🕎 הציונות כסביבון: כך איבד המפעל הלאומי את צירו בשלוש הסבות

ממחדל ההצלה, דרך אסון 7 באוקטובר למשבר החברתי: לא מקריות היסטורית, אלא שלוש הסבות אידיאולוגיות שהביאו את המפעל הציוני לסף משבר קיומי

הצלחה חסרת תקדים – ומחיר כבד

הציונות היא אולי האידיאולוגיה היחידה מעידן הנאורות ששרדה את מבחן המאה העשרים ועדיין חיה ונושמת. בעוד שהסוציאליזם, הקומוניזם, הפשיזם והלאומנות האתנית קרסו או הביאו אסונות, הצליחה הציונות להקים מדינה משגשגת, צבא חזק, כלכלה מתקדמת ותרבות תוססת. היא החזירה עם שלם לחיים ריבוניים אחרי אלפי שנות גלות, קלטה מיליוני עולים מעדות שונות, והפכה את ישראל למעצמה טכנולוגית ומדעית. זהו הישג חסר תקדים בהיסטוריה האנושית.

אולם, ההצלחה הזו באה במחיר כבד. שלוש הסבות בהשפעת אידיאולוגיות אחרות היטו את המפעל הציוני מצירו המקורי, וכל אחת גבתה מחיר בדם: מחדל ההצלה בזמן השואה, אסון 7 באוקטובר, וכעת – האיום החמור ביותר – התפוררות פנימית המאיימת על עצם קיומה של המדינה.

והפרדוקס המר הוא זה: שלוש אידיאולוגיות שנחשבו ל'מתקדמות' יותר מהציונות - סוציאליזם, ליברליזם ואמונה בסוף ההיסטוריה - כמעט הביסו את האידיאולוגיה היחידה שירשה מהתרבות היהודית את כושר ההישרדות מול כל האחרות.

שלושת יעדי הציונות

הציונות נולדה כתנועת הצלה בעלת שלושה יעדים קיומיים פשוטים וברורים:

• 1.      להציל את יהודי אירופה מסכנת חייהם המיידית.
• 2.      לבנות במדינתם כוח ריבוני שיוכל להגן על העם היהודי במו חרבו.
• 3.      להציל את היהדות עצמה מתנועת החילון האירופית – לא על ידי חזרה לדת והעצמת הדתיות, אלא באמצעות חילוץ ליבה התרבותי והמוסרי מתוך הדת, ועיצובה כתרבות אמת, חרות וצדק – ברוח נביאי ישראל שראו בדבקות במוסר הצדק החברתי המקראי את לב היהדות: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח..." (הושע, ו, ו); "הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב ... כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד..." (מיכה ו, ח); "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" (ישעיהו נח, ו).

אך בדומה לסביבון חנוכה שמסתובב סביב עצמו עד שהוא מאבד את כיוונו ונופל, גם מפעל הציונות הוסט שלוש פעמים מייעודו המקורי – בכל פעם בהשפעת אידיאולוגיה חדשה שנחשבה לקדמה:

• 1.      הפעם הראשונה – הסבה לסוציאליזם, שגרמה לסטייה מיעד ההצלה בשעה שניתן היה עדיין לצמצם את ממדי השואה.
• 2.      השנייה – הסבה ל"קץ ההיסטוריה", שהולידה את אסון 7 באוקטובר.
• 3.      השלישית – הסבה לליברליזם בגרסתו הפרוגרסיבית, המאיימת באסון שלישי: מלחמת אזרחים פנימית.

שלב הסטייה	האידיאולוגיה המסיטה	הסטייה מהיעד המקורי	האסון/התוצאה
הראשונה	סוציאליזם	הצלה לאומית ⬅️ הנדסה חברתית	מחדל ההצלה (השואה)
השנייה	"קץ ההיסטוריה"	הכרעה צבאית ⬅️ הרתעה והכלה	אסון 7 באוקטובר
השלישית	ליברליזם פרוגרסיבי	יהדות תרבותית ⬅️ תרבות ליברלית נטולת מוסר חובות	התפוררות פנימית

ההסבה הראשונה: ממפעל הצלה למפעל הנדסה חברתית

התנועה הפועלית היטתה את הציונות מייעודה העליון – תנועת הצלה לאומית – למפעל עיצוב חברתי של "יהודי חדש": פועל חקלאי־סוציאליסט צעיר (לא "היהודי החדש" אליו התכוונו אחד העם ושאר מעצבי הציונות במרכז התרבותי שקם באודסה).

