איראן אחרי תקיפת הגרעין: הערכת מצב עד כאן

השמדת מתקני הגרעין האיראניים הייתה רגע שיא דרמטי – אך לא סוף הסיפור. להפך: זו רק תחילתו של שלב מסוכן ומכריע שבו ייקבע אם הפעולה תירשם כמהלך משנה מציאות, או תישחק תחת לחץ דיפלומטי ומשברי תגובה כמטח הטילים של הבוקר. ישראל עומדת כעת מול פרק ההכרעה האמיתי – לא עוד מתקפה כירורגית ממוקדת, אלא עיצוב מחדש של סביבת האיום: חיסול מערכי הטילים, ניטרול מלאי האורניום המועשר, וכינון שליטה אווירית רציפה ומוחלטת מעל שמי איראן.

שלוש מטרותיה של ישראל כעת ברורות לחלוטין: השמדת משגרי הטילים הבליסטיים ומחסני הטילים, וכן השגת מידע על מקומו המדויק של האורניום המעושר. מימוש יעדים אלו מחייב המשך תקיפת המשגרים ומחסני הטילים, ובמידת האפשר – אחרי איתור מקום החבאת האורניום המעושר, בידודו מהעולם באמצעות השטחת סביבתו הקרובה ושליטה מלאה עליה בתצפית ואש. נכון לבודד כך גם את אתרי הגרעין ההרוסים.

המפתח להצלחת המשימה טמון בנוכחות קבועה של "כיפת כטב"מים רואים־יורים" מעל איראן. נוכחות זו תאפשר לישראל לא רק לאתר ולפגוע בכל ניסיון להברחת האורניום המעושר, לשיקום מערכי הטילים והגרעין באיבו, אלא גם להניא – או לכל הפחות לעכב – את איראן מלנסות ולבנותם מחדש. שליטה אווירית מתמדת באיראן, הנשענת על טכנולוגיה מתקדמת, תעניק לישראל יתרון מודיעיני ומבצעי משמעותי, ותסכל כל ניסיון איראני לשוב ולהוות איום ממשי.

יש להביא בחשבון לחץ אמריקני להפסקת התקיפות של ישראל, לשם דרבון איראן לפתוח במשא ומתן מדיני. במצב כזה, חיוני שישראל תבהיר לארצות הברית כי השמדת המשגרים הבליסטיים והבטחת שליטה אווירית מתמדת הן תנאי סף להצלחת המערכה. גם אם תידרש ישראל לנצור את האש, עליה להבטיח כי כיפת הכטב"מים תיוותר מעל איראן – אולי אף כאמצעי שיגביר את נכונותה של איראן להיענות לדרישות הנשיא האמריקני לכונן "שלום" – מושג מכובס להסדר דיפלומטי מחורר.

כיפת הכטב"מים מעל איראן היא אפוא לא רק אינטרס ישראלי – זהו בראש ובראשונה אינטרס אמריקני, בשל נוכחותה של ארצות הברית באזור ואיומי איראן על כוחותיה ובעלות בריתה. גם מדינות המפרץ ושאר המדינות המאויימות מהמשטר האיראני עשויות לראות בכיפה זו ערובה לביטחונן וליציבות האזור.

מבחינת ישראל, מצב בו לא ייחתם הסכם רשמי עם איראן עשוי להיות עדיף. ניסיון העבר מלמד כי איראן מפרה הסכמים בשיטתיות וכמדינה בריונית - טרוריסטית (הגדרת טראמפ מהבוקר) היא לא יכולה להיות שותפה אמינה לשום הסכם עימה. חתימה על הסכם עלולה לכבול את ידי ישראל ולמנוע ממנה להגיב לכל ניסיון איראני לשיקום מערכי האיום. לעומת זאת, הותרת איראן תחת איום מתמיד של כיפת כטב"מים, ללא הסדרה פורמלית, תעניק לישראל חופש פעולה, גמישות תגובה ואולי הרתעה שאין כמובן לבסס עליה את האסטרטגיה, אך עשויה לתרום לשימור ההישג.

