מסמך סינואר: גלגולו החדש של מסמך ואנזה – קריאה לאנושות להתעשת

תקציר:

הבוקר, בשמחת השבת החטופים, מתגלה שוב ניצחון רוח החיים על תרבות המוות.

דווקא ביום שבו אנו מחבקים את השבים בשמחת אין קץ, חובה לזכור גם את המסמך שניסה לשלול מאיתנו את עצם הזכות הזו – לחיות, לשוב, ולהיות עם חופשי בארצנו ובעולם.

מסמך סינואר, שנתפס בידי ישראל, איננו עוד "ראיה מודיעינית" – הוא עדות היסטורית לרוע מתוכנן ולכישלון תרבותי עולמי.

הוא באותה שורה של מסמכים אפלים שנכתבו בשם אידיאולוגיות ששכחו את קדושת החיים – גלגולו החדש של מסמך ואנזה.

ולכן, לצד השמחה – חיוני לזכור גם את ייעודנו הישן שחמאס בשטניותו העניק לו משנה תוקף: להשיב לעולם את היכולת שאבדה לו להבחין בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין צדק לרוע, ובין קידוש החיים לקידוש המוות – ובין מי שראוי לעצמאות מדינית, לבין מי שמקדש את המוות ולכן איננו כשר לה.

מבוא: מסמך שמשנה את ההיסטוריה

מסמך ההוראות של יחיא סינואר, שנמצא בידי ישראל לאחר מתקפת ה־7 באוקטובר 2023, הוא מסמך מכונן באכזריותו. הוא מתעד פקודת מבצע לרצח יהודים, פגיעה יזומה באזרחים, חטיפת ילדים, ואף הוראות לתיעוד הזוועות לצורכי תעמולה.
זהו מסמך שאיננו עוד “ראיה מודיעינית”, אלא תעודת זהות של רוע מתוכנן ושיטתי — דוקטרינה של השמדה.
בכך הוא מצטרף לשורה קצרה ומצמררת של מסמכים היסטוריים שבהם הועלו על הכתב החלטות להשמדת עמים בשם אידיאולוגיה “מוסרית” כביכול. הוא קובע את מקומו לצד פרוטוקול ועידת ואנזה – המסמך הגרמני הרשמי מ־1942 שבו עוגן רצח העם היהודי כמדיניות ממוסדת ומנומקת.

הדהוד השטן האירופאי – ואנזה וסינואר

בין מסמך ואנזה למסמך סינואר מפרידים שמונים שנה, אך רוח הרוע המפעפעת בהם זהה: השמדת העם היהודי אינה אמצעי אלא תכלית. בשני המקרים מדובר בהפיכת רצח עם למבצע מדיני, תודעתי ולוגיסטי, הנתפס בקרב מבצעיו כחובה מוסרית.
אם הנאציזם היה ביטויו של השטן האירופי – תרבות ההשכלה שאיבדה את אלוהיה ואת מצפונה – הרי שסינואר הוא גלגולו המזרח־תיכוני: בן־ברית מאוחר של אותם עיוורים מוסריים, המקדשים את המוות בשם אללה במקום בשם “המדע” או “הגזע”.

המסמך שחותם את הפרק על "מדינת השטן הפלסטינית"

מסמך סינואר אינו רק הנחיה מבצעית אלא כתב אמונה של תנועה המבססת את זהותה על שנאת ישראל והעם היהודי. הוא סוגר את הדלת בפני כל מי שדיברו עד כה על “מדינה פלסטינית מתונה” – מפני שהוא חושף שהמטרה האמיתית של התנועה הלאומית הפלסטינית לדורותיה לא הייתה הקמת מדינה לצידה של ישראל, אלא הקמת מדינה במקומה.
ממאורעות תר"פ ועד לאינתיפאדות ולמתקפת ה־7 באוקטובר, הרצח הסדרתי של אזרחים יהודים – נשים, ילדים, חקלאים וחיילים – לא היה חריג מוסרי או קיצון אידיאולוגי, אלא ביטוי עקבי של תרבות פוליטית שהפכה את המוות ואת השמדת האחר למקור זהותה.
גם הגרסה ה"מתונה" של אש"ף, שהפכה בני אדם – גברים, נשים ואף ילדים, לפצצות חיות, הוכיחה שאין מדובר בסטייה אלא בשיטה: שימוש שטני בבני אדם ממשפחת השטן – לא האויבים, כפצצות - טכניקה שמעולם לא ננקטה אפילו על ידי הנאצים.
מדינה כזו איננה “מדינה פלסטינית” אלא מדינת השטן בגרסתה השטנית האחרונה של חמאס. הענקת עצמאות לגוף כזה פירושה לא רק סכנה לישראל – אלא רגרסיה של התרבות המערבית עצמה לעידן שבו קדושת החיים טרם נולדה.

