שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

הראיון שפורסם לאחרונה ב"הארץ" עם היועץ הכספי לרמטכ״ל הפורש, שבו נמסר כי מבצע הביפרים עלה כ־מיליארד שקלים, מזמין דיון ציבורי מקצועי בשאלת עלותם של מהלכים ביטחוניים מתוחכמים ובתועלתם האמיתית לביטחון הלאומי. אולם השאלה איננה תקציבית בלבד; היא בראש ובראשונה שאלה מצביאותית־אסטרטגית: האם מהלך כזה משרת את הדרך הצבאית, שייעודה הכרעה והכנעה של האויב בתנאינו, ומקרב בפועל את ישראל להסרת האיום — לחלוטין, או באמצעות מהלך מדיני משלים, המייצב את ההישג הצבאי ומונע את חזרת האיום. לו היה מבצע הביפרים משתלב כמאמץ סיוע למאמץ ראשי של הכרעה והכנעה מהירה של האויב בתנאי ישראל, כבמלחמות המאה הקודמת, הוא היה גורם, אם היה מגיע למוכנותו המלאה, לגריעה רחבת היקף של מחבלים ומפקדים משורות חיזבאללה ולכן הייתה יכולה להיות לו תועלת כבדת משקל להכרעה ולהכנעה של חיזבאללה. אולם משעה שלא התקיים מאמץ הכרעה ראשי, הוא דמה לקינוח המוגש ללא מנה עיקרית: מרשים ומרומם רוח לרגע — אך מותיר את המערכת - בעיקר היישובים בקרבת גדר המערכת  - רעבה להכרעה, להכנעה ולהסרה של האיום. זהו ההבדל המהותי בין מצביאות של תמרון והכרעה לבין מופ...

 אובדן ההכרעה ושורש אובדן היכולת להשיג ניצחון מוחלט השבתו של אחרון החטופים מסמנת רגע אנושי־לאומי עמוק. זוהי סגירת מעגל של פצע פתוח, של חרדה מתמשכת ושל מחויבות מוסרית שאין לה תחליף. אולם דווקא משום עוצמתו של הרגע, ראוי לראות בו לא רק סיום פרשה טראגית, אלא קו פרשת מים בביטחון ישראל : רגע שמחייב חשבון נפש אסטרטגי עמוק על יכולתה של ישראל להשיג הכרעה, לכפות תנאי סיום, ולהבטיח ניצחון מוחלט במלחמותיה. ניצחון מוחלט איננו מושג רטורי או תודעתי, אלא מונח אסטרטגי מדויק: השגת מטרות המלחמה המדיניות במחיר לאומי מוצדק. מימוש מטרות המלחמה מחייב הכרעת האויב והכנעתו בתנאי המנצח — אם כתוצאה מהכחדתו המלאה או הכמעט־מלאה, ואם כתוצאה מיצירת איום בר־מימוש מיידי להכחדתו, אם לא ייכנע בתנאינו. כדי להכניע את האויב בתנאינו נדרש, במהירות המרבית האפשרית, לכבוש את שטחיו . משום כך עוצב צה״ל מראשיתו כצבא הכרעה יבשתי. עד להסבתו לצבא הרתעה, סיים צה״ל כל מלחמה ומערכה בהכרעה ובהכנעה של האויב — שאפשרו לא רק לממש את מטרות המלחמה, אלא לעיתים אף למעלה מהן: במלחמת העצמאות, במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, ובמידה מסוימת גם במל...

מעבר ל'מועצת השלום' ולעסקאות הכלכליות, מסתתרת תפיסה חדשה-ישנה של סדר עולמי. על הפער שבין האוטופיה המערבית ל'שלום ההגמוני' של המזרח התיכון, ומדוע המהלך של טראמפ חורג מכל הגדרה מוכרת של שלום שלום איננו מושג אוניברסלי שלום איננו מושג אוניברסלי. הוא תוצר של תרבות, של תפיסת האדם, של יחס לכוח ושל מערכת ערכים. כאשר מדברים על שלום בין עמים, ובוודאי במזרח התיכון, אין מדובר רק בהסכמים מדיניים אלא במפגש בין ציביליזציות שונות בתכלית. במרחב זה מתנגשות כיום שתי תפיסות שלום: הציביליזציה המערבית – על שתי גרסאותיה, היהודית והקנטיאנית – והציביליזציה המזרח־תיכונית המסורתית. הפער ביניהן איננו טקטי אלא אנתרופולוגי וערכי. מכאן נובעת השאלה היסודית: האם שלום אמיתי בין שתי הציביליזציות הללו אפשרי כלל – ואם כן, באיזה מחיר תרבותי. קאנט: שלום כאיון מוחלט של הסכסוך אצל קאנט, שלום איננו הפסקת מלחמה אלא איון מוחלט של הסכסוך. ב״לשלום הנצחי״ הוא קובע כי “כל הסיבות למלחמה עתידית תושמדנה… שלום לא יהיה תקף אם נחתם כאשר חומר הדרוש למלחמה עתידית נשמר בסוד.” כל עוד קיימת אפשרות מבנית לחידוש עימות – אין של...

