הצד שניזוק יותר יכול להתמקח, לשמר יכולות ולדרוש תמורה בעד הפסקת הלחימה. לכן ההישג המדיני עלול להיות קטן בהרבה מן המחיר ששולם ובוודאי מהיכולת להכתיב לאויב תנאים כבמלחמת הכרעה.

גם גורם הזמן שונה. בהכרעה הזמן מוגבל והשליטה במשך המלחמה ובעיתוי סיומה מצויה בידי הצד המכריע. בהתשה אין לדעת כמה מכות יידרשו; כל עוד לא נשללה מן האויב יכולת הלחימה, השליטה במשך המלחמה ובסיומה נשארת במידה רבה גם בידיו.

המלחמה, לפי קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים — אכיפת רצון מדיני שלא הושג בדיפלומטיה. מה הטעם לעבור לאלימות מאורגנת אם דפוס המלחמה מחזיר מראש את ההכרעה למשא ומתן, לאחר תשלום המחיר אך בטרם נשללה מן האויב היכולת לסרב?

למלחמת התשה יש תכלית עבור ארגון טרור, מדינה חלשה או צד שאין בידיו יכולת הכרעה. גם מעצמה עשויה לבחור בה כאשר מחיר ההכרעה גדול מן הערך שהיא מייחסת למטרתה. אך עליה להכיר במשמעות הבחירה: היא אינה יוצאת למלחמה כדי לכפות את מלוא רצונה, אלא כדי לשפר את תנאי המיקוח שלה. אם המטרות מחייבות הסרת איום או כפיית מצב סיום, בעוד האמצעים נועדו רק לגרוע ולהכאיב, נוצר פער מובנה בין המטרות לדרך שנבחרה להשיגן.

ההתשה גרמה לרוסיה נזק כבד ומנעה ממנה להשיג את מלוא יעדיה המקוריים. אך מניעת ניצחון מן האויב אינה ניצחון עליו. רוסיה לא הכריעה את אוקראינה, אך גם לא הוכרעה. כל עוד היא מחזיקה ביכולת להילחם, היא יכולה להתמקח על תנאי הסיום — ואף לשקול כעולה ממאמרו של הוקר הפעלת כוח בזירה נוספת.

מה שנשבר בדמוקרטיה ואינו נשבר בדיקטטורה

היגיון ההתשה נשען על שרשרת סיבתית: אבדות ונזק יוצרים לחץ כלכלי וציבורי; הלחץ מצמצם את חופש הפעולה של הממשלה; והממשלה משנה את מדיניותה או מסיימת את המלחמה.

בדמוקרטיה השרשרת הזאת פועלת בגלוי ובעוצמה באמצעות המשפחות, התקשורת, הפרלמנט, האופוזיציה והבחירות. אלה אינם פגמים בדמוקרטיה אלא ביטויים של ערכה ושל אחריותה לחיי אזרחיה.

משטר אוטוריטרי מסוגל לנתק את השרשרת: לדכא התנגדות, לשלוט במידע, להציג את הסבל כהקרבה הכרחית, להרחיק את מחיר המלחמה ממוקדי הכוח ולהסב את הכלכלה בלי הסכמה ציבורית אמיתית. שרידות ההנהגה אינה תלויה בבחירות חופשיות או בהסכמת הציבור להמשך הלחימה.

לרוסיה יתרונות נוספים: משאבי טבע ואנרגיה, יכולת אספקה עצמית, תעשייה ביטחונית הפועלת בקצב מלחמה ורשת שותפות — סין, איראן וצפון קוריאה — המסייעת לה לעקוף סנקציות. שיתוף הפעולה בין המשטרים האוטוריטריים מרחיב את יכולתם לעמוד בהתשה מערבית.

רוסיה אינה חסינה מפני הנזק. אבדותיה אמיתיות, יכולותיה נפגעו וכלכלתה משלמת מחיר. היא מחוסנת במידה רבה מפני המנגנון הפוליטי שאמור להפוך נזק לוויתור מדיני. זהו ההבדל המכריע.

איראן סיפקה את אותה אזהרה

המלחמה נגד איראן סיפקה עדות נוספת. איראן ספגה פגיעות קשות בתשתיות צבאיות, במערכי טילים, במתקני גרעין ובמנגנוני פיקוד. אך כל עוד מערכת המלחמה שלה לא התמוטטה ונותרה בידיה היכולת להמשיך להילחם, הנזק לא חולל את השינוי המדיני שנועד להצדיקו.

גם שם עמדה ביסוד המערכה ההנחה שעוד גריעה, עוד מכת ענישה ועוד פגיעה בנכס חשוב יצטברו למסה קריטית שתשנה את רצון ההנהגה. משטר שאינו נדרש להסכמת אזרחיו מסוגל להשית עליהם את המחיר ולהמשיך להיאחז במטרותיו.

איראן ורוסיה שונות בגודלן, בעוצמתן ובמשאביהן. דווקא משום כך הדמיון בתגובתן חשוב: בשני המקרים נגרם נזק כבד; בשניהם נותרה היכולת להמשיך להילחם; ובשניהם לא תורגם הנזק לכניעה מדינית. המשותף הוא משטר המסוגל להפריד בין סבל האוכלוסייה לבין החלטות ההנהגה.

דוקטרינה שנכתבה לפני שנבחנה

אלברידג׳ קולבי, מאדריכלי אסטרטגיית ההגנה הלאומית האמריקנית מ־2018, פרש בספרו The Strategy of Denial תפיסה סדורה ובהירה להגנת ארצות הברית בעידן התחרות בין המעצמות. במרכזה עומדת סין: מניעת הגמוניה סינית באסיה באמצעות קואליציה שתשלול מבייג׳ינג את האפשרות להשיג את יעדיה הצבאיים, בלי מלחמה מוחלטת, כיבוש או הפלת משטר.

