מגאוגמלה להורמוז: כיצד שכח המערב לנצח מלחמות

          ארה"ב שלא ניהלה באיראן מלחמת הכרעה, מצאה עצמה מוכרעת ולכן שבויה בתנאיה של איראן.   

"אנחנו מנוצלים בידי משטר שמשקר, רוצח ומפעיל טרור לאורך היסטוריה של עשורים, וכעת אנו עומדים להעניק לו פרס על כך."

כך הזהיר הגנרל בדימוס ג'ק קין, סגן הרמטכ"ל לשעבר של צבא ארצות הברית ואחד המפקדים המעוטרים והמוערכים בדורו — כולל עיטור החירות שהוענק לו על ידי הנשיא טראמפ — בעקבות מזכר ההבנות שנחתם בין וושינגטון לטהרן.

דבריו ראויים לתשומת לב מיוחדת דווקא משום שאינם באים ממתנגד למדיניות האמריקנית כלפי איראן. קין היה במשך שנים מן התומכים הבולטים בקו תקיף כלפי המשטר בטהרן. כאשר אדם כזה מתריע מפני הסכם המעניק לאיראן הישגים אסטרטגיים למרות המלחמה שנוהלה נגדה, ראוי לעצור ולשאול כיצד הגיעה המעצמה החזקה בעולם לנקודה זו.

אזהרתו של קין בולטת במיוחד לנוכח עמדתו של הסנטור לינדזי גרהאם.

במשך שנים היה גרהאם מן הקולות התקיפים ביותר בוושינגטון נגד כל הסכם עם איראן שאינו מביא לפירוק ממשי של יכולותיה האסטרטגיות. הוא תמך במדיניות לחץ מקסימלי, התנגד לפשרות והזהיר שוב ושוב מפני הסכמים שיותירו בידי טהרן יכולות שיאפשרו לה לשוב ולאיים על המערב בעתיד.

ובכל זאת, כאשר נחתם מזכר ההבנות הנוכחי, הוא בחר לתמוך בו.

מדוע? האם איראן ויתרה על שאיפותיה? האם המשטר קרס? האם תוכנית הגרעין חוסלה? האם פרויקט הטילים פורק?

אם לשפוט לפי תוכן ההסכם, התשובה לכל השאלות הללו שלילית.

התשובה נמצאת במקום אחר לגמרי. היא אינה קשורה למה שאיראן איבדה, אלא למה שנותר בידה לאיים עליו. התשובה נמצאת במיצרי הורמוז. מרגע שהפכה פתיחתם מחדש ליעד הדחוף ביותר של וושינגטון, השתנתה מטרת המלחמה עצמה.

השאלה הזאת חשובה הרבה מעבר לאיראן. היא נוגעת לאחת האשליות המרכזיות של החשיבה הצבאית המערבית בעשורים האחרונים: האמונה שניתן לנהל מלחמות בלי להביס את האויב.

אשליית ההרתעה מול תפיסת ההכרעה

המלחמה נפתחה מתוך הנחת יסוד שהפכה כמעט לאקסיומה במערב: אין עוד צורך להכריע.

אין עוד צורך לשבור את כוחו של היריב כדי להביסו. די להנחית עליו מכות קשות וכואבות, לגרוע מיכולותיו ולבצע חיסולים ממוקדים של מפקדיו ומנהיגיו, כדי לגרום לו לאבד את רצונו להמשיך להילחם.

זו הייתה גם תפיסת היסוד שאומצה בהדרגה בישראל משנות התשעים ואילך. שיאה הרשמי הופיע בתפיסת ההפעלה המטכ"לית של אפריל 2006, שביטאה מעבר חד מתפיסת ההכרעה הקלאסית לתפיסה המבקשת להשפיע על רצון האויב באמצעות הפעלת מנופי לחץ שונים.

זה היה שינוי עמוק הרבה יותר משינוי טקטי או מבצעי. הוא שיקף מהפכה: מעבר מתפיסת מלחמה המבקשת לכפות על האויב את רצוננו באמצעות הכרעתו הצבאית, לתפיסת מלחמה המבקשת לשכנע אותו לשנות את התנהגותו גם בלי הכרעתו והבסתו.