לסיכום, על ישראל להבהיר לארצות הברית, למדינות המפרץ ולכל גורם הנתון לאיום איראני, כי שליטה אווירית רציפה – באמצעות כיפת כטב"מים רואים־יורים – היא המענה האפקטיבי ביותר לאיום, והיא תנאי סף לכל דיאלוג מדיני. עדיף להשאיר את איראן תחת איום ממשי שאינו כפוף להסכמות פורמליות, מאשר לכבול את ידי ישראל בהסכם רפה שהמשטר האיראני צפוי להפר ברגע הנוח לו.

כיפת כטב"מים מעל איראן – היא כיפת ברזל אזורית. נייר, אפילו עם חתימות, לעולם לא יעניק כיסוי ביטחוני אמין כזה.

Iran After the Nuclear Strike: Strategic Assessment So Far

The destruction of Iran’s nuclear facilities marked a dramatic high point — but it is far from the end of the story. On the contrary: it is merely the beginning of a dangerous and decisive phase in which it will be determined whether the operation becomes a reality-shifting strategic turning point, or is eroded under diplomatic pressure and retaliatory crises such as this morning’s missile barrage. Israel now stands at the true crossroads of decision — no longer a pinpoint surgical strike, but the reshaping of the threat environment itself: the elimination of Iran’s missile systems, the neutralization of its enriched uranium stockpiles, and the establishment of continuous and total aerial dominance over Iranian skies.

Israel now has three clearly defined objectives: the destruction of ballistic missile launchers and missile depots; locating the exact whereabouts of the enriched uranium; and, if possible, isolating the uranium by flattening its surroundings and asserting full control over the area through persistent surveillance and firepower. Ideally, the same approach should be applied to the already-destroyed nuclear sites to ensure their continued inaccessibility.

The key to success lies in the permanent presence of an Israeli “See-Shoot Drone Dome” over Iran. This presence will not only allow Israel to detect and strike any attempt to smuggle out enriched uranium or rebuild the missile and nuclear infrastructure at its inception, but also to deter — or at least delay — Iran from attempting reconstruction. Such sustained aerial control, based on advanced technology, will provide Israel with a critical operational and intelligence edge and thwart any Iranian effort to once again become a tangible threat.

One must anticipate American pressure on Israel to cease its strikes in order to prompt Iran toward diplomatic negotiations. In such a scenario, it is essential for Israel to make clear to the United States that the elimination of Iran’s ballistic missile capabilities and the assurance of continuous air dominance are non-negotiable prerequisites for the success of the campaign. Even if Israel is compelled to pause its offensive operations, it must ensure that the drone dome remains in place — potentially even serving as an incentive for Iran to respond to the U.S. president’s demands for a “peace” initiative — a euphemism for a flawed diplomatic arrangement.

The drone dome over Iran is thus not only an Israeli interest — it is first and foremost an American one, given the U.S. presence in the region and the threats Iran poses to American forces and allies. Gulf states and other nations under Iranian threat may also come to view such a dome as a guarantee of their own security and regional stability.

From Israel’s standpoint, a situation in which no formal agreement is signed with Iran may in fact be preferable. Experience shows that Iran consistently violates agreements, and as a rogue-terrorist state (to borrow this morning’s phrasing from President Trump), it cannot be a trustworthy partner to any accord. Signing a formal agreement risks tying Israel’s hands and preventing a response to renewed Iranian threats. In contrast, maintaining Iran under the constant threat of a drone dome — without any formal arrangement — grants Israel freedom of action, operational flexibility, and potentially a form of deterrence. While deterrence cannot serve as a strategic foundation, it may still contribute to preserving the achievement.

In conclusion, Israel must make it clear to the United States, the Gulf states, and any actor under Iranian threat that sustained air superiority — ensured through a See-Shoot Drone Dome — is the most effective response to the Iranian threat, and a precondition for any meaningful diplomatic dialogue. It is better to keep Iran under a real and tangible threat outside the confines of any formal agreement than to shackle Israel through a weak accord the Iranian regime will inevitably violate when convenient.

The drone dome over Iran is, in effect, the region’s true Iron Dome. Paper — even when signed — will never offer such reliable security coverage.