כך נוצרה אפשרות נדירה לבחון דוקטרינה מיושמת בפועל מול הנחותיה המקוריות. המערכות נגד רוסיה ואיראן אינן יישום מלא של התרחיש הסיני, ואין לייחס לקולבי את ההחלטות שהתקבלו בניהולן. במקרה הרוסי אף קדמה להתשה מתקפת הכרעה רוסית שנכשלה. אולם התגובה המערבית לכישלונה, כמו ניהול המלחמה נגד איראן, מספקת מבחן מעשי להנחת היסוד של אסטרטגיית השלילה של קולבי: האם מניעת הישג, גריעת יכולות והטלת עלויות כבדות מספיקות כדי להביא משטר אוטוריטרי לשנות את רצונו ולסיים את המלחמה?

עד כה התשובה מחייבת בחינה מחודשת. רוסיה ואיראן ספגו נזק כבד, אך הנהגותיהן לא ויתרו. השלילה הוכיחה יכולת לבלום ולפגוע; היא טרם הוכיחה יכולת להביא מלחמה נגד משטר אוטוריטרי למצב סיום רצוי, כל עוד נותרת בידיו האפשרות להמשיך להילחם.

הבהירות שבה הוצגה הדוקטרינה מחייבת לבדוק אם המבחנים הראשונים אינם מאותתים על כשל שעלול להתגלות במלוא חומרתו במבחן שלשמו עוצבה: מלחמה אפשרית עם סין.

האי־סימטריה המסוכנת

נוצרת אי־סימטריה חמורה: משטרים אוטוריטריים יכולים להתיש דמוקרטיות ביתר קלות מכפי שדמוקרטיות יכולות להתיש אותם.

פוטין עשוי לנסות שוב את דרך ההכרעה — הפעם נגד יעד מוגבל יותר, בכוח מתאים יותר ועל בסיס חולשת הלכידות המערבית שנחשפה. הוא אינו חייב להביס את נאט״ו כולה. כפי שמראה הוקר, ייתכן שדי במהלך מוגבל נגד יעד מבודד: תפיסת שטח קטן, יצירת עובדה מוגמרת והצבת הברית בפני הבחירה אם להסתכן במלחמה רחבה.

אם פחד מהסלמה, מחלוקת בין חברות הברית או גרירת רגליים אמריקנית ימנעו תגובה מיידית ומאוחדת, תיפגע אמינותו של סעיף 5 — ועמה קיומה המעשי של נאט״ו.

רוסיה תנסה להשיג הכרעה פוליטית באמצעות הישג צבאי מקומי ומהיר. המערב עלול להשיב שוב בבלימה, בסנקציות, בתגבור הדרגתי ובגריעה שנועדו לשנות את רצון הנהגתה. כך ייפגש מהלך הכרעה רוסי עם תגובה מערבית של התשה. רוסיה תשלוט בעיתוי; המערב יהיה תלוי בהחלטתה כמה זמן לשאת במחיר.

הסכנה היא שרוסיה תשפר את מהלך ההכרעה הבא שלה, בעוד המערב ידבק בדפוס שלא כפה עליה מצב סיום. זהו פער דוקטרינרי.

כשהחזקה מאמצת את נשקו של החלש

התשה היא נשקו של מי שאינו מסוגל לכפות את רצונו באמצעות הכרעה — דפוס מועדף על ארגוני טרור ומדינות חלשות. בהיעדר יכולת למוטט את מערכת היריב, הם מאריכים את הלחימה ושוחקים את נכונותו להמשיך לשלם את המחיר. הזמן הופך לנשקם העיקרי.

ממעצמה הגמונית מצופה לנהוג אחרת: לנצל את יתרונותיה הטכנולוגיים, המודיעיניים, התעשייתיים והמבצעיים בעיתוי המתאים; לא להיגרר למסלול שבחר היריב; ולא לשחק לידי מי שנמנע מהכרעה משום שאינו יכול לנצח בה.

במקום להחליף מכות עד שאחד הצדדים יתעייף, מצופה שתרכז את יתרונותיה במהלך התקפי מתפרץ ומוגבל ככל האפשר בזמן, למוטט רכיב חיוני, לשלול מן האויב את היכולת להמשיך להילחם ולכפות עליו את תנאי הסיום. זו משמעות כפיית הרצון: לא שכנוע האויב שכדאי לו לחדול, אלא יצירת מצב שבו אין עוד ביכולתו למנוע את השגת התכלית המדינית ויהיה רצונו אשר יהיה.

כאשר ארצות הברית בוחרת בהתשה נגד משטרים אוטוריטריים, היא הופכת את יחסי העוצמה: מוותרת על יתרונותיה, מקבלת את כללי המשחק של החלש ומעמידה את הדמוקרטיה בתחרות סבלנות מול משטר שיכול להשית את המחיר על אוכלוסייתו. לא חולשתה כופה עליה התשה — בחירתה הדוקטרינרית הופכת את עוצמתה לחסרת הכרעה.

ישראל כמקרה מבחן לדמוקרטיות המערב

ישראל מספקת מקרה מבחן מעשי לדמוקרטיות המערב כאשר מדינה בעלת עליונות צבאית מאמצת את היגיון ההתשה המועדף על אויביה החלשים.

חמאס וחיזבאללה לא יכלו בראשית דרכם להכריע את ישראל בעימות ישיר, ולכן נבנו כצבאות טרור שנועדו להתישה באמצעות ירי מנגד, פשיטות, טרור וחטיפות. אולם בעוד הם הרחיבו את יכולותיהם, ישראל נעה בכיוון ההפוך. צה״ל החליף ב־2006 את דוקטרינת ההכרעה בדוקטרינת התשה הנשענת בעיקר על מודיעין, אש מדויקת ופעולה מנגד. בהתאם לכך צומצם ונשחק הדרג המתמרן היבשתי — מרכז הכובד של צבא שנועד להעביר את המלחמה לשטח האויב ולהכריע בתוך זמן מוגבל.