כך הוסב צה"ל, בלי דיון והכרעה ברמה הלאומית, מצבא שתכליתו הכרעת האויב לצבא שתכליתו הרתעתו. כך נוהלו מלחמת לבנון השנייה, צוק איתן, המדיניות מול חמאס עד 7 באוקטובר, והמערכות ברצועה ובלבנון שלאחר האסון.

גם המדיניות האמריקנית מול איראן התנהלה על פי אותו היגיון. ההנחה הייתה שלחץ כלכלי מסיבי, עריפת ראשי ההנהגה ופגיעה נקודתית ביכולות צבאיות, יצרו אפקט מצטבר שיאלץ את טהרן לקבל את תנאי וושינגטון.

החרב הנוצצת של המגן

אלא שאיראן פעלה לפי היגיון אחר לחלוטין.

היא לא ניסתה לשחוק את הצבא האמריקני ולגרוע מכוחו על מנת להרתיעו. היא לא ניסתה להתחרות בארצות הברית במספר המטוסים, הלוויינים או הטילים.

כצד המגן במלחמה, היא פעלה לאור עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים שהמערב נטש במטרה להכריע את ארה"ב; לאורם היא זיהתה, כנדרש מהמגן, את מרכז הכובד של המערכת התוקפת.

לא את מרכז הכובד הצבאי של הכוח התוקף — אלא את מרכז הכובד האסטרטגי של הכלכלה הגלובלית: התלות המערבית בזרימת האנרגיה והמסחר דרך מצרי הורמוז.

לאחר שספגה מכות קשות וכואבות ואיבדה חלק מיכולותיה, המצביאות האיראנית המתינה לרגע המתאים והפעילה נגד מרכז הכובד הזה את התקפת הנגד שעליה כתב קלאוזביץ לפני כמעט מאתיים שנה:

"הנקודה המזהירה ביותר בהגנה היא המעבר המהיר והנמרץ להתקפה — החרב הנוצצת של הנקם."

ובהמשך:

"מי שאינו חושב על כך מלכתחילה, מי שאינו כולל את התקפת הנגד בתוכנית ההגנה שלו, לא יבין לעולם את יתרונה המובהק של ההגנה כצורת מלחמה."

מי שחשב להפחיד ולהרתיע את ההגנה האיראנית במכות קשות וכואבות, לא קרא את דבריו של קלאוזביץ על כך ש"המצביא [המגן] אינו ממתין ליריבו מחמת חשש הנובע ממצבי אי-ודאות מביכים, אלא מבחירתו החופשית, בשלוות נפש רגועה".

זה בדיוק מה שהתרחש.

המצביאות האיראנית זיהתה שמרכז הכובד של התוקף — מיצרי הורמוז — הושאר, בניגוד לעקרון מלחמה מכונן אבטחה, ללא הגנה. לכן, ברגע המתאים, ולמרות השמדת הצי, חיל האוויר האיראני וגורמי הצבא והבסיג', היא חסמה את המצרים בכוחות הקטנים שעמדו לרשותה. ובכך, העבירה את השליטה במלחמה לידיה והוציאה אותה מידי התוקף.

המצביאות המערבית, לעומת זאת, נכשלה בזיהוי מרכז הכובד שלה עצמה ובהבנת העובדה שלמרות חיוניותו לה ולעולם, הוא איננו מוגן על ידה; לכן, אם איראן תתקוף ותשלט עליו ע"י חסימתו — המערב יוכרע.

מרגע שמיצרי הורמוז נסגרו, חדלה המלחמה להיות מאבק על תוכנית הגרעין האיראנית. היא הפכה למאבק על יציבות הכלכלה העולמית ומעמדה של ארה"ב כמעצמה ההגמונית.

באותו רגע השתנו מטרות המלחמה: ארצות הברית יצאה למערכה כדי לכפות את רצונה על איראן, אך מצאה את עצמה מנהלת משא ומתן כדי לגרום לאיראן להפסיק את אכיפת רצונה על ארה"ב ועל הכלכלה העולמית, ולפתוח מחדש את המצרים.

בתחילת המלחמה השאלה הייתה מה איראן תיאלץ לתת לארצות הברית. בסופה השאלה הייתה מה ארצות הברית תיאלץ לתת לאיראן כדי להיחלץ מאחיזתה בגרונה — ובגרון העולם כולו.

זהו היפוך מוחלט של יחסי הכפייה. ארה"ב שלא ניהלה מלחמת הכרעה, מצאה עצמה מוכרעת.

