שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

מהכרעת בן־גוריון במבצע חורב ועד הדילמות של ישראל 2025 – במבחן התכלית הלאומית מלחמה מתנהלת לאור משימה צבאית, שנגזרת ממטרה מדינית, וזו נועדה לשרת תכלית לאומית רחבה יותר. אבל בניגוד למשימה ולמטרה – שהתוויתן ברורה ומוגדרת – התכלית הלאומית כמעט לעולם אינה מנוסחת במדויק. היא אינה נוכחת בדיון הצבאי, המדיני והציבורי ולעיתים מתבררת רק שנים לאחר שהקרבות נגמרים, כשאפשר להביט לאחור ולשאול: למה בעצם נלחמנו ומדוע התקבלו ההחלטות שהתקבלו? חשיבות קיומה של תכלית לאומית מתגלה במציאות צבאית ומדינית מסובכת כמו זו שנוצרה במערכה מול חמאס, כשמסתבר, שיותר קשה להיחלץ ממלכודת דבש של ממשל אמריקני אוהד ותומך, מאשר מממשל לעומתני לישראל, כפי שהיה ממשלו של הנשיא טרומן ב-1948. 1948 – המלכודת הראשונה בסוף דצמבר 1948, בעיצומו של מבצע חורב, עמדו דוד בן־גוריון ומפקדי צה"ל בפני הכרעה היסטורית. הצבא, בפיקודו של יגאל אלון, חדר לעומק סיני והיה קרוב לניצחון אופרטיבי ואסטרטגי משמעותי מאד: הכנעה מוחלטת של הצבא המצרי ואילוצו להסתלק מעבר לגבולות ארץ ישראל המנדטורית – דרומה לרפיח. אלא שאז, בליל ה־31 בדצמבר, השגריר האמריקני ...

הטענה נגד מערכת הביטחון, כאילו היא "מפזרת פאניקה" וכאילו האמריקנים הם אלו שמפריעים לה לשמור על ביטחון ישראל (אריאל כהנא, "ישראל היום", 23 באוקטובר 2025), היא משוללת יסוד. גם אם זו נראית פאניקה – מדובר בדריכות גבוהה מחויבת המציאות ובדאגה מקצועית עמוקה ומוצדקת לחלוטין, הנובעת מחמש סיבות עיקריות. 1. דאגה קיומית הוא ייעודה של מערכת הביטחון . כפי שמלמד "השילוש הקלאוזביצי", המגדיר את תפקידי הדרג המדיני והצבאי ואת היחסים ביניהם, הדרג הצבאי־ביטחוני נועד להיות כ"אינסטינקט הקיומי" של המדינה. תפקידו לראות צל הרים כהרים, להיות ער לאיומים, ולחיות בתחושת כוננות תמידית. מן הדרג המדיני מצופה לעשות הכול כדי למנוע מלחמה ולהשיג שלום באמצעים מדיניים. הדרג הצבאי, לעומת זאת, חייב לשמור על מוכנות צבאית, כוננות ורמת דריכות גבוהים כדי לספק לדרג המדיני רשת הגנה שתמנע מסיכונים שהמדינאי לוקח בתוכניותיו לשלום, להפוך להימורים מסוכנים לביטחון ולקיום. לפיכך, מה שמוגדר בתקשורת  כפאניקה – זו נאמנות לתפקיד, לייעוד ולחובה כלפי ביטחון המדינה. 2. מי שנכווה ברותחין נושף בצוננים ...

  הקדמה לא היה צורך בביקוריהם הדחופים בישראל של וויטקופ וקושניר, ואף לא בביקור הבזק של סגנו של טראמפ, כדי להבין שישראל ניצבת בפני מציאות שבה על הנהגתה לקבל החלטה אסטרטגית מן המורכבות שבתולדותיה ובתולדות יחסיה עם ארצות־הברית. ניתן להשוותה להחלטות המכריעות שקיבל דוד בן־גוריון ב־1949, כאשר נאלץ — בלחץ אמריקני — להסיג את צה"ל מעומק סיני ולמנוע בכך את סיומם של מבצע חורב ומלחמת העצמאות בניצחון גדול, וכן להחלטת לוי אשכול ביוני 1967 למנוע מצה"ל לממש את מדיניות ההגנה הלאומית שאליה הוא התכונן — העברת המלחמה לשטח האויב — לפני קבלת לגיטימציה מארצות־הברית וממדינות מרכזיות אחרות. ישראל חייבת להישמר כעת מליפול למלכודת של דפוסי פעולה שגרתיים, ולגבש במחשבה צלולה אסטרטגיה חדשה שבנועזותה יוצרת סיכוי להישגים גדולים, לא מתעלמת מסיכונים מזוהים ונוספים אפשריים ונותנת את הדעת להתמודדות מחושבת עימם.  היחסים האישיים מול האינטרס האסטרטגי אין ספק בקשר הרגשי החם שמתקיים בין הנשיא טראמפ וצוות יועציו לבין ישראל ומנהיגיה. אולם בגישתו העסקית לניהול הסדר העולמי, חשיבותה של ישראל אינה נמדדת רק בעומק היחסי...