חמאס וחיזבאללה, לעומת זאת, בנו כוחות תמרון קרקעי שנועדו לחצות את הגבול, לכבוש שטחים ויישובים וליצור זעזוע מדיני ואסטרטגי מהיר. נוצר היפוך: ארגוני טרור שהחלו כצבאות התשה הוסיפו רכיב הכרעה אופרטיבי; צה״ל, שנבנה כצבא הכרעה, החליש את הרכיב שנועד למנוע אותה.

ב־7 באוקטובר הפעיל חמאס את היכולת הזאת במתקפת פתע אופרטיבית. בשל היעדר עומק המאפשר לישראל להכיל מתקפה כזאת בגבולותיה, ומאחר שאסור לבסס הגנה על ההנחה שתתקבל תמיד התרעה מודיעינית מוקדמת, נדרש צה״ל להעמיד לרשות הדרג המדיני יכולת להסיר את האיום מבעוד מועד במלחמת מנע, באמצעות תמרון יבשתי מכריע לעומק שטח האויב. אולם הסבתו מצבא הכרעה לצבא התשה שללה ממנו יכולת זו והותירה אותו ללא מענה מספק למקרה שבו תיכשל ההתרעה והוא יופתע. כאשר התממש תרחיש זה, ספג צה״ל תבוסה אופרטיבית קשה ואיבד למשך שעות את השליטה בחלק מן המרחב. אילו חיזבאללה היה מפעיל במקביל את כוחותיו בצפון, התוצאה הראשונית הייתה עלולה להיות דומה ואף חמורה יותר.

לאחר שהתאושש, בהעדר יכולת לבצע מהלכי הכרעה אופרטיביים קרקעיים, חזר צה״ל להפעיל בעיקר את יתרונות האש והגריעה, לצד תמרון יבשתי מאוחר ומוגבל. הוא הסב לחמאס ולחיזבאללה נזקים כבדים, אך נזק כבד אינו הכרעה. חיזבאללה לא הוכרע והוכנע בתנאי ישראל ומוסיף להחזיק ביכולת לאיים על הצפון. גם חמאס ספג מכות קשות אך לא איבד לחלוטין את יכולתו להשתקם ולחדש את האיום.

המקרה הישראלי מחדד את ההבדל בין גרימת נזק להסרת איום. הוא גם ממחיש את הסכנה שבהזנחת הממד היבשתי: אש מנגד יכולה לפגוע ולגרוע, אך כאשר מרכז הכובד של האויב הוא מערכת טריטוריאלית של כוחות, מנהרות, מפקדות ותשתיות, היא אינה מבטיחה לבדה את פירוקה.

הלקח רלוונטי ישירות לארצות הברית ולאירופה. מעצמה או ברית המחלישות את יכולת התמרון הקרקעי וההכרעה מתוך הנחה שטכנולוגיה ואש מדויקת יאפשרו מלחמה מבוקרת מרחוק, עלולות לגלות שהאויב השתמש בזמן כדי לבנות את היכולת ההתקפית שהן ויתרו עליה. במקרה כזה הצד החלש אינו רק מתיש את החזק — הוא מנצל את הסתגלותו להתשה כדי להפתיעו במהלך הכרעה משלו.

סימן השאלה הסיני

העדויות מרוסיה, איראן וישראל מחייבות את ארצות הברית לבחון מחדש את תפיסת ההגנה שלה, במיוחד לנוכח עימות אפשרי עם סין.

אסטרטגיית השלילה נראית זהירה ומבוקרת: מניעת הישג בלי הסלמה מיותרת, שליטה בעוצמת כל מכה והימנעות מעלויותיה של מלחמה מוחלטת. אך השליטה בעוצמתה של כל מכה אינה מעניקה שליטה במספר המכות, במשך המלחמה או בתנאי הסיום. אלה תלויים בתגובת האויב. אם מניעת הישג ראשוני אינה שוללת ממנו את היכולת להמשיך, מלחמת השלילה הופכת בפועל למלחמת התשה.

הסיכון גדול במיוחד מול סין: בסיס תעשייתי עצום, גודל עצום של אוכלוסייה, שליטה מרכזית במשק ובמידע ויכולת לגייס משאבים בהיקף שרוסיה ואיראן אינן מתקרבות אליו. הנהגתה אינה נדרשת לעמוד לבחירות חופשיות ויכולה להציג עימות סביב טייוואן כמאבק לאומי היסטורי המצדיק מחיר כבד.

אם ארצות הברית תיכנס לעימות מתוך הנחה שהצטברות האבדות והעלויות תשנה את רצונה של בייג׳ינג לפני שהציבור האמריקני, בעלות הברית והמלאים יישחקו, היא תעמיד את גורל המלחמה על תחרות בכושר הסבל. זו תחרות שמשטר דמוקרטי אינו צריך לבחור בה — וייתכן שאינו יכול לנצח בה.

גם אירופה חייבת לבחור

המחקר של הוקר מופנה בראש ובראשונה לאירופה. לנוכח מדיניות ההגנה האמריקנית, המעניקה קדימות לזירת סין ודורשת מבעלות הברית לשאת בחלק גדול יותר מהגנת יבשתן, אירופה חייבת להחליט לא רק כמה תשקיע בביטחון — אלא לאיזו מלחמה היא בונה את כוחה.

