🕎המודיעין שב ומכה על חטא לא לו

בקובץ המאמרים "המודיעין ושבעה באוקטובר", שיצא לאחרונה בהוצאה משותפת של מערכות, המרכז למורשת המודיעין והמכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין, שבים חוקרי המודיעין ומסבירים את סיבות כישלונו של אמ"ן וגופי מודיעין נוספים לספק התרעה מודיעינית – אותה "ידיעת זהב" – אשר קבלתה, כך נטען, הייתה יכולה אולי למנוע את אסון ה-7 באוקטובר.

תפיסה זו מייצגת אסכולת מחקר שלמה – בישראל ובארצות הברית – המובלת בעיקר על ידי יוצאי מערכות המודיעין. אסכולה זו רואה בהפתעה, ובעיקר בהכרעת המופתע, תוצר של כשלים מודיעיניים בעיקרם: כשלים קוגניטיביים, ארגוניים וחברתיים, כגון דיסוננס קוגניטיבי, תופעת העדר, אבסולוטיזם ניהולי, התקרנפות ארגונית והיבריס. לאחרונה נוסף להסברים המוכרים גם טיעון חדש, שלפיו נטל בניית וניהול "בנק המטרות" בצה"ל – כחלק מהסבתו מצבא מכריע לצבא מרתיע המבוסס על ירי מנגד ממוקד – הסיט את המודיעין מייעודו הראשי: אספקת התרעה מודיעינית.

המאפיין הבולט של אסכולת מחקר זו הוא התעלמות עקבית מ"הפיל שבחדר": הקברניט המדיני והמצביא הצבאי. אלו הם הגורמים שאמורים – בעזרת ייעוץ מודיעיני – להפוך ידיעות למודיעין, לאתר בתוכן את "ידיעת הזהב", ולגזור מהן החלטות מדיניות ומבצעיות.

"חומות יריחו" – ידיעת זהב שלא עובדה

"ידיעת הזהב" איננה אמורה להימצא בהכרח בהתרעה מודיעינית מצבית – זו המדויקת בזמן, במקום ובאופן – אלא דווקא במודיעין הבסיסי: בהבנה סבירה של יכולות האויב, דרכי הפעולה האפשריות להפעלתן ואולי מודיעין על תוכניות המגרה שלו. זאת משום שעל בסיס מודיעין כזה אמור המצביא לנקוט מבעוד מועד צעדים מבצעיים: הסרת האיום במלחמת מנע יזומה; או, אם עומק אופרטיבי של זמן ומרחב עומד לרשותו, היערכות מוקדמת להגנה קבועה שתכליתה למנוע הכרעה גם במקרה שיש להתייחס אליו מקצועית כוודאי – היעדר התרעה מצבית.

כך קרה בעידן המודרני כמעט בכל מתקפות הפתע האופרטיביות והאסטרטגיות שהמודיעין נכשל בהעברת התרעה מצבית עליהן.

"ידיעת הזהב" שהייתה בידי המצביאות הצבאית הישראלית לפחות שנה לפני ה-7 באוקטובר היתה המסמך שכונה "חומות יריחו": תוכנית המגרה המפורטת שחמאס הכין למתקפת פתע רחבת-היקף על יישובי הנגב המערבי. זהו מודיעין בסיסי מובהק – זהב טהור אמיתי.

נוכח מסמך זה, בהעדר עומק אופרטיבי של זמן ומרחב להכלת מתקפת פתע בגבולות המדינה, היה על צה"ל לדרוש מהדרג המדיני מלחמת מנע להכרעת חמאס באמצעות כיבוש הרצועה ובכך להסיר את האיום; או למצער, נוכח ניוון הדרג המתמרן עקב הסבת צה"ל ממכריע למרתיע, להפוך מן היסוד את תפיסת ההגנה בגבולות הרצועה ולבנון. גדר המערכת, שנועדה במקורה למנוע חדירת מחבלים בודדים, לא התאימה למתקפת פתע של אלפי מחבלים מאורגנים הפועלים כדרג מתמרן-מסתער שנוסף מ-2016 בצבאות חיזבאללה וחמאס. בהיעדר עומק אופרטיבי, היה על הגדר להפוך ממכשול למניעת חדירת בודדים למערכת עיכוב ושיבוש ממושך ככל האפשר של מתקפת פתע רבתי, שתאפשר פינוי מהיר של האזרחים לעורף העמוק (כפי שבוצע ברמת הגולן ב-1973) והפעלת התקפות-נגד לחיסול מחבלים שחדרו את קו המגע. אם אכן התעלמו ממסמך זה – מדובר במחדל המלחמה הראשי: מחדל מובהק מצביאי, לא מודיעיני.