  הכאב של העם כולו לאחר אסון 7 באוקטובר הוא עמוק, צורב ומובן. רבים מבקשים דין וחשבון, ויש הרוצים גם נקמה. אך הכאב מחייב דין וחשבון – וצדק אמיתי מתחיל בהבנה, לא בנקמה. אם נרצה למנוע את האסון הבא, עלינו להבין קודם כל כיצד נולד הקודם. דרישתה של הסנגורית הצבאית הראשית להשהות את תחקירי המלחמה עד שיימנע החשש להפללת מוסרי העדויות מציבה, לכאורה, דילמה ערכית בין חובת המדינה להפקת לקחים מהירה ומדויקת לבין זכויות הפרט להימנע מחשיפה פלילית. אלא שבפועל — אין צורך להכריע בין השניים. ניתן ואף חובה לקיים את התחקירים באופן שיבטיח גם את ביטחון המדינה וגם את ההגנה על זכויותיהם של אנשי הצבא המעידים. בעת הזו, על מפקדי צה"ל למקד את כל מאמציהם בשיקום הצבא, בלמידה ובהטמעת הלקחים – ולא בהתייעצויות עם עורכי דין. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עיכוב נוסף. הבירור הנדרש איננו משפטי אלא מוסרי ולאומי. תפקידה של ועדת בדיקה איננו למצוא אשמים אלא להשיב למערכת את עמוד השדרה האינטלקטואלי שלה – את תורת המלחמה. האסון של 7 באוקטובר לא נבע ככלל משגיאות נקודתיות של יחידים, אלא מתהליך ארוך שנים של שינוי דוקטרינרי עמו...

 ניצחונה של ישראל על חמאס והשבת החטופים החיים לחיק משפחותיהם מסמנים רגע נדיר של אחדות לאומית ושל תחושת תיקון עמוק. אך דווקא ברגע זה של איחוד ושמחה, בלטה העדרותו של העומד בראש הרשות השופטת מן האירוע הלאומי בכנסת שנועד לחגוג את ההישג. זהו אקט אנטי־דמוקרטי חמור — גם אם ניתן להבין את שורשיו התרבותיים והחברתיים. שורשי הקרע נעוצים בשינוי עמוק שהתרחש במערכת המשפט הישראלית משלהי המאה הקודמת. כפי שציין מנחם מאוטנר, “המשפט הישראלי הפך זירה חשובה לניהולה של מלחמת תרבות” , ומשפטנים נעשו “סוכנים בכירים להטמעת הליברליזם בתרבות המדינה” . מהלך זה הרחיק את המשפט מערכיה המכוננים של מדינת ישראל — ערכי אמת, חירות וצדק של נביאי ישראל — המעוגנים במגילת העצמאות ונחקקו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הליברליזם המודרני, על ערכיו “חופש, שוויון ואחווה”, מבוסס על ההנחה שהאדם טוב מטבעו ועל כן יש לשחררו ממסגרות מוסר נוקשות. תפיסה זו סותרת לחלוטין את מוסר החירות היהודי, הרואה באדם יצור חופשי אך בלתי מאוזן מטבעו, ולכן מחייב אותו להישען על מוסר אובייקטיבי המבוסס על חוקי טבע מאזנים. כשם שהטבע מאזֵן בין כוחות מנו...

תקציר: הבוקר, בשמחת השבת החטופים, מתגלה שוב ניצחון רוח החיים על תרבות המוות. דווקא ביום שבו אנו מחבקים את השבים בשמחת אין קץ, חובה לזכור גם את המסמך שניסה לשלול מאיתנו את עצם הזכות הזו – לחיות, לשוב, ולהיות עם חופשי בארצנו ובעולם. מסמך סינואר , שנתפס בידי ישראל, איננו עוד "ראיה מודיעינית" – הוא עדות היסטורית לרוע מתוכנן ולכישלון תרבותי עולמי. הוא באותה שורה של מסמכים אפלים שנכתבו בשם אידיאולוגיות ששכחו את קדושת החיים – גלגולו החדש של מסמך ואנזה . ולכן, לצד השמחה – חיוני לזכור גם את ייעודנו הישן שחמאס בשטניותו העניק לו משנה תוקף: להשיב לעולם את היכולת שאבדה לו להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין צדק לרוע, ובין קידוש החיים לקידוש המוות – ובין מי שראוי לעצמאות מדינית, לבין מי שמקדש את המוות ולכן איננו כשר לה. מבוא: מסמך שמשנה את ההיסטוריה מסמך ההוראות של יחיא סינואר, שנמצא בידי ישראל לאחר מתקפת ה־7 באוקטובר 2023, הוא מסמך מכונן באכזריותו . הוא מתעד פקודת מבצע לרצח יהודים, פגיעה יזומה באזרחים, חטיפת ילדים, ואף הוראות לתיעוד הזוועות לצורכי תעמולה . זהו מסמך שאיננו עוד “ראיה מוד...