העלאת תקציבים, הרחבת צבאות והגדלת מלאי תחמושת הן צעדים הכרחיים, אך אינן תשובה דוקטרינרית. אפשר להשקיע סכומי עתק בצבאות שנועדו לבלום, לספוג, לגרוע ולהמתין לתגבור אמריקני — ובכך לבחור מראש במלחמת ההתשה שפוטין עשוי לכפות.

התרחישים שמציג הוקר מבוססים על מהלך רוסי מוגבל ומהיר, שנועד ליצור עובדה מוגמרת ולערער את אמינות נאט״ו. אם תגובת אירופה תהיה הדרגתית, פוטין יקבע את מקום המשבר ואת עיתויו, ואז יגרור את הדמוקרטיות האירופיות למלחמה ממושכת שבה הזמן, הפחד מהסלמה והמחלוקות הפנימיות פועלים לטובתו.

אירופה זקוקה אפוא ליכולת הכרעה עצמאית: להגיב מיד, לרכז כוח בזירה המותקפת, למוטט את המהלך הרוסי בעודו מתהווה, להשיב במהירות שטח שנתפס ולשלול ממוסקבה את האפשרות להפוך הישג מקומי להכרעה פוליטית של נאט״ו.

יכולת כזאת מזכירה בקוויה הכלליים את דוקטרינת AirLand Battle שפיתח צבא ארצות הברית בשלהי המלחמה הקרה: שילוב מתואם של כוח אווירי ויבשתי (מותאם לטכנולוגיה העכשווית) תפיסת היוזמה ולחימה בעומק, שנועדו לשבש את דרגי ההמשך של מתקפת ברית ורשה ולמנוע ממנה לצבור תנופה. ההקבלה היא בהיגיון האופרטיבי, לא בנסיבות האסטרטגיות ולא בטכנולוגיות. אירופה זקוקה כיום לגרסה עצמאית, המותאמת למתקפה רוסית מוגבלת ומהירה ולאפשרות שהסיוע האמריקני יתעכב בשל הקדימות שמעניקה וושינגטון לזירת סין.

אין פירוש הדבר היערכות לכיבוש רוסיה או למלחמה מוחלטת נגדה. אירופה זקוקה ליכולת להכריע מלחמה מוגבלת וליתר דיוק, למנוע את הכרעתה שלה אם תותקף: לסכל בתוך זמן קצר את המערכת המבצעית שבאמצעותה מבקשת רוסיה להשיג את יעדה, ולהחזיר לעצמה את השליטה במשך המלחמה ובתנאי סיומה.

הבחירה אינה בין מלחמה לשלום, ואף לא רק בין תלות בארצות הברית לעצמאות ביטחונית. היא בין בניית כוח המסוגל להכריע תוקפנות רוסית במהירות לבין בניית כוח המוכן מראש להתשה ממושכת נגד משטר המסוגל לשאת בה זמן רב ממנו.

היתרון הדמוקרטי הוא הכרעה

המסקנה אינה שדמוקרטיות צריכות לחקות דיקטטורות. אירופה וארצות הברית אינן צריכות לדכא ביקורת, להסתיר אבדות או להרגיל את אזרחיהן למלחמות ללא גבול. רגישותן לחיי אדם, לחירות ולדין וחשבון אינה חולשה שיש לרפאה, אלא ערך שעליהן להגן עליו.

לכן הפתרון הדמוקרטי להתשה אינו רכישת כושר סבל אוטוריטרי, אלא אימוץ דוקטרינה המקצרת את משך המלחמה באמצעות הכרעה. דוקטרינה כזאת מתחילה בהגדרה ברורה של מצב הסיום המדיני ובזיהוי היכולת הצבאית המאפשרת לאויב למנוע אותו. היא מרכזת מאמץ לנטרול יכולת זו בתוך זמן מוגבל, למיטוט מערכת המלחמה ולשלילת האפשרות להמשיך להילחם ביעילות.

הכרעה אינה מחייבת מלחמה מוחלטת, כיבוש מדינה שלמה או החלפת משטר. גם במלחמה מוגבלת ניתן להגדיר יעד מוגבל ולהשיגו במהלך הכרעה: לפרק מערכת צבאית מסוימת, לשלול יכולת חיונית להמשך התוקפנות או ליצור מצב שבו אין בידי האויב אפשרות מבצעית לבטל את ההישג.

ההבדל אינו בהכרח בכמות הכוח, אלא בהיגיון המארגן את הפעלתו ובתוצאה המבוקשת. התשה מפזרת מכות בתקווה שהצטברותן תשנה את רצון האויב ותשפר את תנאי המיקוח. הכרעה מרכזת כוח כדי להעמידו במצב של חוסר אונים צבאי, לשלול ממנו את היכולת למנוע את השגת מטרות המלחמה ולכפות עליו את תנאי סיומה.

האזהרה שהמערב לא התכוון לקבל

מחקרו של הוקר נועד להזהיר מפני המהלך הבא של פוטין. אך תיאור רוסיה שהוא מציג מעלה שאלה קודמת: כיצד יכולה מדינה שספגה שנים של אבדות, שחיקה וסנקציות לשקול מלחמה נוספת במקום לסיים את הקיימת?

התשובה היא שמלחמת התשה אינה פועלת באופן שווה על כל סוגי המשטרים. היא נשענת על מנגנון לחץ פוליטי הפועל בעוצמה בדמוקרטיות, אך משטרים אוטוריטריים מסוגלים לשבשו, לדכאו ולהפנות את מחיר המלחמה אל אוכלוסיותיהם. כל עוד לא נשללה מהם היכולת להילחם, אין ודאות שהנזק ישנה את רצונם; הוא עשוי רק להאריך את המלחמה עד שהקואליציה הדמוקרטית תתעייף ראשונה.