כישלון הפרויקט המודרני – האשליה שהאדם טוב מטבעו

מה שלא קרה במשך 1,500 שנות חשכה ועריצות טרום־מודרניות – קרה דווקא בעידן הנאור: בתוך דור אחד בלבד נולדו שתי תוכניות סדורות להשמדת אותו עם – העם שחטאו מבחינת האנרכיסטים בעולם הוא בהבאה לעולם של בשורת קידוש החיים וכדי להגן עליהם את מוסר האמת, החרות והצדק.
זהו אות קלון ותעודת כישלון לפרויקט המודרני.
המודרניזם ביטל את קיומה של אמת אובייקטיבית, שלל את הרעיון של מוסר חובות סדור מחייב, והניח שהאדם – משוחרר מכבלי הדת ומשופע בזכויות אדם  – ינהג בטוב הטמון בטבעו. אך האדם שנותר ללא אמת מוחלטת, ללא הבחנה בין טוב לרע וללא יראת אחריות בפני ערך נעלה ממנו – הוא גם האדם שאיבד את היכולת לחולל צדק.
ללא אמת מחייבת ומוסר חובות סדור, השיפוט המוסרי של המערב הפך לשיפוט רגשי, מבוסס מראית עיניים וחמלה שקרית. מי שצועק – הוא הצודק; מי שמוכה – הוא הקורבן; גם כשהוא התוקף כדי לממש תוכנית סדורה להשמדת עם. כך התהפכה התודעה: מי שביצע טבח עם שידור חי זכה להבנה ותמיכה, ואילו מדינת ישראל – הקורבן שנאבק לשמור על חייו ועל חוקי המלחמה גם מול אויב שהפך את אזרחיו למגינים אנושיים ולמקור הזנתו הלוגיסטית – הואשמה בביצוע רצח עם.
זהו שפל מוסרי חסר תקדים. הוא שקול להאשמת נאנסת בכך שניסתה להיחלץ מאנסה.
למלכודת הזאת נפלו לא רק ההמונים ומנהיגים מדינתיים חלשים ואפורים, אלא גם אנשי רוח, עיתונאים ופרופסורים באוניברסיטאות המערב.
ואפילו בישראל לא קמה אישיות תרבותית אחת שעמדה מול זרם העיוורון העולמי וחשפה את שורשיו הרעיוניים – הכפירה באמת וההתמכרות ליחסיות מוסרית.
סופרים ואמנים שעיצבו את הישראליות שאליה אנו כמהים ומתגעגעים, התגלו במלחמה האחרונה כחלולים מוסרית – כיורשיהם של אותם אנשי רוח שעליהם אמר ברל כצנלסון במאה הקודמת: “היש עוד נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?”
במקום לעמוד כחומת מגן רוחנית לעם בשעת מבחן, הם בחרו לשתוק, להתבונן מן הצד, ולעיתים אף להצטרף לקולות המאשימים את הקורבן – את מדינת ישראל שהותקפה באכזריות שלא נודעה מאז ימי הביניים, ואת צה"ל שראוי לכל שבח: בשדה הקרב שחמאס הפך לשטני, הוא עשה כל מאמץ לפעול על פי חוקי המלחמה והמוסר.
ואם הוא שגה ופגע באזרחים אגבית – הרי זה משום שהחוקים שלאורם הוא פועל נועדו לשדה קרב אנושי ולא לשדה הקרב שחמאס הפך לשדה שטני.
בהתנהלותה של האליטה התרבותית בישראל במלחמה נחשף כי העיוורון המערבי איננו תופעה זרה ורחוקה מאיתנו – אלא מחלה שחלחלה גם אל לבו של הבית שהיה אמור להיות דוגמה לחיסונה המוסרי של האנושות.