השיעור שלא נלמד: משווארצקופ ועד אלכסנדר מוקדון

מי שהבין היטב את הסכנה הנשקפת לתוקף מצד התקפת נגד צפויה של המגן היה הגנרל שוורצקופף; במלחמת המפרץ הראשונה הוא נערך לכך מראש, הן בתוכניותיו האופרטיביות והן בפעולותיו המקדימות למערכה הקרקעית.

שוורצקופף ידע שעוצמתו האמיתית של סדאם חוסיין אינה נמדדת רק במספר הדיוויזיות שלו, אלא ביכולתו להנחית, באמצעות דיוויזיות המשמר הנשיאותי, מתקפת נגד שתשבש את המתקפה האמריקנית, ואולי אף תכשילה ותעלה את מחיר הניצחון לרמה בלתי נסבלת.

לכן, עוד לפני תחילת המתקפה היבשתית, פעל הצבא האמריקני במשך שבועות ארוכים להשמדת מערכות הפיקוד, השליטה והתקשורת שקישרו בין סדאם לבין דיוויזיות המשמר הנשיאותי — מרכז הכובד של צבא עיראק.

מאחר שהדיוויזיות הללו לא יכלו לפעול ללא קבלת פקודה אישית מסדאם, נטרל המהלך האמריקני מראש את "החרב הנוצצת" של המגן. כאשר החלה המתקפה היבשתית, יכולת מתקפת הנגד העיראקית כבר נפגעה אנושות, והודות לתחבולה מבריקה, ההכרעה הושגה במהירות.

במלחמה מול איראן לא נעשה מהלך דומה. המערב פתח במלחמה מבלי לשלול מראש מאיראן את היכולת להפעיל את נשק ההכרעה היחיד שנותר בידיה ובלי כוונה ומהלך מתאים להכרעתה.

ארה"ב הנחיתה מכות קשות כדי להכאיב, לגרוע ולהרתיע, איראן ספגה את המכות והמתינה לההזדמנות להכריע. 

כאן מתחדדת המשמעות הרחבה יותר של המערכה.

בקרב גאוגמלה בשנת 331 לפני הספירה, ניצב אלכסנדר מוקדון מול צבא פרסי הגדול בהרבה מצבאו. לפרסים הייתה עדיפות מספרית עצומה והם לחמו קרוב לבית, בעוד הוא לחם הרחק ממולדתו. אולם, אלכסנדר לא ניסה להשמיד את הצבא הפרסי כפי שהיה מקובל בעולם העתיק; הוא זיהה את מרכז הכובד של המערכת הפרסית — המלך דריווש השלישי.

לאור תכנון מוקדם והיערכות מקדימה, כאשר נוצרה ההזדמנות, הוא הסתער לעברו בכוח פרשים קטן בפיקודו האישי כדי לחסלו. דריווש אמנם לא חוסל, אך נמלט. הצבא הפרסי עדיין היה קיים פיזית, אך מאחר שמרכז הכובד שעליו נשענה המערכת כולה — המלך — נס משדה הקרב, המערכה הוכרעה. כצפוי, לוחמיו התפזרו ונמלטו.

מאז נחשב ניצחונו של מוקדון לאחד מרגעי המפנה הגדולים בתולדות הציביליזציה המערבית. מרכז הכובד של הציביליזציה עבר עקב תבוסת הפרסים וניצחון ההלנים, מהמזרח הקדום לעולם ההלניסטי, ומשם לאירופה ולארצות הברית. אזהרה של ההיסטוריה למצביאים ולמנהיגי מדינות ומעצמות בכל הדורות הבאים.

היפוך ההיסטוריה: המערב עסק בהרתעה וגריעה, איראן בהכרעה

2357 שנים לאחר מכן התרחש במפרץ הפרסי אירוע בעל משמעות סמלית כמעט הפוכה. המערב, יורשה של המסורת האסטרטגית שהחלה אצל אלכסנדר, שכח את העיקרון שהעניק לו את ניצחונו. איראן, יורשתה של פרס, זכרה אותו.