איראן סיפקה את האזהרה במזרח התיכון. רוסיה מספקת אותה באירופה. ישראל המחישה את המחיר שמשלמת דמוקרטיה כאשר היא מחליפה יכולת הכרעה ביכולת התשה בגריעה ומאפשרת לאויביה לפתח מהלך הכרעה משלהם. סין עלולה להפוך את הכשל הזה לאתגר המכריע של המאה.

אירופה אינה יכולה להפקיד את עתידה בידי תגבור אמריקני שאולי יאחר להגיע. ארצות הברית אינה יכולה לבסס את הגנתה הלאומית ואת הגנת הסדר העולמי על התקווה שדיקטטורות יישברו תחת לחץ שאת מחירו הן בנויות פוליטית להשית על אוכלוסיותיהן. שתיהן חייבות להחליף תפיסה המבקשת לשנות בהדרגה את רצון האויב בדוקטרינה השוללת ממנו במהירות את היכולת להמשיך במלחמה אפקטיבית.

דמוקרטיות אינן יכולות — ואינן צריכות — להתחרות בדיקטטורות בכושר הסבל שלהן. עליהן להתחרות בהן בכושר ההכרעה שלהן, ולפרקן מנשקן הסודי: מלחמת התשה.

Iran and Russia Warn the West: Attrition Is the Dictatorships’ Secret Weapon

The depletion of U.S. interceptor stocks shows that a war of attrition also wears down the power waging it—and raises doubts about whether U.S. defense doctrine is suited to a possible conflict with China

Dr. Col. IDF Res. Hanan Shai

Executive Summary

This article examines the wars the West is waging against Russia and Iran through attrition, capability degradation, and punitive strikes. The seemingly contradictory messages that emerged from Washington on the morning of July 30, 2026, illustrate the flaw in this approach: the United States can still inflict a severe blow on Iran, but its interceptor stocks are shrinking, while continuation of the campaign puts both its forces and its preparations for other theaters at risk. A war of attrition is not inherently designed to defeat the enemy. It is intended to accumulate damage until the enemy changes its will. In the process, however, it also wears down the side conducting it. Unless Russia and Iran are rendered militarily helpless, the West cannot impose its terms for ending their wars—and therefore cannot achieve a decisive political outcome.

The cost is not confined to the depletion of munitions. A protracted war without decision also undermines the regional stability that was painstakingly rebuilt after the shocks produced by the Obama administration’s “New Middle East” policy. Freedom of navigation and energy flows are disrupted; U.S. bases and Gulf states are exposed to attack; regional states are gradually drawn into the conflict or seek alternative patrons; and confidence in America’s ability to defend the regional order erodes. Iran thus turns its very ability to keep fighting into leverage with which to destabilize the entire region.

What Iran is now demonstrating in the Middle East, Russia has demonstrated in Europe for more than four years. Russia tried to defeat Ukraine quickly, but poor preparation and execution caused its offensive to fail and forced it into a war of attrition. Despite casualties, sanctions, and economic erosion, its leadership has not abandoned its goals. In both cases, the regime’s warfighting system has remained intact, while the regime has been able to suppress domestic pressure and impose the costs of war on its population.

Israel offers a different warning: a democracy whose military superiority once enabled it to decide wars quickly replaced the logic of decision with the logic of wearing down its enemies through firepower and stand-off attack. As the Israel Defense Forces allowed their maneuver capability to atrophy, Hamas and Hezbollah built forces intended to achieve operational decision. The October 7 attack demonstrated the price of this reversal.

The article then examines America’s strategy of denial and its suitability for a conflict with China. If denying China its initial objective does not deprive Beijing of the ability to continue fighting, the conflict will become a contest of endurance against a regime with an immense industrial base and the political freedom to impose the costs on its citizens.

The conclusion is that democracies cannot—and should not—compete with dictatorships in their capacity to endure suffering. They must define the desired political end state, identify the capability that allows the enemy to prevent it, and eliminate that capability through a concentrated operation aimed at decision and limited as far as possible in time. Only then can they regain control over the duration of the war.

The Article

On the morning of July 30, 2026, two apparently contradictory messages emerged from Washington. The commander of U.S. Central Command stated that the United States remained capable of delivering a very severe blow against Iran. By contrast, Chairman of the Joint Chiefs of Staff Gen. Dan Caine warned that the stocks of interceptors essential to protecting U.S. forces were dwindling and that continuing the campaign would increase the danger to them.

In fact, there is no contradiction. The two statements express the two faces of a war of attrition. The United States still controls the intensity of the next blow it delivers against Iran. It does not control how many blows will be required, how long the war will last, or the terms on which it will end. Each strike degrades Iranian capabilities, but every Iranian response simultaneously depletes U.S. interceptor stocks.

Caine’s warning is not an announcement of surrender. It is notice that the military clock has begun to work against the United States. If Iran continues fighting until U.S. defensive stocks approach a threshold that endangers American forces and preparations for other theaters, Washington will have to choose among widening the war, accepting mounting risk, or leaving it before achieving its objectives.

This is how a power capable of inflicting enormous damage on its enemy becomes a party that is itself being worn down and gradually losing freedom of action. As long as Iran has not been defeated and rendered militarily helpless, the United States cannot impose its terms for ending the war. It can deliver another severe blow—but Iran can still make it pay for the next one.

What Iran is now demonstrating in the Middle East, Russia has demonstrated in Europe for more than four years.

A new Atlantic Council study by Richard D. Hooker Jr., “Putin’s Next Move? Five Russian Attack Scenarios Europe Must Prepare For,” warns that Putin may try to break the deadlock in Ukraine through a limited attack on NATO territory. Yet the study’s most important finding may be the one it did not set out to prove: attrition has caused Russia severe damage but has not broken the will of its leadership. At the same time, it has depleted the stocks, patience, and political cohesion of the democracies supporting Ukraine.

