שמחת חזרת החטופים ושמחת חזרתה של ישראל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית

 ניצחונה של ישראל על חמאס והשבת החטופים החיים לחיק משפחותיהם מסמנים רגע נדיר של אחדות לאומית ושל תחושת תיקון עמוק.

אך דווקא ברגע זה של איחוד ושמחה, בלטה העדרותו של העומד בראש הרשות השופטת מן האירוע הלאומי בכנסת שנועד לחגוג את ההישג. זהו אקט אנטי־דמוקרטי חמור — גם אם ניתן להבין את שורשיו התרבותיים והחברתיים.

שורשי הקרע נעוצים בשינוי עמוק שהתרחש במערכת המשפט הישראלית משלהי המאה הקודמת. כפי שציין מנחם מאוטנר, “המשפט הישראלי הפך זירה חשובה לניהולה של מלחמת תרבות”, ומשפטנים נעשו “סוכנים בכירים להטמעת הליברליזם בתרבות המדינה”.
מהלך זה הרחיק את המשפט מערכיה המכוננים של מדינת ישראל — ערכי אמת, חירות וצדק של נביאי ישראל — המעוגנים במגילת העצמאות ונחקקו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הליברליזם המודרני, על ערכיו “חופש, שוויון ואחווה”, מבוסס על ההנחה שהאדם טוב מטבעו ועל כן יש לשחררו ממסגרות מוסר נוקשות. תפיסה זו סותרת לחלוטין את מוסר החירות היהודי, הרואה באדם יצור חופשי אך בלתי מאוזן מטבעו, ולכן מחייב אותו להישען על מוסר אובייקטיבי המבוסס על חוקי טבע מאזנים.
כשם שהטבע מאזֵן בין כוחות מנוגדים, כך מחייב המוסר היהודי את האדם לאזן בין אחריות למילוי חובות ולהנאה מזכויות. ערכים כ"ואהבת לרעך כמוך" נגזרים מחוקי הסימביוזה שבטבע; איסור השקר נגזר מחוקי האמת המייצבים את האדם; וערך השלום נובע מן ההרמוניה הטבעית שבבריאה.

במקום חירות המבוססת על חובת מוסר למילוי חובות, הפיץ הליברליזם זכויות אדם שאינן מגובות בחובות — מעין נסיעה ברמזור ירוק ללא רמזור אדום.
הניסיון להעניק שוויון מלא לבני אדם השונים מטבעם, והשחרור מן החובה להיצמד לאמת אובייקטיבית, יצרו שרשרת של קטסטרופות חברתיות — ובכולן שילם העם היהודי מחיר כבד במיוחד.

הסבתה העצמית של מערכת המשפט ממסגרת ליברלית־יהודית, כמתחייב מהחוק, לליברליזם אירופי זר, ניתקה אותה משתי הרשויות האחרות. בג"ץ, בפסיקותיו בענייני זכויות אדם וביטחון, התנגש שוב ושוב בהשקפת עולמן של ממשלות ישראל לאורך עשורים, והקים חומת ניכור בין הרשות השופטת לבין הרשויות המחוקקת והמבצעת — ולמרבה הצער גם בין אזרחים שערכי המדינה יקרים לליבם, בלי קשר לתפיסתם הפוליטית ואורחות חייהם.
וכך נוצר מצב פרדוקסלי: כאשר המשפט נשען בו־זמנית על ערכים שבתוך החוק ועל ערכים שמחוץ לו — כיצד ניתן עוד לעשות צדק? כיצד יכול שופט להכריע כאשר החוק עצמו חדל להיות אמת מידה אובייקטיבית, והפך לזירה לפרשנות ערכית משתנה?
צדק אמיתי, על פי המורשת היהודית, נובע מהתאמה בין חוק למוסר טבעי. כשהחוק מתנתק ממוסר זה, הוא חדל להיות כלי של צדק והופך לכלי של כוח.

הפתרון שניתן למשבר המשטרי בדמוקרטיה הישראלית — הרפורמה המשפטית, שנועדה להעצים את שתי הרשויות על חשבון השלישית המשפטית — איים לשלול מן המדינה את דמוקרטיותה, לאחר שכבר ניטלה ממנה יהדותה.

אך גם מערכות נוספות הושפעו מן ההתרחקות מערכי היסוד. חדירת הרפורמה הליברלית למערכת החינוך רוקנה את לימודי התנ"ך ומורשת התרבות היהודית מתוכנם הערכי, ובכך פגעה ביסודות המוסר העברי שעליהם נשען החוק.
ואילו בצה"ל — שנועד להיות צבא מכריע הפועל על פי עקרונות מלחמה אוניברסליים המבוססים כמו המוסר היהודי על חוקי טבע — חל מעבר הדרגתי לצבא הרתעה הנשען על תיאוריות פוסט־מודרניות השוללות אמת אובייקטיבית.
התוצאה הייתה אסון 7 באוקטובר, שבו נחשף כי צה"ל המרתיע לא היה ערוך לא למניעת חדירת אויב לשטחי המדינה כתוצאה מהכרעתו ואף לא להכרעת חמאס בשטחיו.

האירוע המכונן בכנסת כיום חייב להוות נקודת ציון חדשה בתולדות המדינה ובתולדות המפעל הציוני — רגע של פיוס לאומי שממנו והלאה תשוב ישראל להיות, ככוונת מקימיה, מדינה יהודית (תרבותית ערכית) ודמוקרטית.
אזרחי ישראל, בין אם הם שומרי מצוות ובין אם אינם, נושאים עמם מוסר המבוסס על חזון נביאי ישראל — מוסר אמת, חירות וצדק — שהוא יסוד זהותה של המדינה ומקור כוחה המאחד.
המוסדות שנפגעו מהרחבת תחום המשפט מעבר לייעודו המקורי צריכים לשוב למקומם במערכת החוקית והטבעית, כדי להבטיח את חיבור העם ליסודות הנצחיים של אמת, צדק וחירות - ערכיה של המהפכה הציונית.

כדי שתהליך זה יתחיל, על נשיא המדינה ליטול על עצמו את התפקיד ההיסטורי של מפייס בין שלוש הרשויות — המחוקקת, המבצעת והשופטת — ולהשיב להן את אמון הציבור ואת הרמוניית האיזונים שעליה מושתתת הדמוקרטיה הישראלית. הנשיא, כסמל לאחדות העם, הוא היחיד שמוסמך מוסרית לחבר בין הרשויות ולגשר ביניהן ברוח מגילת העצמאות וערכיה העבריים הנצחיים.

מעבר לשיקום עמוד השדרה היהודי־דמוקרטי של מדינת ישראל, מוטלת עליה גם אחריות גלובלית ערכית. דמוקרטיות ליברליות רבות בעולם — ובראשן ארצות הברית — מצויות כיום במשבר זהות וערכים עמוק.
ישראל, עם מורשתה היהודית ועם מחויבותה לחופש ולצדק מוסרי עמוק, יכולה להציע להן מודל של שיקום זהות לאומית ואיזון מוסרי.
לשתיים — ישראל וארצות הברית — נפתחת עתה הזדמנות היסטורית להשיב לעולם את הזיקה שאבדה לו בין דמוקרטיה למוסר, בין חירות לאחריות — ולהוביל עידן חדש שבו האמת והחירות ישובו להתאחד.