די לנו באסון משיחיסטי אחד
הציונות החליפה את ההמתנה הפאסיבית לגאולה הלאומית ע"י המשיח, בעשייה נועזת, אך ריאליסטית, לקידום הגאולה; צה"ל ולפניו כוח המגן העברי, היו מכשירה הראשי.
גם ללא השכלה צבאית רחבה, אך בחשיבה ריאליסטית
ודבקות של הפקוד בעקרונות המלחמה, עד חומת מגן ב- 2002, צה"ל סיים את
מלחמותיו בהכרעת האויב ובמיגור כוחו ולכן בניצחון.
מופת לחשיבה ריאליסטית מפוכחת הפגין
הרמטכ"ל רבין ב'תקופת ההמתנה' שקדמה למלחמת ששת הימים, כשכוונת פלישת הצבא
המצרי בהפתעה לסיני לא הייתה ברורה; בתגובה לראש אמ"ן, שהעריך התקפה מצרית אפשרית לעבר
באר שבע, כדפ"את האויב המסוכנת ביותר שאליה הוא המליץ להתכונן, אמר רבין, "אדון עתה באפשרויות, לא לפי סבירותן, אלא
לפי סכנתן...סיימנו עניין הכוונות...הסכנה העיקרית היא מתקפה כוללת מצרית,
סורית, ירדנית, עם פתיחה אווירית, שכלפיה עלינו להיות מוכנים"; זו אכן דפ"את
האויב המסוכנת ביותר באמת, שגם התממשה; צה"ל היה ערוך ודרוך לקראתה לאור "מקרה
הכל", תוכנית מגרה שעוצבה במטכ"ל ותורגלה ב"תימרונים הגדולים", כמעט מסיומה של מלחמת העצמאות.
בחשיבתו הריאליסטית של צה"ל נפער ב-73 סדק; בתשובה
לשאלות ריאליסטיות מאד של רוה"מ גולדה על אפשרות תקיפתה של ישראל בהפתעה, היא
נענתה בתשובות, שכולן היו סברות כרס ומשאלות לב על מצבו התודעתי של האויב, כגון, "הערבים
תמיד מורתעים".
מאחר וצה"ל אורגן, נבנה והוכן לפני
73 בחשיבה ריאליסטית שהתחשבה ביכולות האויב, על אף קריסתן של הערכות המצב
שהתבססו על ניחוש כוונותיו, מצבו התודעתי ועומק מורתעותו, צה"ל התאושש מהר
מהפתעתו, הכריע את האויב, מיגר את כוחותיו וסיים גם את מלחמת יום הכיפורים
בניצחון.
בסיום המלחמה הקרה, במידה רבה בהשפעת
תפיסת "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה (1992) שאסון מגדל התאומים (2001) הבליט
שהתבססה על משאלות לב משיחיסטיות, צה"ל נטש את החשיבה הצבאית האובייקטיבית ריאליסטית,
המגולמת ב"על המלחמה" של קלאוזביץ; הוא החליפה בחשיבתם הסובייקטיבית
שמתכחשת לקיומה של אמת אובייקטיבית, של דלז וגואטריי (ליברלים פרוגרסיביים מובהקים,
פוסט מודרניים ופוסט סטרוקטוראליים) המגולמת בספרם "מכונת המלחמה".
בין 2002 ל-2004 עוצבה בצה"ל הפוסט
ריאליסטי, תפיסת הפעלה חדשה; הנחת היסוד שלה הייתה, כבחזון המשיחי "וגר זאב
עם כבש", שבמלחמות החדשות לא צריך יותר להביס את האויב ולכן גם לא להכריעו; מרכז
הכובד של המלחמה עבר על כן, מהכרעת האויב וממיגור פיזי של כוחו, להרתעתו התודעתית
באמצעות מכות קשות וכואבות; המכות ישנו, כך הונח מאמונה חסרת ביסוס לוגי, את רצון האויב
להילחם והוא ייכנע, על אף שהוא לא הוכרע, כוחו לא מוגר והוא לא הובס.
בהתאמה להסבתו של צה"ל לצבא מרתיע
תודעתית, מרכז הכובד בבנייתו הועתק מהתמרון היבשתי, להעצמת מרכיבי האש מנגד והאסוף
המודיעיני של מטרות איכות להכאת האויב.
בהסבתו העצמית מכבש, שנבנה עם יכולת (מגובה
בקבלות) להכריע את הזאב, לצבא משיחיסטי, שנועד להרתיע את הזאב, שלל צה"ל את
היכולת לממש את מדיניות הביטחון הישראלית הריאליסטית שעיקרה הוא: בהעדר עומק להכלת
התקפה בתוך ישראל, חובה להסיר איומים אפשריים עליה, בעודם באיבם, במתקפת מנע תחבולנית הכרעתית מוקדמת, 'מחוץ לגדר',
בעיתוי יזום על ידה.
סיבת השלמתו של המדינאי עם השארתה של ישראל משסע לזאבים, תעמוד במרכז
תחקיר הרובד המדיני של המלחמה.