Iran and Russia therefore present the West with the same warning: attrition can degrade capabilities and inflict grave damage, but as long as it does not deprive the enemy of the ability to continue fighting, it produces no decisive military result—and hence no decisive political outcome.

Damage Is Not Decision

The difference between a war of decision and a war of attrition lies not merely in the tempo of operations or the quantity of damage inflicted. They are two different methods of ending a war, and they therefore produce different political outcomes.

In a war of decision, the objective is to collapse the enemy’s warfighting system within a limited period and render it militarily helpless. This is achieved by concentrating effort against the enemy’s operational center of gravity, or against an asset on which the system’s continued functioning depends. The collapse of that vital component triggers a domino effect, dismantles the enemy’s ability to continue fighting effectively, and compels it to accept the terms imposed by the victorious side.

This is military victory on the battlefield. A political agreement may follow, but the balance of power on which it rests has already been decided. The victor arrives at the negotiating table after depriving the enemy of the ability to prevent achievement of the war’s objectives and can therefore dictate the terms of surrender.

A war of attrition is based on gradual degradation through a succession of attacks, erosion, and punitive blows. Each blow causes damage, but does not necessarily deprive the enemy of the ability to continue fighting. Their cumulative purpose is to bring the enemy leadership to conclude that the costs exceed the benefits and persuade it to agree to end the war.

Because attrition does not culminate in a decisive military victory, its gains are determined through negotiations while both sides remain capable of fighting. Even the side that has suffered more damage can bargain, preserve capabilities, and demand compensation for stopping. The political achievement may therefore be far smaller than the price paid—and certainly smaller than what could be imposed on an enemy in a war of decision.

Time also operates differently. In a war of decision, the timeframe is limited and the victorious side controls the duration of the war and the timing of its conclusion. In attrition, no one knows how many blows will be required. As long as the enemy retains its ability to fight, it also retains substantial control over the war’s duration and end.

War, Clausewitz wrote, is the continuation of policy by other means—the enforcement of a political will that diplomacy failed to secure. What is the point of resorting to organized violence if the chosen mode of war returns the decision to negotiations after the price has been paid but before the enemy has lost the ability to refuse?

Attrition has a purpose for a terrorist organization, a weak state, or any party lacking the ability to achieve decision. A great power, too, may choose attrition when the price of decision exceeds the value it assigns to its objective. But it must understand what that choice means: it is not going to war to impose its full will, but to improve its bargaining position. If the objectives require eliminating a threat or imposing an end state, while the means are designed only to degrade and punish, a structural gap opens between the ends and the chosen method.

Attrition has inflicted severe damage on Russia and prevented it from achieving all its original objectives. But denying the enemy victory is not the same as defeating it. Russia did not defeat Ukraine, but neither was Russia defeated. As long as it retains the ability to fight, it can bargain over the terms of settlement—and, as Hooker’s study suggests, may even consider employing force in another theater.

What Breaks in a Democracy but Not in a Dictatorship

The logic of attrition rests on a causal chain: casualties and damage generate economic and public pressure; that pressure restricts the government’s freedom of action; and the government eventually changes its policy or ends the war.

In a democracy, this chain operates openly and powerfully through families, the media, parliament, the opposition, and elections. These are not democratic defects. They are expressions of democracy’s value and of its responsibility for the lives of its citizens.

An authoritarian regime can break the chain: it can suppress opposition, control information, portray suffering as necessary sacrifice, shift the costs of war away from centers of power, and mobilize the economy without genuine public consent. The leadership’s survival does not depend on free elections or public agreement to continue fighting.

Russia possesses additional advantages: natural resources and energy, a degree of self-sufficiency, a defense industry operating at wartime tempo, and a network of partners—China, Iran, and North Korea—that helps it evade sanctions. Cooperation among authoritarian regimes expands their ability to withstand Western attrition.

Russia is not immune to damage. Its losses are real, its capabilities have been impaired, and its economy is paying a price. But it is largely insulated from the political mechanism that is supposed to convert damage into political concession. That is the decisive difference.

Iran Delivered the Same Warning

The war against Iran provides further evidence. Iran has suffered severe strikes against military infrastructure, missile forces, nuclear facilities, and command mechanisms. Yet as long as its warfighting system has not collapsed and it retains the ability to continue fighting, the damage has not produced the political change meant to justify it.

Here, too, the campaign rested on the assumption that another round of degradation, another punitive strike, and another attack on an important asset would eventually accumulate into a critical mass capable of changing the leadership’s will. A regime that does not require the consent of its citizens can impose the price on them and continue clinging to its objectives.

Iran and Russia differ in size, strength, and resources. That is precisely why the similarity of their responses matters: both have suffered severe damage; both retain the ability to continue fighting; and in neither case has the damage been translated into political capitulation. What they share is a regime capable of separating the population’s suffering from the leadership’s decisions.

A Doctrine Written Before It Was Tested

Elbridge Colby, one of the principal architects of the 2018 U.S. National Defense Strategy, presented in The Strategy of Denial a systematic and lucid concept for defending the United States in an era of great-power competition. China stands at its center: preventing Chinese hegemony in Asia through a coalition capable of denying Beijing its military objectives without total war, occupation, or regime change.

This creates a rare opportunity to test a doctrine against its original assumptions. The campaigns against Russia and Iran are not full applications of Colby’s China scenario, and he should not be held personally responsible for the decisions made in conducting them. In Russia’s case, moreover, attrition followed a Russian attempt at decision that failed. Yet the Western response to that failure, like the conduct of the war against Iran, provides a practical test of a central premise associated with denial: are denying an enemy’s objective, degrading its capabilities, and imposing heavy costs sufficient to induce an authoritarian regime to change its will and end a war?