במקום לממש את יעדה הראשון של הציונות – הצלת חיי אדם, חובה מוסרית שקודמת לכל אידיאולוגיה – העדיפה ההנהגה הפועלית קריטריונים מעמדיים ואידיאולוגיים שהביאו לדחיית עליית יהודים "לא מתאימים".

כך נמנעה האפשרות להציל המוני יהודים מאירופה בשנים שבהן שערי הארץ עוד היו פתוחים חלקית או לרווחה. אין בכך כדי להאשים את ההנהגה בגרימת השואה, אלא בסטייה מהיעד הראשון של הציונות – והיכולת להקטין את ממדיה של הקטסטרופה.

זאב ז'בוטינסקי, מנהיג המחנה הרביזיוניסטי, התריע בזמן אמת מפני הסטת הציונות מ"מפעל הצלה" ל"מפעל השבחה". הוא קרא להפסיק את העלייה הסלקטיבית, להקים צבא יהודי,ולפתוח את שערי הארץ כשעוד היה אפשר להצלה המונית. אזהרותיו נדחו, והאידיאולוגיה והקדמה שהיא ייצגה גברה על החובה. כך נולד האסון הראשון – מחדל ההצלה שהוחמץ.

ההסבה הראשונה, שגרמה למחדל ההצלה, הייתה תולדה של אידיאולוגיה סוציאליסטית שמאלית – שלא השכילה להאזין לאזהרות האופוזיציה הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי. משקלה הציבורי של האופוזיציה ביישוב היה אז נמוך, ולכן לא הצליחה לבלום את הסטייה מייעודה ההצלתי של הציונות.

ההסבה השנייה: מהכרעה להרתעה

עם קום המדינה על יסודות שנבנו בתקופת היישוב, העמיקה הציונות את יעדה השני: בניין כוח ריבוני שיגן על העם היהודי במו חרבו. בן־גוריון ניסח זאת כך: "אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם נתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית, בימי ההגנה — מלחמה סטטית, דפנסיבית, במקום הותקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף". מדיניותו תורגמה לאסטרטגיה שעיקרה: "הסרת איומים מחוץ לגדר במלחמת מנע יזומה" – לא ניהול סיכונים, אלא סילוקם.

אך משנות ה־90 ואילך הוסטה מדיניות ההגנה הלאומית מייעודה. תחת ההשפעה של אידיאולוגיית "קץ ההיסטוריה" – האמונה שעידן המלחמות תם והגיעה שעת שלום עולמית – הפכה ישראל את מדיניותה הביטחונית מיוזמת ומכריעה למכילה ומרתיעה.

במקביל, צה"ל היסב עצמו – מצבא הכרעה לצבא הרתעה. סד"כ היבשה צומצם, אוגדות נסגרו, והאחריות ההתקפית הומרה בהבטחות מודיעיניות וטכנולוגיות.

ההסבה השנייה, שהביאה לאסון 7 באוקטובר, נולדה תחת הנהגת הימין, אולם גם השמאל נושא באחריות עקיפה: בניגוד לעמדתו האופוזיציונית של ז'בוטינסקי בשנות העשרים והשלושים, אף על פי שהוא משופע בבכירי יוצאי מערכת הביטחון ומעצביה, הוא נמנע מלהציב אלטרנטיבה רעיונית או ביקורתית להסבה זו, ובפאסיביות הפוליטית שלו נעשה שותף לה.

כך נולד האסון השני – אסון ההרתעה, שאינו טעות נקודתית ואינו כישלון מודיעיני, אלא קריסת עקרון יסוד של הריבונות הישראלית: סטייה מייעדה השני של הציונות.