פתיחה אסון 7 באוקטובר הוא תוצאה של שני מחדלים מצטברים : מחדל הסבתו העצמית של צה״ל, בראשית המאה, מצבא הכרעה לצבא הרתעה; ומחדל התעלמותו — או אי־מודעותו — של הדרג המדיני להסבה זו, אשר שללה מישראל את האפשרות לממש את תפיסת ההגנה הלאומית: הסרת איומים אפשריים מחוץ לגדר במלחמת מנע יזומה על־ידי ישראל. תוצאתם של שני המחדלים הייתה התשה ארוכת שנים של העורף הישראלי בירי־מנגד; שלילת היכולת להסיר מראש את איום כיבושם של יישובים בצפון ובדרום המדינה בידי כוחות מתמרנים של האויב באמצעות מלחמת מנע יזומה; וכן שלילת היכולת למנוע את כיבושם במתקפת פתע של האויב — כפי שאירע ב־7 באוקטובר. מדובר במחדל מתמשך , שתוצאותיו ניכרו כבר בכישלונה של ישראל להכריע את חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה ואת חמאס במבצע “צוק איתן”, והן מתגלמות באסון 7 באוקטובר עצמו ובקשיי צה״ל להסיר את האיומים מרצועת עזה ומלבנון גם לאחריו. המונופול של מערכת הביטחון והיעדר היפכא מסתברא בישראל אין גוף קברניטי עצמאי שמאתגר באופן שיטתי את תפיסות משרד הביטחון וצה״ל. המל״ל, כגוף מטה פקידותי של ראש הממשלה, לא מילא ייעוד זה. בהיעדר היפכא מסתברא מוסדי, המע...

 בניין כוח בלי רפורמה עמוקה בהכשרת המצביאות עלול לשחזר את כשלי העבר תוכנית “חושן” שהציג הרמטכ״ל נועדה לשקם את צה״ל לאחר אסון 7 באוקטובר. עצם הצורך בתוכנית שיקום מקיפה אינו מוטל בספק. ואולם, עיון בעקרונות המוצהרים של התוכנית מעלה דאגה עמוקה: אין בה עיסוק מפורש בשורש הכשל שהוביל לאסון — הכשל הדוקטרינרי והמצביאי שנוצר עם הסבתו של צה״ל מראשית המאה מצבא הכרעה לצבא הרתעה. במשך שנים הוחלפה הדוקטרינה הקלאוזביצית־מולטקיאנית, הרואה בהכרעה באמצעות תמרון וכיבוש שטח תנאי להסרת איום, בתפיסה פוסט־מודרנית החותרת להשפיע על רצון האויב להילחם גם מבלי לשלול את יכולתו להילחם. תפיסה זו הובילה להישענות גוברת על הרתעה, תודעה, הכלה, מודיעין מדויק ו”ניהול סיכונים”, במקום על מוכנות מתמדת למהלך הכרעה. זהו שורש הכשל המצביאי של 7 באוקטובר. לא טכני, לא מודיעיני, ולא ארגוני — אלא מקצועי תפיסתי. המצביאות הישראלית מצאה עצמה ערב האסון חסרת יכולת להסיר איומים: לא מחוץ לגדר — באמצעות מהלך יזום בשטח האויב; ולא על הגדר — באמצעות מערך הגנה המסוגל לבלום מתקפת פתע עד למעבר מהיר למתקפת־נגד. ומכאן מתחדדת חומרת הכשל באחת...

  ברמת ההגנה הלאומית — ישראל נלחמת על קיומה; בקומת הביטחון הלאומי שמעליה — היא נלחמת על זהותה. מאז 7 באוקטובר, ישראל נתונה במאבק קיומי מובהק. ברמת ההגנה הלאומית, זוהי מלחמה על עצם היכולת להגן על אזרחיה, על גבולותיה ועל ריבונותה. אך במקביל, ומתחת לפני השטח של המערכה הצבאית, מתנהלת מערכה נוספת — עמוקה, ממושכת ומסוכנת לא פחות: מלחמה על זהותה של המדינה, על מקור ערכיה ועל המצפן המוסרי שלפיו היא מתנהלת. בשתי הזירות הללו נדרשת הכרעה; בשתיהן, דחיית ההכרעה איננה ניטרלית אלא משמרת מציאות של כרסום מתמשך. הוויכוח הציבורי בישראל על “מצבה של הדמוקרטיה” מתנהל לרוב מתוך הנחה סמויה כי קיימת צורת דמוקרטיה אחת בלבד: הדמוקרטיה הליברלית המערבית. כל חריגה ממנה נתפסת מיד כהידרדרות דמוקרטית. אלא שדמוקרטיה, במובנה המדויק, איננה מערכת ערכים אלא שיטת משטר — דרך מוסדרת לקבלת החלטות באמצעות ייצוג והכרעת רוב. השאלה המהותית איננה אם ישראל היא דמוקרטיה, אלא מהו מקור הערכים שלפיהם נשפטות החלטות הרוב. במובן המשטרי, ישראל עונה במובהק על ההגדרה הדמוקרטית: בחירות חופשיות, ייצוג פרלמנטרי, הפרדת רשויות ושלטון חוק. אול...