המערב	איראן
עסק בגריעה	עסקה בהכרעה
מדד הצלחה במספר המטרות שהושמדו	מדדה הצלחה בכפיית רצונה על היריב
חיפש עוד מטרות לתקיפה	חיפשה את מרכז הכובד
ביקש להכאיב	ביקשה להכריע
התמקד בנזק שגרם	התמקדה בתוצאה שביקשה להשיג

כאשר זיהתה שמרכז הכובד המערבי אכן לא הוגן כראוי, די היה במכה אחת במקום הנכון כדי להפוך את כל הישגי היריב התוקף לבלתי רלוונטיים. וכאשר הגיע הרגע המתאים, היא הפעילה את החרב הנוצצת של מתקפת הנגד.

לכן השאלה החשובה ביותר שמעלה המלחמה הזאת אינה מה עלה בגורל תוכנית הגרעין האיראנית. השאלה החשובה היא מה עלה בגורלה של אמנות המלחמה במערב.

אם אכן הסתיימה המערכה בכך שארצות הברית ויתרה על מטרותיה המקוריות כדי להשיג את פתיחת מיצרי הורמוז, אין מדובר רק בכישלון צבאי ומדיני. זוהי תבוסה דוקטרינרית. תבוסתה של תפיסה שהאמינה כי ניתן להחליף הכרעה במכות קשות וכואבות. תבוסתה של תפיסה שהאמינה כי ניתן לנהל מלחמות באמצעות גריעה ושחיקה בלבד.

ותבוסתה של תפיסה ששכחה את מה שהתנ"ך בספור דוד וגוליית, סון טסו, קלאוזביץ, אלכסנדר מוקדון, נפוליאון, אייזנהאור, פטון ושוורצקופף הבינו היטב: במלחמה אין חשיבות עליונה לכמות הכוח שהופעלה. החשיבות העליונה היא לשאלה האם הכוח הופעל נגד מרכז הכובד של היריב.

מי שפוגע במרכז הכובד מכריע ולכן כופה את רצונו. מי שאינו פוגע בו, עלול לגלות שכל הישגיו הטקטיים נמוגים ברגע אחד.

על המערב להתגייס לשיקום מקצועי של מצביאותו

לכן, השאלה שמותירה אחריה מלחמת איראן איננה רק מדוע לא הובסה איראן. השאלה היא האם המערב — וישראל בתוכו — עדיין מסוגל, אחרי שרשרת של תבוסות צבאיות שראשיתן במלחמת לבנון השנייה, ללמוד.

המלחמה הזאת, כמו המערכות מאז 2006, תוכננה מתוך התעלמות מעקרונות המלחמה וכללי המצביאות האוניברסליים והנצחיים, שנוסו ואומתו באלפי שנות מלחמה. אך מטרידה לא פחות העובדה שגם מבקרי ופרשני המלחמה באיראן נוטים לנתח אותה תוך התעלמות מאותם עקרונות עצמם.

רוב הדיון הציבורי מתמקד במספר המטרות שהושמדו, בהיקף הנזק שנגרם, במאזן האבדות ובביצועי מערכות הנשק. מעטים שואלים את השאלות שעליהן ביקשו סון טסו, קלאוזביץ, ז'ומיני, דלבריק, לידל הארט ומצביאי כל הדורות להשיב תחילה:

• מה הייתה תכלית המלחמה?

• מה היה מרכז הכובד של כל אחד מן הצדדים?

• כיצד ביקש כל צד לכפות את רצונו על יריבו?

• האם האמצעים שנבחרו התאימו לתכלית שנקבעה?

• ומה הייתה חרב הנגד של המגן?

העובדה שמלחמה שתוכננה תוך התעלמות מעקרונות המלחמה וכלליה מנותחת גם לאחר מעשה תוך התעלמות מהם, מעידה על שבר מקצועי עמוק במצביאות המערבית — שבר שהוא בראש ובראשונה תרבותי-צביליזציוני.

השבר הזה מסוכן לא פחות מן הכישלון המבצעי הקונקרטי עצמו. מפני שכל עוד שפת ההכרעה מוחלפת בשפת הגריעה, וכל עוד שאלת כפיית הרצון מוחלפת בשאלת היקף הנזק ושינוי הרצון, גם הלקחים שיופקו יהיו לקחים שגויים.

לכן, הלקח הדחוף ביותר של מלחמת איראן אינו רק הצורך בבחינה מחדש של האסטרטגיה כלפי איראן; הוא הצורך בשיקומה המקצועי, ללא שום דיחוי, של המצביאות המערבית עצמה.