So far, the answer requires reconsideration. Russia and Iran have suffered severe damage, but their leaders have not yielded. Denial has demonstrated an ability to block and damage. It has not yet demonstrated an ability to bring a war against an authoritarian regime to a favorable end state as long as that regime retains the option of continuing to fight.

The clarity with which the doctrine was presented makes it necessary to ask whether these early tests signal a flaw that could reveal its full severity in the very contingency for which it was designed: a possible war with China.

The Dangerous Asymmetry

A grave asymmetry follows: authoritarian regimes can wear down democracies more easily than democracies can wear them down.

Putin may attempt decision again—this time against a more limited objective, with a more suitable force, and on the basis of weaknesses in Western cohesion that the Ukraine war has exposed. He need not defeat NATO as a whole. As Hooker shows, a limited move against an isolated target may suffice: seize a small area, create a fait accompli, and confront the alliance with the choice of whether to risk a wider war to reverse it.

If fear of escalation, disagreement among alliance members, or American delay prevents an immediate and unified response, the credibility of Article 5—and with it NATO’s practical existence—will be damaged.

Russia would seek a political decision through a rapid, local military achievement. The West might once again respond with containment, sanctions, gradual reinforcement, and degradation intended to change the will of Russia’s leadership. A Russian operation designed for decision would thus meet a Western response designed for attrition. Russia would control the timing; the West would depend on Moscow’s decision about how long to bear the cost.

The danger is that Russia will improve its next attempt at decision while the West adheres to a method that has failed to impose an end state on it. This is a doctrinal gap.

When the Strong Adopt the Weapon of the Weak

Attrition is the weapon of those unable to impose their will through decision—a preferred method of terrorist organizations and weak states. Unable to collapse the enemy’s system, they prolong the fighting and erode its willingness to keep paying the price. Time becomes their principal weapon.

A hegemonic power should act differently: exploit its technological, intelligence, industrial, and operational advantages at a time of its choosing; refuse to be drawn onto the path chosen by the enemy; and avoid playing into the hands of an adversary that shuns decision because it cannot win that way.

Rather than exchange blows until one side tires, a great power should concentrate its advantages in a rapid offensive operation, limited as far as possible in time, collapse a vital component of the enemy system, deprive the enemy of the ability to continue fighting, and impose the terms for ending the war. This is what imposing one’s will means: not persuading the enemy that it should stop, but creating a condition in which it can no longer prevent achievement of the political objective, whatever its will may be.

When the United States chooses attrition against authoritarian regimes, it inverts the balance of power. It relinquishes its advantages, accepts the weaker party’s rules, and places a democracy in a contest of patience against a regime capable of imposing the price on its population. America is not forced into attrition by weakness. Its doctrinal choice renders its strength indecisive.

Israel as a Test Case for Western Democracies

Israel provides Western democracies with a practical test case of what happens when a state possessing military superiority adopts the logic of attrition preferred by its weaker enemies.

In their early years, Hamas and Hezbollah could not defeat Israel in direct conflict. They therefore developed as terrorist armies designed to wear it down through stand-off fire, raids, terrorism, and abductions. But while they expanded their capabilities, Israel moved in the opposite direction. In 2006, the IDF replaced its doctrine of decision with one of attrition based mainly on intelligence, precision fire, and stand-off operations. Its ground-maneuver echelon—the center of gravity of an army built to transfer war into enemy territory and achieve decision within a limited period—was consequently reduced and allowed to erode.

Hamas and Hezbollah, by contrast, built ground-maneuver forces intended to cross the border, seize territory and communities, and produce a rapid political and strategic shock. A reversal occurred: terrorist organizations that began as forces of attrition added an operational-decision component, while the IDF, originally built as an army of decision, weakened the component intended to prevent such an outcome.

On October 7, Hamas employed this capability in an operational surprise attack. Israel lacks the strategic depth to absorb such an attack within its borders, and its defense cannot rest on the assumption that intelligence will always provide adequate warning. The IDF was therefore required to give the political echelon the option of removing the threat beforehand through preventive war and decisive ground maneuver deep into enemy territory. Its conversion from an army of decision into an army of attrition deprived it of this capability and left it without an adequate answer if warning failed and surprise was achieved. When that scenario materialized, the IDF suffered a severe operational defeat and for hours lost control of part of the territory it was charged with defending. Had Hezbollah simultaneously committed its forces in the north, the initial outcome might have been similar—and even more severe.

After recovering, and lacking the ability to conduct decisive ground operations, the IDF again relied primarily on its advantages in firepower and degradation, alongside a delayed and limited ground maneuver. It inflicted grave damage on Hamas and Hezbollah, but grave damage is not decision. Hezbollah was neither decisively defeated nor compelled to accept Israel’s terms and retains the ability to threaten the north. Hamas, too, has suffered severe blows but has not entirely lost its ability to recover and renew the threat.

Israel’s experience sharpens the distinction between causing damage and removing a threat. It also illustrates the danger of neglecting the land dimension. Stand-off fire can strike and degrade, but when the enemy’s center of gravity is a territorial system of forces, tunnels, command posts, and infrastructure, fire alone cannot guarantee the system’s dismantlement.

The lesson applies directly to the United States and Europe. A power or alliance that weakens ground maneuver and the ability to achieve decision on the assumption that technology and precision fire will permit controlled war from a distance may discover that the enemy used the time to build the offensive capability it abandoned. The weaker party then does more than wear down the stronger one: it exploits the stronger party’s adaptation to attrition to surprise it with an operation designed for decision.

The China Question

The evidence from Russia, Iran, and Israel requires the United States to reexamine its defense concept, particularly in light of a possible conflict with China.