ההסבה השלישית: מחרות יהודית לחופש ליברלי

ההסבה החמורה מכולן היא ההסבה התרבותית – הפנימית. ישראל נוסדה כדמוקרטיה ייחודית – יהודית-תרבותית, כמילוי יעדה השלישי של הציונות. לא בכדי מוזכרת יהדותה של המדינה – לא ההלכתית, אלא התרבותית-המוסרית – במגילת העצמאות 21 פעמים, בעוד שהמונח "דמוקרטיה" אינו נזכר בה כלל. שני מוסדות מרכזיים – החינוך והמשפט – נועדו להטמיע ולעגן את ערכי היסוד של היהדות כתשתית המוסרית של ישראל.

הדבק התרבותי-מוסרי של ברית החובות ההדדית (או: בְּרִית חובות עמית) שעל אף פיזורם בעולם שימר את היהודים כעם, הומר בדבק מלאכותי של אמנת זכויות של חופש ליברלי במקום חרות יהודית. המערכת המשפטית הייתה חלוצת אימוצם של ערכי תרבות זכויות האדם הליברלית, למרות שערכיה מתנגשים חזיתית בערכי תרבות החֵרוּת היהודית - תרבות של חובות אדם, הקבועים במגילת העצמאות ובחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ההבדל בין שתי התרבויות חד כתער: התנ"ך שערכיו הם חוק מדינה מונע גזל זכויות, הליברליזם מפצה על גזילתן. דבקות בחוק-במוסר התנ"כי משאיר את הליברל בלי עבודה.

אימוצה של תפיסה ניאו־קנטיאנית של זכויות אדם שאינה מגובה במוסר סדור של חובות אדם, לא פסח גם על מערכת החינוך הממלכתי. החינוך הממלכתי ויתר על לימוד ערכי המדינה שבַּחוק באמצעות מִנה גדושה של לימודי תנ"ך, ספרות עברית והיסטוריה יהודית-ישראלית כבמאה הקודמת, לטובת לימודי דמוקרטיה ליברלית במנה גדושה של שיעורי אזרחות.

חיוני להדגיש שאין מדובר בתחרות בין "יהודית" ל"דמוקרטית", אלא בהשלמה ביניהן: ההחלטות חייבות לעמוד בשתי כשירויות – דמוקרטית, ולכן נדרש ללמוד אזרחות, ומוסרית, ולכן נדרש ללמוד יהדות. לדמוקרטיה, כידוע, אין מוסר אינהרנטי סדור לבחינת ערכיות החלטותיה המתקבלות ברוב דמוקרטי – פגם שהעם היהודי היה קורבנו הראשי במאה הקודמת, והולך ומסתבר שאף בנוכחית.

ההכרה בסטייה שחלה במפעל הציוני מייעודו השלישי הופיעה כבר בראשית שנות השלושים אצל ברל כצנלסון, שהיה הראשון שהכיר בטעות ניתוקו של "היהודי החדש" ממורשתו התרבותית וההיסטורית. למרות שהמאמץ להחדיר למערכת החינוך החילונית את יסודות התרבות היהודית ומורשתה היה אינטנסיבי, הוא לא היה שלם.

העיד על כך יריב בן־אהרון, בנו של יצחק בן־אהרון ומפקד גדוד שריון שגויס למילואים במלחמת ההתשה (1969), במכתב ששלח לשלמה צמח:

"נוכחתי כי לא רק שלא השכילו להעניק לנו את מושגי ההמשכיות שבתרבות היהודית – אלא מה שמפתיע יותר – גם לא ידעו בקיבוץ למסור לנו כראוי את חוויית הראשית של התנועה. וזהו אולי הרקע לחלל הריק הרוחני שבו אנו חיים היום – אנו צעירי הקיבוצים – חיים ללא המשכיות יהודית וללא ראשוניות אנושית."

ולבסוף הוסיף יריב אזהרה נבואית מצמררת:

"העם היהודי [מנותק מתרבותו] מזמין עליו אסונות חדשים. והגרוע מכל – עוד לפנינו. כוונתי: הגרוע מכל ליהודים, הממשיכים להתקיים על אף הכול."