על הצבאות המערביים לשוב וללמד, לחקור ולתרגל את עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים; לשוב ולהעמיד במרכז את שאלות ההכרעה, מרכז הכובד, מצב הסיום והקשר בין תכלית לאמצעים. זהו אינו עניין אקדמי — זהו צורך ביטחוני-קיומי דחוף.

משום שבלעדי שיקום זה, גם המערכות הבאות עלולות להסתיים באותו דפוס מוכר: עליונות צבאית, הישגים טקטיים וטכנולוגיים מרשימים, ותבוסה אסטרטגית.

זהו בדיוק הדפוס שנחשף בלבנון ב־2006, בעזה ב־2014, ב־7 באוקטובר, בעזה ב־2023–2024, בלבנון ב־2025–2026, וכעת גם במלחמה מול איראן.

השאלה איננה אם המערב, ובכלל זה ישראל, מסוגל עדיין לייצר כוח. השאלה היא האם הוא עדיין יודע כיצד להפוך כוח לניצחון.

From Gaugamela to Hormuz: How the West Forgot How to Win Wars

The United States, having chosen not to wage a war of decision against Iran, ultimately found itself strategically decided by Iran—and captive to Iranian terms.

By Col. (Ret.) Dr. Hanan Shai

June, 19, 2026

The war with Iran proved that victory and defeat still exist — and that the West has forgotten how to fight in order to win.

“We are being exploited by a regime that has lied, murdered, and sponsored terrorism for decades — and now we are about to reward it for doing so.”

So warned retired General Jack Keane, former Vice Chief of Staff of the United States Army and one of the most decorated and respected commanders of his generation — including the Presidential Medal of Freedom awarded to him by President Trump — following the memorandum of understanding signed between Washington and Tehran.

Keane’s warning deserves particular attention precisely because it does not come from an opponent of America’s hard line toward Iran. For years, Keane was among the most prominent advocates of a firm policy toward the regime in Tehran. When such a figure warns that an agreement grants Iran strategic gains despite the war waged against it, one must pause and ask how the world’s strongest power reached this point.

Keane’s warning is especially striking in light of Senator Lindsey Graham’s position. For years, Graham was among the most forceful voices in Washington against any agreement with Iran that did not bring about the genuine dismantling of its strategic capabilities. He supported maximum pressure, opposed concessions, and repeatedly warned against agreements that would leave Tehran with capabilities enabling it to threaten the West again in the future.

And yet, when the present memorandum of understanding was signed, he chose to support it.

Why? Did Iran abandon its ambitions? Did the regime collapse? Was the nuclear program eliminated? Was the missile project dismantled?

Judging by the content of the agreement, the answer to all these questions is no.

The answer lies elsewhere. It is not about what Iran lost, but about what it still retained the ability to threaten. The answer lies in the Strait of Hormuz. Once reopening it became Washington’s most urgent objective, the purpose of the war itself changed.

This question matters far beyond Iran. It touches one of the central illusions of Western military thought in recent decades: the belief that wars can be fought without defeating the enemy.

The Illusion of Deterrence versus the Concept of Decision

The war began from an assumption that has become almost axiomatic in the West: there is no longer a need to decide the war.

There is no longer a need to break the enemy’s power in order to defeat him. It is enough to deliver harsh and painful blows, degrade his capabilities, and conduct targeted killings of his commanders and leaders in order to cause him to lose the will to continue fighting.

This was also the foundational concept gradually adopted in Israel from the 1990s onward. Its official peak appeared in the IDF General Staff operational concept of April 2006, which reflected a sharp transition from the classical doctrine of decision to a doctrine seeking to influence the enemy’s will through various levers of pressure.

This was far more than a tactical or operational change. It reflected a revolution: a shift from a conception of war that seeks to impose our will on the enemy through his military defeat, to a conception of war that seeks to persuade him to change his behavior even without defeating him.

Thus, without national debate or decision, the IDF was gradually transformed from an army whose purpose was to defeat the enemy into an army whose purpose was to deter him. This is how the Second Lebanon War, Operation Protective Edge, the policy toward Hamas until October 7, and the campaigns in Gaza and Lebanon after the disaster were conducted.

American policy toward Iran was also conducted according to the same logic. The assumption was that massive economic pressure, leadership decapitation, and selective strikes on military capabilities would create a cumulative effect that would compel Tehran to accept Washington’s terms.

The Defender’s Shining Sword

Iran, however, acted according to an entirely different logic.

