הגמוניה מחייבת לקיחת אחריות

פסילת ההשתלטות על פסגת החרמון בטענה של חיכוך מיותר עם המורדים, מעידה שהפוסלים שבויים עדיין בפרדיגמה שהביאה עלינו את אסון ה-7 באוקטובר.

מדיניות ההגנה הלאומית של ישראל היא מיסודה "מתחככת" בגלל שעיקרה הוא הסרה קבועה של איומים אפשריים על המדינה ואזרחיה בפעולות מנע יזומות על ידה. 

בגלל שישראל נמנעה מאז 2006 מלהתחכך באויביה, צמחו המפלצות הצבאיות בגבולה הדרומי והצפוני; על הישובים הגנה "רשת לולים" למניעת חדירתם של מחבלים בודדים, שעה שעל הגדר הצטופפו עדרי "זאבים" – דיביזיות הקומנדו של הנוח'בה ורדואן; באוטוסטרדות תת קרקעיות משטחה, קהיר אפשרה את חימוש הרצועה וכשהמלחמה פרצה, הסתבר הנורא מכל: מצביאי צה"ל (ה"סוסים האבירים שיש קושי לבולמם", כהגדרת דיין) הופעלו למרות שהם רחוקים מאד מלהיות "פרדות עצלות שצריך לדוחפן", בפשיטות סיזיפיות על שכונות וכפרים, במקום במבצעים אופרטיביים תחבולניים מכריעים.

מלבד השמדת צבא אסד באש-מנגד, חיוני לבצע גם מהלכים מתמרנים לעומק הרמה הסורית שישרתו את עיצובה של מציאות ביטחונית אזורית חדשה שישראל צריכה להכתיבה.

ישראל מצטיירת עדיין כבעל נס שלא מכיר בניסו, כלומר, הכרה בהשפעת הצלחתה לחסל את ציר הרשע האירני ולהפוך את פאר התעשיה הצבאית הרוסית לעפר ואפר, על שינויה של המציאות הגיאופוליטית, האזורית, האירופית והגלובלית וגם של מעמדה. 

בניגוד לקאדפי, לסאדאם חוסיין ולמובראק, אותם הפילה פרדיגמת "האביב הערבי" האוטופית שגרמה לאסונות כבדים, אסד נפל, באיחור גדול מדי, בגלל פרדיגמה שגויה ישנה יותר, "הסכם סייקס-פיקו" ממלחמת העולם הראשונה.

עיקרו היה כזכור, בריאה בהבל פה וביש מאין, באמצעות מפה, סרגל ועיפרון, של מדינות שתחת מעטה של מדינת "לאום" מודרנית, הפכו מיעוטים, סיעות ושבטים עוינים מדורות, לפייק עמים שהדבק שמנע את התפרקותן היו משטרים רודניים; נפילת הרודנים נמנעה ע"י הרודנות הסובייטית – רוסית ובעיקר, ע"י ליבויה על ידם של שנאה עזה לישראל ודמוניזציה שלה. 

בריסוקו של ציר הרשע האירני ישראל הפכה להגמונית אזורית ואף למעלה מזה; כמו אצילות, גם הגמוניה מדינית מחייבת נשיאה באחריות חברתית; לפיכך, כתחליף לסדר האזורי הכושל של הסכמי סייקס-פיקו, על ישראל ליזום סדר אזורי חדש, שבמקום על פייק מדינות "לאום", יתבסס על האומות האתניות האמיתיות שבמקום.  

בחסות ארגון אזורי של חמש האומות האתניות הקיימות וככלל גם יציבות, מצרים, סעודיה, אירן ותורכיה ושתי מדינות לאום נוספות "על המדף", דרוזית וכורדית, תוכלנה להתקיים באזור בביטחון, ירדן, עירק, תימן, נסיכויות המפרץ, לבנון וסוריה, שעשויה לשוב ולהתחלק למספר מדינות, כבשנות העשרים.

אפשר שארגון האומות האתניות יוקם כהרחבת המסגרת של "הסכמי אברהם"; בגלל שמטרת הקמת הארגון עולה בקנה אחד עם מדיניות ה"אפס מלחמות" שעליה הכריז טראמפ והיא אף משרתת אותה, ייתכן וארה"ב תיתן את חסותה למימוש החזון. 

יש לא מעט אבניי נגף בדרך למימוש סדר אזורי המבוסס על האומות האתניות והאבן הראשית היא איראן; על אף תבוסתה הקשה, צריך להיערך לכך שלא תימצא דרך מדינית לשכנועה להיפטר כליל מהגרעין והטרור;

כניצול הצלחה ולאור עקרון מלחמה "רציפות והמשכיות", יידרש אפוא שמיד עם סיום השמדתו של צבא אסד, יופעל מאמץ  צבאי ישראלי - אמריקני לחיסול הגרעין האירני ואולי גם של הממשל האירני.

דיון מומחים במדיניות המוצעת לייצובו הביטחוני של האזור יניב כצפוי הצעות נוספות, אולי טובות אפילו מהמוצעת. 

כנגזר מהלקח הראשי מה-7 באוקטובר, לפיו, לישראל אסור להתעלם ממדיניות ההגנה הלאומית שלה, חשוב שצה"ל ימשיך להתחכך במציאות הסורית, אך לא כנגרר וכמגיב עליה, אלא כמעצב וכמכין השטח להצלחת הסדר האזורי החדש. 

 https://www.misgavins.org/shai-a-rare-opportunity/