הקריאה המעשית: חמש משימות לישראל ולעולם הדמוקרטי

1. שלילת עצמאות למקדשי המוות
   אין להעניק עצמאות מדינית לגוף או לעם אשר קדושת המוות היא יסוד זהותו. מתן עצמאות שכזו משמעו הפיכת ההיסטוריה על פיה: ביטול הבשורה שהביא העם היהודי לעולם לפני ארבעת אלפים שנה – בשורת קדושת החיים והאחריות המוסרית להגן עליהם.
2. אזהרה לדמוקרטיות מפני הסתננות מקדשי המוות לשורותיהן
   המערב חייב להבין כי קליטת פליטים או פעילים הנאמנים לתרבות פוליטית שמקדשת את השמדת האחר ומבשרת זאת בהפגנות המוניות בראש חוצות, פירושה סיכון מבפנים לעקרונות החירות והזכויות שלו עצמו. יש לגבש מדיניות סלקטיבית וברורה כלפי כל גורם שמפיץ אידיאולוגיה של מוות, גם כשהוא עטוף בדמוקרטיה ושפת זכויות אדם ולהרחיקו מחברת אדם.
3. מהלך תרבותי בהובלת ארצות־הברית: קוד אתי חדש לאנושות נאורה
   המערב חייב להשיב לעצמו את מצפונו. עליו להכיר מחדש בקיומה של אמת אובייקטיבית – גם אם היא נסתרת  – ולשאוף לחשוף אותה כפי שהמדע שואף לחשוף את האמת שבחוקי היקום. רק כך ניתן לבנות מחדש מוסר סדור, מחייב ויציב, שיהווה תחליף למוסר שבוטל ולריק הערכי שהמודרניזם הותיר.
   ארצות־הברית – כיורשת האחרונה של האתוס התנ"כי במערב, ונשיאה דונלד טראמפ כאחרון דור הבומרס שדבקות הוריו במוסר סייעה להצלת העולם מן הנאציזם והקומוניזם – חייבת להוביל מהלך תרבותי זה.
4. בחירת ראש עיריית ניו יורק – מבחנה של אמריקה
   על ארצות־הברית להפוך את בחירתו של ראש עיריית ניו יורק למבחן תרבותי לעצמה. אבות האומה האמריקנית ראו בעצמם בני ישראל החדשים – נושאי בשורת האמת, החירות והצדק בעולם החדש.
   הם לא העלו על דעתם שהעיר ששימשה סמל לחירות ולנאורות תהפוך יום אחד לבירת עיוורון מוסרי, שבה נרמסים אותם הערכים שבשמם נמלטו מאירופה הישנה.
   אם ניו יורק, עירם של וושינגטון, המילטון ולינקולן ברוחם, תכשיר מנהיגות שאינה נאמנה לערכי היסוד של תרבות החירות והאמת ותומכת בקומוניזם שמוגר בעמל ובדם רב ובמפיצי תרבות שמקדשת את המוות, הרצח והשקר – לא תהיה זו רק בחירת ראש עיר, אלא תעודת פשיטת רגל מוסרית של אמריקה ושל המערב כולו.
5. הפצה מהירה של מסמך סינואר והסרטים שחמאס צילם בעולם

על ישראל להקדים את פרסום תמונות הרס הרצועה ע"י חמאס, בהפצה המונית מקדימה, בכל כלי תקשורתי וחברתי אפשרי, של מסמך סינואר וסרטי הזוועה שחמאס צילם תוך כדי הטבח, תוך הדגשה שבגלל מחויבותה למוסר, תגובתה של ישראל על הרס בתיה והכחדת אזרחיה ועינויים ב-7 באוקטובר, הייתה אך רק הריסתה כמעט עד היסוד של הרצועה.  

סיכום: מבחן מוסרי לדור

מסמך סינואר הוא לא רק כתב אישום נגד חמאס ועמו מקדש המוות שבחר בחמאס בדרך דמוקרטית – אלא כתב אישום נגד עיוורונה של האנושות המודרנית וגם של ישראל. הוא מבחן מוסרי לדור שלם: האם העולם מסוגל עוד להבחין בין טוב לרע, בין קורבן לתוקפן, בין קדושת החיים לקדושת המוות.
אם הדור ייכשל שוב בביקורת ארסית על ישראל הקורבן, במקום על חמאס השטן – תיחשף האנושות ערומה מול הרוע שיצרה; אך אם היא תעמוד במבחן, יוכח כי עוד נותר בה זיק של אור ולכן סיבה טובה לתקווה ושמחה.