A strategy of denial appears cautious and controlled: deny the enemy its objective without unnecessary escalation, control the intensity of each blow, and avoid the costs of total war. Yet control over the intensity of each blow does not confer control over the number of blows, the duration of the war, or the terms on which it ends. These depend on the enemy’s response. If denying the initial objective does not deprive the enemy of the ability to continue, a war of denial becomes, in practice, a war of attrition.

The risk is especially great against China, with its immense industrial base, large population, centralized control of its economy and information, and capacity to mobilize resources on a scale Russia and Iran cannot approach. Its leaders do not face free elections and can portray a conflict over Taiwan as a historic national struggle that justifies heavy costs.

If the United States enters such a conflict assuming that accumulated losses and costs will change Beijing’s will before the American public, U.S. allies, and Western stockpiles are exhausted, it will stake the outcome on a contest of endurance. That is a contest a democratic regime should not choose—and may not be able to win.

Europe, Too, Must Choose

Hooker’s study is addressed first and foremost to Europe. In light of a U.S. defense policy that gives priority to the China theater and requires European allies to assume a larger share of their continent’s defense, Europe must decide not only how much to spend on defense, but what kind of war it is building its forces to fight.

Higher budgets, larger armies, and deeper ammunition stocks are necessary, but they do not constitute a doctrinal answer. Europe can spend vast sums on forces designed to contain, absorb, degrade, and wait for U.S. reinforcement—and thereby choose in advance the war of attrition Putin may seek to impose.

Hooker’s scenarios are based on a limited and rapid Russian move intended to create a fait accompli and undermine NATO’s credibility. If Europe responds gradually, Putin will determine the location and timing of the crisis, then draw European democracies into a protracted war in which time, fear of escalation, and internal disagreement work in his favor.

Europe therefore needs an autonomous capability for decision: the ability to respond immediately, concentrate force in the theater under attack, collapse the Russian operation as it develops, quickly recover seized territory, and deny Moscow the option of converting a local military success into the political defeat of NATO.

Such a capability broadly recalls the U.S. Army’s late-Cold War AirLand Battle doctrine: the coordinated employment of air and ground power—adapted to contemporary technology—combined with the seizure of the initiative and operations in depth to disrupt the follow-on echelons of a Warsaw Pact offensive and prevent it from gaining momentum. The parallel lies in the operational logic, not in the strategic circumstances or technologies. Europe now needs an autonomous version suited to a limited, rapid Russian attack and to the possibility that U.S. assistance will be delayed because Washington gives priority to the China theater.

This does not mean preparing to conquer Russia or wage total war against it. Europe needs the ability to decide a limited war: to defeat, within a short period, the operational system through which Russia seeks to achieve its limited objective, and thereby regain control over the war’s duration and terms of termination.

The choice is not between war and peace, nor merely between dependence on the United States and strategic autonomy. It is between building a force capable of rapidly defeating Russian aggression and building one that is prepared in advance for protracted attrition against a regime able to endure it longer.

Decision Is the Democratic Advantage

The conclusion is not that democracies should imitate dictatorships. Europe and the United States should not suppress criticism, conceal casualties, or accustom their citizens to wars without limits. Their sensitivity to human life, liberty, and public accountability is not a weakness to be cured, but a value to be defended.

The democratic answer to attrition is therefore not to acquire an authoritarian capacity for suffering, but to adopt a doctrine that shortens war through decision. Such a doctrine begins with a clear definition of the political end state and identification of the military capability that allows the enemy to prevent it. It concentrates effort on neutralizing that capability within a limited period, collapsing the enemy’s warfighting system, and depriving it of the ability to continue fighting effectively.

Decision does not require total war, occupation of an entire country, or regime change. A limited war can have a limited objective and still be decided: dismantle a specific military system, eliminate a capability essential to continued aggression, or create a condition in which the enemy lacks the operational ability to reverse the achievement.

The difference does not necessarily lie in the amount of force employed, but in the logic organizing its use and in the desired outcome. Attrition distributes blows in the hope that their accumulation will change the enemy’s will and improve the terms of negotiation. Decision concentrates force to render the enemy militarily helpless, deprive it of the ability to prevent achievement of the war’s objectives, and impose the terms of termination.

The Warning the West Did Not Expect to Receive

Hooker’s study was intended to warn against Putin’s next move. But its account of Russia raises an antecedent question: how can a state that has endured years of casualties, erosion, and sanctions contemplate another war rather than end the existing one?

The answer is that attrition does not operate equally against every type of regime. It relies on a political-pressure mechanism that functions powerfully in democracies, but authoritarian regimes can disrupt it, suppress it, and transfer the costs of war to their populations. As long as they retain the ability to fight, there is no certainty that damage will change their will. It may merely prolong the war until the democratic coalition tires first.

Iran delivered the warning in the Middle East. Russia is delivering it in Europe. Israel demonstrated the price a democracy pays when it substitutes attrition through degradation for the ability to achieve decision and allows its enemies to develop operations designed for decision of their own. China may turn this flaw into the defining strategic challenge of the century.

Europe cannot entrust its future to U.S. reinforcements that may arrive late. The United States cannot base its national defense—or its defense of the international order—on the hope that dictatorships will break under pressure whose costs their political systems are built to impose on their populations. Both must replace a concept that seeks gradually to change the enemy’s will with a doctrine that rapidly deprives it of the ability to continue fighting effectively.

Democracies cannot—and should not—compete with dictatorships in their capacity to endure suffering. They must compete in their capacity for decision, and disarm the dictatorships of their secret weapon: the war of attrition.

Dr. Col. (res.) Hanan Shai, Senior Research Fellow at the Misgav Institute for National Security and Zionist Strategy, Jerusalem