הלקח האמריקני: 11 בספטמבר

מחדל דומה עמד ביסוד אסון ה-11 בספטמבר 2001. בארה"ב הנשיא הוא גם המפקד העליון (Commander in Chief), ולכן קיימת חפיפה מובנית באחריות. בישראל קיימת הפרדה מהותית: הדרג המדיני מתווה מדיניות ומפקח, בעוד הדרג הצבאי – ובראשו הרמטכ"ל – נושא באחריות הבלעדית לכוננות המבצעית למניעת הכרעה על בסיס המודיעין הבסיסי.

"ידיעת הזהב" של ערב ה-11 בספטמבר הייתה דו"ח המודיעין היומי לנשיא (PDB) מ-6 באוגוסט 2001, שכותרתו: "Bin Ladin Determined To Strike in US". כאשר נשאלה ד"ר קונדוליסה רייס, אז היועצת לביטחון לאומי, על תגובת ההנהגה למידע זה, התנהל הדיאלוג הבא בפני ועדת החקירה:

Ben-Veniste: "Isn't it a fact, Dr. Rice, that the August 6 P.D.B. warned against possible attacks in this country?"

Dr. Condoleezza Rice: "The PDB did not warn of any specific impending attack inside the United States. It was historical information based on old reporting. There was no new threat information. It did not, in fact, warn of any coming attack, and it did not say when, where, or how."

מעדותה של רייס עולה תמונה של הסתמכות מוחלטת של הדרג הקברניטי מדיני - צבאי על "התרעה מצבית". רייס ניקתה את עצמה מאחריות בטענה שלא צוין "מתי, היכן ואיך" תותקף ארה"ב על ידי מטוסי נוסעים שהפכו לטילים - איום מוגדר שהיה ידוע. היה חסר רק שלא הוסיפה בעדותה שגם לא צוין בדו"ח המודיעין היומי מספר הקומה ובאיזה חלון בדיוק יחדרו המטוסים...

בפועל, די היה בהתרעה מה-6 באוגוסט – שהצביעה על יכולות האויב ודרכי פעולתו – כדי לנקוט פעולות מצביאיות מיידיות: מעקב בלתי מתפשר אחר חוליות הטרור שהיה ידוע שהתאמנו להטיס מטוסי נוסעים והעמדת מטוסי קרב בכוננות הזנקה גבוהה. כישלון זה הוא כשל מצביאי צבאי - בארה"ב גם קברניטי מדיני מובהק - שאינו תלוי בקיומה של "התרעה מדויקת".

הפרי והקליפה

יהושפט הרכבי הדגיש כי המודיעין אינו "מכונה" שפולטת החלטות. תפקידו להביא ידיעות עובדתיות, אך על המצביא והקברניט לגזור מהן החלטות מבצעיות מתוך "שיקול דעת יוצר": "ההכרעה המדינית או הצבאית אינה נובעת אוטומטית מן הנתונים המודיעיניים, אלא מצריכה רוח יוצרת של מדינאים ומצביאים, היכולים לראות את התמונה השלמה ולהפוך ידע לפעולה."

מכאן מסקנתו העקרונית: המודיעין הוא כלי עזר חיוני, אך אין לו תוקף מכריע. ההכרעה אינה תוצר של נתונים, אלא של הבנה ויצירה. האחריות המקצועית העליונה למלחמה ולשלום אינה של קצין המודיעין — אלא של המצביא והקברניט.

ההסתמכות היתרה על עולם האיסוף המודרני הפכה ל"עושר השמור לבעליו לרעתו": ככל שהמידע המודיעיני התעשר איכותית וכמותית, פחתה דריכות המפקדים לפעול במקרה שהמידע לא יופיע. 

מבחינה מקצועית יש אפוא להבחין:

הפרי (העיקר): המודיעין הבסיסי והתרעותיו, המאפשרים למצביא להבין את פוטנציאל האיום ודרכי הפעולה האפשריות למנוע הכרעה במקרה של הפתעה מצבית.

הקליפה (המשני): ההתרעה המצבית – תוצר אפשרי בלבד שיש להתייחס אליו כאל "זכייה בפיס", שאדם אחראי אינו מבסס עליה שום רכישה מוקדמת.