ייתכן והמדינאי יטען שפעל על פי מצע מלומד למאבק בטרור של המכון הישראלי
לדמוקרטיה (2017); המלצת המצע הייתה "שבגיבוש תורת הביטחון ישראל תאמץ את דוקטרינת "העוצמה החכמה"
ותתבסס עליה בתהליך קבלת ההחלטות הנוגע למאבקה בטרור".
"המושג "עוצמה חכמה"
מבטא", כך כתוב במסמך, "הכרה בשינוי שהתהווה בתפיסת המלחמה בעקבות
המלחמה הקרה, שלפיו ניתן לנצח במלחמה גם ללא הכרעה צבאית" – ההנחה כמוזכר,
שלאורה צה"ל הוסב מצבא מכריע, לצבא מרתיע, חסר יכולת להכריע.
את ההיגיון שעמד אחרי האבסת חמאס בכסף קטארי ובשאר ירקות, אפשר למצוא בציטוטים
נוספים ממסמך המכון: "במאבק הממושך בטרור בדומה למאבק בפשיעה – איש אינו
מציב כמטרה אפשרית את מיגורו המוחלט, וההתייחסות אליו היא כאל תופעה שיש להקטין את
ממדיה ככל שניתן כדי לאפשר מציאות חיים תקינה...כל עוד היריב סבור שאין לו מה להפסיד, לא ניתן להרתיעו. בהיעדר תקווה,
כאשר לא פותחים לפני היריב אפשרויות אחרות לשיפור מציאות חייו, נתיב הטרור הופך
לבחירה העיקרית שלו".
המסמך, שבין כותביו הרבים גם אנשי צבא,
משבח את הרמטכ"ל על שמירת עקרונות 'המידתיות' ו'ההבחנה' בהתמודדות עם הטרור
באיו"ש; הוא לא מסביר כיצד על "דמוקרטיה מכלילה" (כזו שמכילה
את הטרור, אלטרנטיבה שהמסמך מציע ל"דמוקרטיה מתגוננת" מול הטרור)
להתמודד, בנוסף לטרור הבודדים באיו"ש, עם צבאות הטרור הסדורים, בגבול הרצועה
ובגבול לבנון.
ניתן להבין, שעל אף הסתייגותם של כותבי
המסמך מהתפיסה לפיה, ״טרור הוא טרור הוא טרור״, עקרונות 'המידתיות' ו"הדמוקרטיה
המכלילה" צריכים להישמר גם במאבק עם צבאות הטרור הסדורים; לפיכך, מיגורם,
כנגזר ממדיניות הביטחון, כמו שמוגרו הפדאיון בקדש (56) ואשף בשל"ג (82), הוא אולי לדעתם לא אופציה לגיטימית.
למרות שחיזבאללה לא הורתע ב-2006 ולצה"ל
ניתנה ב-2007 הנחיה להשליך את דוקטרינת 'הכבש המרתיע' לפח, גם צוק איתן ב-2015
נועד להרתיע ולא להכריע.
בגלל אי הסרתם של האיומים ב-2006
וב-2015, הם תפחו לממדים מפלצתיים שאזרחי ישראל נחשפו אליהם ב-7 באוקטובר.
לחוסר היכולת להסירם גם אחרי ה-7
באוקטובר, בגלל חשיבה שהיא עדיין הרתעתית ובגלל שלא הוכנו תוכניות מגרה ויכולות
פיזיות להסרתם, האזרחים נחשפים כמעט שנה, במלחמות ההתשה המתנהלות בדרום ובצפון.
מהלומות האש מנגד, עליהן ישראל הניחה את
יהבה, אמנם מונחתות על חיזבאללה, אך במקום להרתיעו, הן רק מגבירות את עצימות התשתה
והחרבתה ומרחיבות את גבולותיה.
ישראל יכולה להעצים מאד את המכות הקשות
והכואבות, אבל מודעת ליכולות דומות שיש לחיזבאללה להחריב בנוסף למטולה וקריית
שמונה, גם את טבריה וחיפה, היא מרסנת את כוחה וטוב שכך;
אין במה לנחם את אזרחי הצפון מוכי ההלם
והתימהון מאוזלת ידה של המדינה להושיעם; אבל, אפשר לטעת בהם תקווה נוכח מה שמצטייר
כבסוס הלחימה בחיזבאללה על הערכה ריאלית של יכולותיו ולא על ניחוש הגיונו, מצבו
התודעתי וכוונותיו; זו אולי עדות לנחיתת המטכ"ל מטיסת החלומות המשיחיסטית
ארוכת השנים, לקרקע המציאות האמיתית.
מצופה שגם טווי החלומות, עכשיו מפרשניהם
בתקשורת, ינחתו ובראש ובראשונה, תיורט ותקורקע מיד טיסת החלומות המשיחיסטית של מבעירי
האסמים מימין; די לנו באסון משיחיסטי אחד.
https://www.misgavins.org/shai-the-tashpad-disaster-could-have-been-avoided/
תגובות
הוסף רשומת תגובה