It did not try to attrit the American military and degrade its power in order to deter it. It did not try to compete with the United States in aircraft, satellites, or missiles.

As the defending side in the war, it acted according to the universal principles and rules of war that the West had abandoned — in order to defeat the United States. Guided by them, it identified, as a defender must, the center of gravity of the attacking system.

Not the military center of gravity of the attacking force, but the strategic center of gravity of the global economy: Western dependence on the flow of energy and commerce through the Strait of Hormuz.

After absorbing harsh and painful blows and losing part of its capabilities, Iranian generalship waited for the right moment and launched against that center of gravity the counterattack about which Clausewitz wrote nearly two hundred years ago:

“The brightest point in the defense is the rapid and vigorous transition to the offensive — the flashing sword of vengeance.”

And elsewhere:

“He who does not from the outset think of this counterstroke, he who does not include it in his concept of defense, will never understand the clear superiority of defense as a form of war.”

Those who thought they could frighten and deter the Iranian defense through harsh and painful blows had not read Clausewitz’s observation that “the commander [on the defensive] does not wait for his opponent out of fear arising from embarrassing uncertainty, but by his own free choice, with calm composure.”

This is precisely what occurred.

Iranian generalship identified that the attacker’s center of gravity — the Strait of Hormuz — had been left undefended. Therefore, at the appropriate moment, despite the destruction of Iran’s navy, air force, and elements of the military and Basij, it blocked the strait with the small forces still available to it. In doing so, it transferred control of the war into its own hands and removed it from the attacker’s.

Western generalship, by contrast, failed to identify its own center of gravity and to understand that, despite its vital importance to the West and to the world, it was not protected by the West. Therefore, if Iran attacked and seized control of it by blocking it, the West would be defeated.

Once the Strait of Hormuz was closed, the war ceased to be a struggle over Iran’s nuclear program. It became a struggle over the stability of the global economy.

At that moment, the war’s objectives changed: the United States entered the campaign in order to impose its will on Iran, but found itself negotiating in order to make Iran stop imposing its will on the United States and on the global economy — and reopen the strait.

At the beginning of the war, the question was what Iran would be forced to give the United States. By the end, the question was what the United States would be forced to give Iran in order to escape its grip on America’s throat — and on the throat of the entire world.

This was a complete reversal of the relations of coercion.

The Lesson Not Learned: From Schwarzkopf to Alexander the Great

The man who clearly understood the danger posed to the attacker by the defender’s expected counterattack was General Schwarzkopf. In the First Gulf War, he prepared for it in advance, both in his operational plans and in the preliminary actions preceding the ground campaign.

Schwarzkopf understood that Saddam Hussein’s real power was not measured only by the number of his divisions, but by his ability, through the Republican Guard divisions, to launch a counterattack that would disrupt the American offensive, perhaps even cause it to fail, and raise the cost of victory to an intolerable level.

Therefore, before the ground offensive began, the American military spent weeks destroying the command, control, and communications systems linking Saddam to the Republican Guard divisions — the center of gravity of the Iraqi army.

Since those divisions could not act without Saddam’s personal order, the American operation neutralized in advance the defender’s “flashing sword.” When the ground offensive began, Iraq’s capacity for counterattack had already been gravely impaired, and decision was achieved rapidly.

No similar move was made in the war against Iran. The West opened the war without first denying Iran the ability to use the only weapon of decision it still possessed.

Here the broader significance of the campaign becomes clearer.

At the Battle of Gaugamela in 331 BCE, Alexander the Great faced a Persian army far larger than his own. The Persians enjoyed overwhelming numerical superiority and fought close to home, while he fought far from his homeland. Yet Alexander did not try to destroy the entire Persian army, as was customary in the ancient world. He identified the center of gravity of the Persian system: King Darius III.

On the basis of prior planning and preparation, when the opportunity arose, he charged toward Darius with a small cavalry force under his personal command in order to kill him. Darius was not killed, but he fled. The Persian army still existed physically, but because the center of gravity on which the entire system rested — the king — had fled the battlefield, the campaign was decided. As expected, his soldiers scattered and fled.

Since then, Alexander’s victory has been regarded as one of the great turning points in the history of Western civilization. As a result of the Persian defeat and the Hellenic victory, the center of gravity of civilization shifted from the ancient Near East to the Hellenistic world, and from there to Europe and the United States. It stands as history’s warning to commanders and leaders of states and great powers in every generation that followed.