עקרונות אלה מתחייבים מתפיסה מצביאית ברורה של תפקיד המצביא כמומחה לאמנות המלחמה.

המצביא כמומחה לאמנות המלחמה: פתרון דילמת "זאב זאב"

האחריות המקצועית המובהקת למניעת הכרעה מוטלת על המצביא - המומחה היחיד לאמנות המלחמה. תפקידו אינו פסיבי: לא להמתין למודיעין שיגיש לו "ידיעת זהב" או לקברניט שיורה לו לפעול, אלא להוביל באופן אקטיבי. כלפי המודיעין - להנחות, לדרוש ולנהל דיון משותף דרך עדשת עקרונות המלחמה וכלליה, תוך זיהוי עצמאי של המשמעות האופרטיבית של הידיעות. כלפי הקברניט - להמליץ על פעולות מבוססות מומחיות צבאית ולהתריע בנמרצות כשמדיניות קברניטית מסכנת את המוכנות המבצעית.

דילמת "זאב זאב" - פתרון דילמת 'זאב זאב' אינו טמון בניסיון להשיג התרעה מצבית מושלמת או במוכנות סיזיפית לכל תרחיש אפשרי, אלא באימוץ עיקרון מקצועי ברור: היערכות קבועה למניעת הכרעה מול דרך הפעולה המסוכנת ביותר של האויב (הדפ"מ), גם אם היא נראית בלתי סבירה.

הטענה כי אי אפשר להיערך לכל איום פוטנציאלי - נפתרת דרך עיקרון מקצועי בסיסי: במקום לנסות לנחש 'מה יקרה', המצביאות מתמקדת ב'מה אסור שיקרה': היערכות קבועה למניעת הכרעה מול דרך הפעולה שהוגדרה כמסוכנת ביותר של האויב וזאת, בחיזוק קבוע של נכסים חיוניים שנפילתם מהווה הכרעה. כך, גם בהיעדר התרעה מצבית, גם במקרה של הפתעה מוחלטת - התוצאה לא תיכתב על ידי ההפתעה - תוצאת "כשלון" המודיעין לספק התרעה, אלא ע"י כשרון המצביא להיערך מראש למנוע הכרעה. 

אולם אם מסתבר שאין נכסים שניתן לוותר עליהם אפילו לפרק זמן מוגבל - כי כל שטח וכל ישוב חיוניים ונפילתם אינה נסבלת - אזי נותרת רק חלופה אחת: הסרה יזומה של האיום במלחמת מנע. זוהי מדיניות ההגנה הלאומית המקורית של ישראל, שמועדה אינו תלוי בהתרעה מצבית אלא בניצול הזדמנות מדינית מתאימה. במקרה כזה, על המצביא לפנות לקברניט בהצגה נחרצת של המלצה ברורה, המבוססת על הערכה צבאית של האיום ועל עקרונות אמנות המלחמה.

במקרה של ה-7 באוקטובר, "חומות יריחו" היוותה מודיעין בסיסי מספיק כדי שהרמטכ"ל ימצה את שיקול הדעת היוצר המקצועי שלו - בדיוק כפי שהרכבי הגדירו.

סיכום ומסקנות

למרות שבמציאות קיימות חפיפות משמעותיות בין הדרגים המדיני, הצבאי והמודיעיני — בעיצוב המדיניות, בהחלטות תקציב, בקביעת עדיפויות ובפרשנות איומים — אסור לאפשר טשטוש של האחריות הבסיסית והייחודית של כל דרג.

הדרג המדיני אחראי למדיניות ולפיקוח העליון; הדרג הצבאי אחראי למוכנות ולכוננות המבצעית גם ללא התרעה מודיעינית מצבית על מתקפת פתע של האויב; והמודיעין אחראי לספק מידע בסיסי אמין. איש מהם אינו יכול להתחבא מאחורי כישלונו של האחר או להיתלות בשולי החפיפה כדי להתחמק מליבת אחריותו המקצועית.

והמודיעין? עליו להפסיק להתעלם מן "הפיל שבחדר" – המצביא הצבאי והקברניט המדיני – להכיר במגבלות תפקידו כיועץ; ואם הוא מכה על חטא, שלא יכה על חטא לא לו, אלא על חטאו המובהק: היבריס של יועץ כלפי נשוא הייעוץ שלו.

https://www.makorrishon.co.il/news/defence/article/222341