דבריו, שנכתבו לפני יותר מחצי מאה, מתגשמים לנגד עינינו. העם ששרד את השואה, שהתאושש מהמכה שספג ב־1973, ועכשיו מתמודד עם הצורך להתאושש מאסון 7 באוקטובר – הוא עם שזקוק, כמו ניצולי השואה, לתקווה המגולמת במפעל הציוני שהפיחה בניצולים את החוסן לבנות ולהיבנות מחדש. אך כעת, בשל אידיאולוגיה "מתקדמת" נוספת - ליברליזם פרוגרסיבי, הוא מאבד את מקור עוצמתו: ברית החובות העמית ההדדית המוסרית־תרבותית שמנעה את היעלמותו במשך אלפי שנים. זהו האסון השלישי – אסון ההתפוררות הפנימית.

סיכום: להשיב את הסביבון לצירו

שלושת האסונות – מחדל ההצלה, כישלון ההגנה וההתפוררות הפנימית – אינם תוצאה של מקריות היסטורית, אלא של שלוש הסבות לאידיאולוגיות "מתקדמות" שהיטו את מפעל הציונות מצירו.

והפרדוקס המר והאירוני הוא זה: שלוש אידיאולוגיות – סוציאליזם, ליברליזם ואמונה בסוף ההיסטוריה – שנאורים ואינטלקטואלים יהודים נטשו למענן את הציונות כי העריכו אותן כ'מתקדמות' יותר, כמעט והביסו את האידיאולוגיה היחידה שירשה מהתרבות היהודית את כושר ההישרדות מול כל האחרות. ייתכן והסיבה היא, שבניגוד לערכי האידיאולוגיות 'המתקדמות' שעוצבו בחשיבתו הסובייקטיבית של האדם וקורסות בגלל התנגשותן בטבעו, ערכי היהדות הם תרגום לשפת אנוש של חוקי טבע אובייקטיביים נצחיים, ולכן כמותם גם הם נצחיים. הערך 'ואהבת לרעך כמוך', אשר לפי הלל הוא כל התורה על רגל אחת, הוא דוגמה לכך – זהו תרגום אנושי לחוק הסימביוזה והתלות ההדדית בטבע.

ההסבה הראשונה, שגרמה למחדל ההצלה, הייתה כאמור תולדה של אידיאולוגיה סוציאליסטית שמאלית – שלא השכילה להאזין לאזהרות האופוזיציה הרביזיוניסטית; ההסבה השנייה, שהביאה לאסון 7 באוקטובר, נולדה כאמור תחת הנהגת הימין, שהיטה את מדיניות ההגנה הלאומית מתפיסת ההכרעה המייסדת למדיניות ביטחון פסיבית, בלי שנתקל באופוזיציה למהלכיו מצד השמאל.

ההסבה השלישית – התרבותית, הארוכה מכולן – היא כבר מחדל קואליציוני קונצנזואלי של שני המחנות גם יחד. השמאל ויתר על עוגני הזהות התרבותית־מוסרית של העם היהודי ורואה בהטמעתן בחינוך ובציבוריות "הדתה"; והימין, במקום לחזור במלוא המרץ לגשר המאחד שבנו אבות הציונות – היהדות-התרבותית – נסחף לכיוון הדתי ההלכתי שמעמיק את השסע בין המחנות ומונע את שיקומה של הזהות הלאומית־מוסרית המשותפת שאיחדה את העם, למרות מחלוקות אידיאולוגיות חריפות ביותר, במאה הקודמת.

לפיכך, בלי התארגנות קואליציונית קונצנזואלית הפוכה – חזית רעיונית־מוסרית משותפת של ימין ושמאל, שמשיבה את הציונות לצירה התרבותי המקורי – הסיכוי למנוע את האסון הבא – התפרקותה החברתית של ישראל – יהיה נמוך ביותר.

כדי להשיב את הסביבון לצירו אין צורך להמציא את הציונות מחדש, אלא לחברו מחדש לשלושת יעדיה שנותרו רלוונטיים, כפי שגובשו בשלהי המאה ה-19, ולהכשיר בכך את ישראל לעמוד ביעד העל שלשמו קמה: להיות אור לגויים – אור, שכמוה (או: שכמוהו), גם הם זקוקים לו כיום יותר מתמיד.

 ערב חנוכה, תשפ"ו