The Reversal of History: The West Pursued Deterrence and Degradation; Iran Pursued Decision

2,357 years later, an event of almost opposite symbolic meaning occurred in the Persian Gulf. The West, heir to the strategic tradition that began with Alexander, forgot the principle that gave him victory. Iran, heir to Persia, remembered it.

• The West pursued degradation; Iran pursued decision.

• The West measured success by the number of targets destroyed; Iran measured success by the imposition of its will on the adversary.

• The West searched for more targets to strike; Iran searched for the center of gravity.

• The West sought to inflict pain; Iran sought to decide.

• The West focused on the damage it caused; Iran focused on the result it sought to achieve.

Once Iran identified that the Western center of gravity was indeed insufficiently protected, one strike at the right point was enough to render all the adversary’s achievements irrelevant. And when the right moment came, Iran unsheathed the flashing sword of the counterattack.

Therefore, the most important question raised by this war is not what became of Iran’s nuclear program. The more important question is what became of the art of war in the West.

If the campaign indeed ended with the United States relinquishing its original objectives in order to secure the reopening of the Strait of Hormuz, then this was not merely a military and political failure. It was a doctrinal defeat: the defeat of a doctrine that believed decision could be replaced by harsh and painful blows; the defeat of a doctrine that believed wars could be waged through degradation and attrition alone.

And it it was the defeat of a doctrine that forgot what the Bible’s story of David and Goliath, Sun Tzu, Clausewitz, Alexander the Great, Napoleon, Eisenhower, Patton, and Schwarzkopf all understood well: in war, the decisive question is not the quantity of force employed. The decisive question is whether force was applied against the enemy’s center of gravity.

Whoever strikes the center of gravity decides the war and thereby imposes his will. Whoever fails to strike it may discover that all his tactical achievements vanish in a single moment.

Against this backdrop, Iran is expected to violate its commitments and provide good reasons to resume the strikes against it, which will force the United States to act as the President promised. However, given past failures, it is absolutely vital that the next campaign against it be postponed until the completion of a rapid, parallel campaign: the professional restoration of Western generalship.

The West Must Mobilize to Restore the Professional Foundations of Its Generalship

The question left by the war with Iran, therefore, is not only why Iran was not defeated. The question is whether the West — Israel included — is still capable, after a chain of military defeats beginning with the Second Lebanon War, of learning.

This war, like the campaigns since 2006, was planned in disregard of the universal and enduring principles of war and rules of generalship, tested and validated over thousands of years of warfare. No less troubling is the fact that many of the war’s critics and commentators also tend to analyze it in disregard of those very principles.

Most public discussion focuses on the number of targets destroyed, the scale of the damage inflicted, the balance of casualties, and the performance of weapons systems. Few ask the questions that Sun Tzu, Clausewitz, Jomini, Delbrück, Liddell Hart, and commanders across the ages sought to answer first:

• What was the purpose of the war?

• What was the center of gravity of each side?

• How did each side seek to impose its will on the other?

• Did the means chosen correspond to the purpose defined?

• And what was the defender’s counterstroke?

The fact that a war planned in disregard of the principles and rules of war is also analyzed after the fact in disregard of them points to a deep professional fracture in Western generalship — a fracture that is, first and foremost, cultural and civilizational.

This fracture is no less dangerous than the concrete operational failure itself. For as long as the language of decision is replaced by the language of degradation, and as long as the question of imposing one’s will is replaced by the question of the scale of damage and the modification of will, the lessons drawn will also be the wrong lessons.

Therefore, the most urgent lesson of the war with Iran is not only the need to reassess strategy toward Iran. It is the need, without any delay, to professionally restore Western generalship itself.

Western militaries must return to teaching, studying, and practicing the universal principles and rules of war. They must once again place at the center the questions of decision, center of gravity, end state, and the relationship between purpose and means. This is not an academic matter. It is an urgent existential-security need.

Without such restoration, the next campaigns may end in the same familiar pattern: military superiority, impressive tactical and technological achievements — and strategic defeat.

This is precisely the pattern revealed in Lebanon in 2006, in Gaza in 2014, on October 7, in Gaza in 2023–2024, in Lebanon in 2025–2026, and now in the war with Iran.

The question is not whether the West, including Israel, can still generate power.

The question is whether it still knows how to turn power into victory.